הארה

לפני כמה שנים עשיתי יעוץ מקצועי, אני חושבת שכבר כתבתי על זה.

ראיונות אישיים, כמה שעות של מבחני אינטילגינציה, אישיות, ידע כללי וציורים על דף. בסוף יצאה רשימה מכובדת של מקצועות, שכולם נראו לי מעניינים, אבל אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכסא.

בחרתי ארכיטקטורה ונסעתי לאיטליה.

איטליה היתה מקום נהדר לטייל בו, אבל כמקום לגור בו היא התגלתה כמקבילה של מושבת עונשין. ביורוקרטיה מתישה, אנשים מגעילים, תרבותי אירופאית (וזה, ידידיי, אומר הכל). גם לא היה לנו כסף, גילינו שלגור בחו"ל זה אומר להתנתק מכל מערכת התמיכה האנושית שבארץ, ושמזג אוויר יכול לעשות שמות בנפשי הרכה.

היו גם דברים טובים. היה לי זמן לכתוב, פתחתי את הבלוג הזה, ומצאתי את דרכי לארץ הפלאות.

ארכיטקטורה הסתברה כמקצוע מעניין לשיחות סלון, אבל לא כעיסוק לחיי. הרבה התעסקות בפרטים קטנים, הרבה התמודדות עם אנשים מעצבנים, הרבה זמן לבזבז על לימודים, כשמה אני רוצה באמת זה לחיות.

ירדתי מזה.

אני בחיפוש אחר מקצוע. חברה טובה שלי עזבה את עולם המחשבים ועברה לטיפול בילדים. הלימודים נראו לה מרתקים, וגם העבודה. האמת, כשהיא מספרת על הלימודים הם מרתקים גם אותי, אבל העבודה מבהילה לי את הצורה. מתחשק לי להתחבא עם הברווז מתחת למיטה. מה זאת אומרת ממה? ילדים זה מפחיד.

דיברתי כבר על ללמד תזונה וכלכלת-בית. ללמד כאן ילדים איך אוכלים ומכינים אוכל בריא. זה נראה לי נחמד, אבל זה טומן בחובו ילדים (בררר, ואפילו הם אוסטרלים חביבים ומחונכים), ולימודי תזונה, שלמען הכנות, טובים לשיחות סלון - אבל לאו דווקא לעיסוק יומיומי.

מה שבאמת הייתי רוצה ללמד זה הורות. יש כאן שפע של אמהות שלא יודעות, פשוט לא יודעות, להציב גבולות. ויש גם הורים שחושבים שסטירה היא הצבת גבול בריאה וחינוכית.

אבל אף אחד לא ילמד אצלי הורות אם אין לי ימבה נסיון, או תעודה, או תואר.

והאמת, בצדק. נכון שראתי ולמדתי את הנושא, אבל לא מאד לעמוק. אז ייתכן שכדאי לי להעשיר את הידע והנסיון (אפילו הוא של אחרים) בתחום, לפני שאני מנחה אחרים.

אז אני מתחייבת, קבל בלוג ואינטרנט: תוך שנה לכל היותר מיום חזרתנו מהטיול, אני מתחילה ללמוד בכוונה לצבור ידע, תיעוד ונסיון לקראת הקמת סדנת הורות.

זה מעניין אותי

זה נראה לי חשוב

זה משהו שאני אתגאה לעשות

ואני לא יודעת אם אני אהנה ממנו, עד שאני אנסה.

עד עכשיו פחדתי, אבל ממה יש לי לפחד? לא ילך? אני אחפש משהו אחר.

ואולי זה פחד אחר. פחד לעשות מה שאני באמת רוצה. הפחד ההוא שנלסון מנדלה דיבר עליו, הפחד שמגיע לי משהו טוב באמת, שאני באמת ראוייה ויכולה ומסוגלת לטוב, לאור, לעוצמה.

ובכל מקרה, להורות שלי בטח לא יזיק לי לקבל עוד קצת השכלה בתחום.

למה שנה? כי אני צריכה לנוח מהשנים האחרונות של לימודים שמעניינים אותי כבציר החצילים השנתי בדרום זימבוואה. אני צריכה לנוח מעבודה שלא עניינה אותי במיוחד, ומהמעברים המתישים שעשינו.

כדי ללמוד צריך אנרגיה, גם אם אלו לימודים שאוהבים.

מכונת הכביסה שלנו חירבה לי עוד חולצה. היא שונאת בדים בהירים. גילינו שזה הפילטר ומאז צריך לנקות אותו לפני ואחרי שימוש, אבל יש לי חשד שגבי רק מחפף.

מכאן שמעתה חובת ניקוי הפילטר היא עלי.

וגם, בחירה של חולצות כהות בלבד.

יותר יפה לי בהיר.

עוד לא החלטתי איך לענות לביולוגי על המייל המרגיז שלו (מהפוסט הקודם). אני נוטה לכיוון של "כמו תמיד, לא אכפת לך ממני, ואתה לא רוצה לשמוע בכלל מה עבר עלי. אתה מוכן לשמוע על המשפחה של גבי, אבל לא על המשפחה שלי". בפולוניה התנהג כפולני.

מצד שני מתחשק לי גם להציב גבול ולהגיד "אני כבר מזמן לא בצבא ואני לא מוכנה לקבל פקודות.".

כל תשובה מהשתיים תוליד חוסר תקשורת ביננו.

אם ככה, למה ללכת בדרך זו, תשאלו, ואני אענה - כי לפחות חוסר התקשורת ינבע ממה שאני אמרתי.

הרי ממילא אנחנו לא מתקשרים על שום דבר. המיילים שלנו הם סמול טוק מייגע ומתמשך בנושאים שלא מענינים אותי בכלל. אז אם השיח ביננו לא יכול לכלול את מה שמעניין אותי, מה אני עושה פה בכלל?

משל הייתי ברידג'יט ג'ונס, גיליתי ששום במגע עם כמון הופך ירוק זרחני.

ושאוכל ירוק זרחני מרתיע אנשים.

ולסיום, אאחל לכם שבוע נעים, ושלא יעצבנו אתכם קרובי משפחה, או אנשים זרים שבחיים לא פגשתם.

איך עושה אימא?

צודקות, השאלות כלליות מדי ואין לכן מושג מה אני רוצה מכן.

וחוצמזה גם עברתי על קצת פורומים של אמהות ונרגעתי, כי מסתבר (איזה פלא) שיש הרבה אמהות בעולם ולכל אחת יש את הדעה שלה והגישה שלה, ואין הכרח שאם משהו לא מוצא חן בעיני אני חייבת להתקע איתו.

רקע:

קלייר היא מורה.

היא גם אישה אינטילגנטית ולא סתומה.

היא גם קוראת הרבה ספרי הורות וכלל.

היא גם קשוחה מאד. קיבלנו הדגמות על פיטר, על ג'ייקן בימים עברו, וגם מרגישים.

יש לה שני בנים - ג'ייקן בן השנתיים (אולי וחצי?), ילד יפה אבל מוזר מאד. בעיני. קשה ליצור איתו קשר.

ויש את בן, בן השלושה חודשים.

היתה פעם שקלייר ופיטר התארחו אצלנו, בן היה בן חודשיים אז והיא השכיבה אותו לישון אצלנו בחדר.

הילד לא הפסיק לצרוח.

מדי פעם היא קמה אליו, דגש על מדי פעם.

אני חושבת שבסוף הוא נרדם.

הפעם הגענו, ג'אנל ואני, לביתה של קלייר. מבחוץ נשמעו צרחות של תינוק.

קלייר פתחה לנו את הדלת והתנצלה - היא אמרה שהיא שלחה לי סמס (כמובן ששכחתי את הסלולרי בבית וגם לא יכולנו להתקשר אליה כשהלכנו לאיבוד) ובו היא הודיעה שזה יום רע, ואם עוד לא יצאנו עדיף שלא נבוא.

היום רע בגלל שבן, בן השלושה חודשים (התינוק), מסרב להרדם. הוא שוכב במיטה שלו וצורח.

שאלתי בזהירות אם יכול להיות שכואב לו משהו.

קלייר ענתה שהוא בסדר גמור, ושברגע שהיא נכנסת לחדר שלו הוא נרגע. הוא פשוט מסרב להרדם.

אני כבר הרגשתי עקצוצים. הורתי היקרה תמיד נזכרה בזעם איך עשיתי לה "דווקא" בימי הראשונים וסירבתי לישון.

אז אולי, שאלתי בזהירות לא פחותה, הוא לא עייף. אני לא קוראת תיגר עלייך, הבהרתי לקלייר. אין לי מושג בתינוקות. אני מנסה להבין.

תינוקות צריכים לישון הרבה, הבהירה קלייר, וג'אנל, אמא לשלושה וסבתא לשישה, אישרה. הם צריכים לישון שעתיים-שלוש ואז להיות ערים שעה וחצי. ואז שוב לישון שעתיים שלוש ולהיות ערים שעה וחצי.

ואי אפשר להרדים אותו על היידים, הסבירה קלייר, "כי אימנתי אותם להירדם לבד והם לא נרדמים על הידיים. זה הרבה יותר נוח כי לא צריך ללכת ולטלטל אותם עד שהם נרדמים".

הרעיון נשמע לי לא רע, להרגיל את התינוק להרדם לבד. מצד שני, מה עושים עד שהוא מתרגל? נותנים לו לצרוח? והאם זה באמת "מתרגל" או פשוט "מתייאש"?

אחרי כמה דקות קלייר התייאשה והציאה את התינוק אלינו. התינוק נראה עירני כמו חתול ציד. העיניים פקוחות לרווחה, מחייך, מתבונן סביב.

אולי הוא לא עייף, שאלתי את ג'אנל בלחישה שכקלייר יצאה רגע. "הוא לא נראה עייף",אישרה ג'אנל.

"הוא פשוט סוחב מעבר לעייפות", הסבירה קלייר. "גם פיטר כזה. הוא עייף אבל ממשיך ללכת. גם ג'ייקן היה כזה. הוא צריך לישון עכשיו. כל הספרים מתחלקים בינהם בגישות על איך צריך להרדים ומה כדאי לעשות, אבל לגבי כמות שעות השינה כולם מסכימים".

לא נראה היה לי שכל הספרים מסכימים על משטר של שעתיים-שעה וחצי אבל לא התווכחתי. גם ככה הרגשתי שהערתי יותר מדי ביקורת עד עכשיו.

נעביר את הפרוז'קטור אל ג'ייקן.

ג'ייקן בן השנתיים יצא ונכנס מהבית אל הגינה בתחילת ביקורנו (סמאללה, כמו שאומרים. עם כל החי והצומח של היבשת הזו אני לא הייתי נותנת לילד להתקרב אף לעציץ, ראה התחביב הקולינארי של הילד של חבצלת) אבל אחרי שהתינוק יצא מחדרו וזכה לצומי הוא התחיל מרעיש ומנג'ס. קלייר פתרה את הבעיה בחוכמה והציעה לו לצייר. ההצעה התקבלה והוא צייר ציור ורוד (למה לתת צבע ורוד לילד של הורים נוצרים הומופובים - ביטס מי).

אחרי כמה דקות של ציור בשקט על השולחן סלון, רחוק-רחוק מאיתנו, ג'ייקן בא עם הציור לקבל פידבק מאמו-יולדתו. אמא הסתכלה בשרבוט (אהה!) ואמרה כמה שהוא נפלא (ניל אומר לא לעשות את זה. אפשר להגיד : "ציירת ציור, ציירת את אבא, ציירת את אמא, ציירת את ג'ייקן" אבל לא להתמוגג מכל קשקוש. זה שולח לילד מסרים לא אמינים. לא חשוב) וחזרה לדבר איתנו. ג'ייקן, בצעד הגיוני ומובן, המשיך לשרבט מעל ספה וגילה, לשמחתו, שהטוש יוצר חורים בנייר. קלייר אמרה לו שהטוש יוצר חורים בנייר וזה צובע את הספה. היא הודיעה לו שאם הוא יעשה עוד חור היא תיקח לו את הטוש. למרבה הפליאה הוא עשה עוד חור. היא לקחה את הטוש. הוא התחיל לצרוח. היא אמרה לו לא לצרוח. הוא המשיך לצרוח. היא התנצלה ונכנסה לחדר שלו, שם שמעתי אותה מטיפה לו על התנהגותו הלא-נאותה, ומפליקה לו על הישבן, פעמיים. ג'ייקן המשיך לצרוח ולבכות. היא יצאה מהחדר והוא טרק את הדלת של החדר. היא נכנסה שוב ושוב הפליקה לו, פעמיים. הוא שוב צרח ובכה והיא שוב יצאה והוא שוב טרק את הדלת והפעם היא הביאה איתה כף פלסטיק גדולה עם חורים (כמו של החמוצים בשוק) ושוב הפליקה לו, הפעם עם הכף.

היה לי נורא. מסיבות מובנות קשה לי עם אלימות כלפי ילדים, למרות שזו אלימות מתונה מאד ביחס לזו שאני חוויתי (למה להשתמש בכף פלסטיק אם אפשר בחגורה, למה להסתפק בישבן המחותל אם יש גם פנים). הילד התנהג בצורה מובנת (הגם שמרגיזה מאד): הוא מקנא. תשומת הלב של אמא הולכת לאורחים, תשומת הלב של האוחרים הולכת אל האח הקטן. פתרונות אלטרנטיביים יש לי מפה ועד מלבורן: להביא לו צעצועים לפני שהאורחים מגיעים ולפזר אותם על השטיח, בסלון, איפה שכולם. מדי פעם מישהו יצטרף למשחק שלו. כשהוא מתנהג לא מתאים (תראי שצה איך אני מפנימה) לתת לו בחירה: "אתה רוצה לצייר על השולחן, איפה שהטוש לא ילכלך את הספות, או שאתה רוצה שאמא תיקח את הטוש?" וכאשר כלו כל הקיצין והתתנהגות עדיין לא הולמת - לכסא העונש, שם עליו לשבת שתי דקות בגלל שאמא הזהירה אותו שההתנהגות לא מתאימה והוא לא הקשיב.

על כסא העונש קלייר אמרה שזה עונש נוראי. זה מרחיק את הילד וגורם לו להרגיש לא-אהוב (לעומת מכות בכף פלסטיק - מעשה קרבה מסורתי ואוהב בכל תרבות מערבית. ואשר להרחקה - הכסא יכול להיות באותו החדר, אבל בקצה).

אחרי המכות וטריקת הדלת ג'ייקן נרגע ויצא מהחדר. הוצע לו לצפות בוידאו (מישהו שמע על ה"וויגל'ז"?) והוא קיבל את ההצעה. הפרוז'קטור חוזר לתינוק בן השלושה חודשים.

הגיע זמן האכלה.

היא הניקה אותו, החזירה אותו לזרועות ג'אנל והוא נראה מסטול. עיניים ממצמצות, אדמדמות. לא כל כך עירני ולא מתעניין במיוחד בסביבה. "נראה לי שאם תשכיבי אותו עכשיו לישון הוא יירדם", אמרתי, אבל קלייר ענתה: "הוא לא אכל מספיק", והלבישה אותו חזרה על הציצי.

אולי זה היה נבון - אולי אם הוא לא אוכל מספיק הוא מתעורר מרעב מוקדם מדי, אני לא יודעת. אבל אחרי ההאכלה השניה הוא לא ממש שש לישון. פחות בכי מאשר קודם, אבל הוא לא בדיוק נרדם.

לא יודעת. גם להן אמרתי - כל התיאוריות שלי נפלאות, נדבר אחרי שיהיו לי ילדים. כרגע, שימוש במכות כחלק מחינוך בעיני פסול. המסר הוא: "מכות הן פתרון", "מכות זה מותר", "מי שחזק יכול להרביץ למי שחלש".

גם ג'אנל, אישה עדינה ורגועה, העידה על עצמה שהיא השתמשה ב"ספאנקינג" ו"סמאקינג" ומעולם לא שמעה על כך תלונות מהילדים.

אז זה משהו מקובל כאן, מה שיקשה עלי מאד למצוא בייביסיטר כלבבי, בבוא היום.

ככה לפחות זה נראה עכשיו.

ושאלתי אליכן, אמהות, היא בעצם, מה דעתכן.