ריח של בישולים של שבת

ריח של דגים בתנור, עם עגבניות, שורש סלרי, מיץ לימון ויין לבן. ריח של בצל ירוק קצוץ דק, שישתלב בפאסטה עם סלמון ושמנת (ללא לקטוז). ריח של חומוס תוצרת בית. ריח של כביסה שמתייבשת בשמש קווינסלנד של חורף. ריח של סבון כלים אחרי שכל הסירים שוכבים ליבוש. ריח של חצילים קלויים בתנור.

 

עוד מעט ניסע לארוחה אצל חברינו הפארסים. גבי עמוס מעבודה, אני עוד צריכה לשפצר את המחשב החדש שלי במיני תוכנות שישפרו את חיי, אפילו בקצת. אבל כבר התחייבנו.  אני צריכה גם להתקלח, לפני הארוחה של שבת.

יש לי איזה ציפיה עמומה שהם ידליקו נרות.

 

אני מתגעגעת. אני מנסה לא לחשוב על המקומות בטבע הישראלי שאני אוהבת. על אנשים שנשארו שם. על המסעדות בנחלת שבעה, שהתרוקנו בשנים האחרונות (ולא בכלל לא היה אכפת). אני מנסה בכל הכוח להזכר במה שאני לא אוהבת, כדי לא להקרע מגעגועים. הריח של החלה, של הנרות, הצפירה של יום שישי בצהריים - אני מנסה לחשוב על הלילות הקרים בחורף, על גסות הרוח ברחוב, על החוצפה. על החורשה שאהבתי בתור ילדה, שהפכה לשכונה צפופה ומכוערת. אבל הגעגוע נשאר.

ככה זה להיות מהגרת.

כל המסמכים מישראל הגיעו (כמעט). הסוכן שלנו נכנס להיפר ונזכר שאנחנו יכולים ללכת לעשות את הבדיקות הרפואיות. הבדיקות האלה, זה מה שבלם אותי עד עכשיו מלזרוק את הגלולות מהחלון. חשבתי שנצטרך לחכות איתן עד כמעט סוף התהליך, והנה - מהר מהר, את בדיקת הדם עשינו היום (מקווה שאין לי איידס), וביום שני - צילום רנטגן. הבדיקה הרפואית ביום חמישי, כנראה. האם זו פרידה ביני ובין העגולות-העגולות ההן?

 

זה לא מתאים. עדיף לחכות עד לתושבות עצמה, ולא לתאריך ההיפוטתי שלה. זה עניין של עוד שלושה-ארבעה חודשים. נדע אם מעבירים את גבי לחוזה קבוע, אם יש לי סיכוי להשיג חוזה כזה (מה שיבטיח הזרמה של משכורת בימי חופשת הלידה). נדע איפה אנחנו עומדים.

 

תירוץ מצויין, לאמירה "אני בכלל לא מרגישה מוכנה".

 

ילד, זה אומר לחשוב במושגים אחרים. לחשוב בשביל מישהו אחר. לחשוב איפה יש בתי ספר טובים יותר. איפה יש בכלל גנים. לחשוב לא במונחים של "אין לי כוח ולכן ארבץ לי בחוסר מעש", אלא במושגים של "מה צריך לעשות עכשיו".

 

זה מפחיד את שנינו, אבל כשהשאלה הגדולה נשאלת, התשובה היא חד משמעית. כן. אנחנו רוצים להביא ילדים.

אחד ההודים, אמאן שמו, הבטיח ללמד אותי ואת חברותי לריקודים את הריקוד הפונג'בי המסורתי שהולך ומתמקם ביציבות בתור הלהיט המקומי. אמן הזדעזע מהמחשבה על תשלום. "אני אעשה את זה ברצון, זה יהיה רגע שמח בשבילי", הוא הכריז.

הודעתי לבנות, והנה מסתבר שגם נשים לא תמיד מצליחות לנהל דברים כמו שצריך.

גלנמרי התחילה לדבר על עלות הביטוח. למה חבורה של בנות שנפגשת עם הודי צריכה ביטוח?

אליזבת הודיעה שהיא לא תבוא "מתוך כבוד לקיי".   רובנו לא הצלחנו להבין את הקשר עד לדקות אלו. נכון, קיי אמורה ללמד ריקודי בוליווד בבית הספר שייפתח בעוד שנה. אז מה? האם זה אומר שלעולם לא נוכל ללמוד ריקודים הודיים מאף אחד אחר? או עד אז?

ובכלל, עם כל הכבוד לכוריאוגרפיה של קיי (שלומדת ריקודים הוליוודיים מזה כמה שנים), יש לנו כאן הודי אותנטי ושחום, לא נלמד ממנו ריקודים מסורתיים? ולא נעשה את זה בטרם הוא בורח הלאה לסידני או מלבורן? אני הודעתי שאני מתכוון ללמוד ממנו מה שאפשר, עם או בלי ביטוח, עם או בלי משתתפות. מי שרוצה - מוזמנת.

מסתבר שהילדים של גבי לא מלאכים ומדי פעם הם צוחקים על שגיאות האנגלית שלו, אבל עדיין יש את אלו המתקנים בשבילו את שגיאות הכתיב ברצון.

הוא עדיין עמוס, וכנראה שככה זה יהיה בשנה הראשונה.

אני מעדיפה את העומס, את העובדה שבערב אני בקושי רואה אותו כי הוא עסוק בלתקן עבודות או להכין את שיעורים למחר, את העיסוק המתמיד שלו בתלמידים עד כדי כך שמאד קשה למהסיט את תשומת הלב שלו לנושאים אחרים (נגיד, אני)  - את כל זה אני מעדיפה על פני הידיעה שהוא מבלה יום-יום במפעל מנוון-מוח, בקרבת אנשים טיפשים ומרגיזים, מוקף בפגרים של פרות.

 

מורה אחת ניגשה אליו כולה אושר וניצנוצים. "אתה מישראל?? סוף סוף! אני הייתי מתנדבת בקיבוץ, פעם לפני הרבה שנים, ואני לא מצליחה להשיג את הליקר המופלא הזה, סברה. שנים אני מחפשת! ואין בשום מקום!! בבקשה! אם תוכל! אני אשלם, כמובן!"

 

מישהו יודע מה זה? זה ליקר סברסים או משהו?

עדי כותבת מדי פעם על חוויותיה מיפן. לי אין כאלו אבל יש לנו כאן מרצי נפאלי אחד, קאלי שמו, שבילה את השנים האחרונות ביפן.

"רוב האנשים ביפן לא רוצים ילדים", הסביר לי קאלי, "בשביל מה? יותר מדי כסף, רעש, ליכלוך. אז הם לא עושים ילדים. עובדים-עובדים-עובדים, ואז יוצאים לחופשה".

"זה נשמע חכם דמוגרפית", אמרתי, זוכרת את התפוצצות האוכלוסין העולמית.

"כן, אבל את יודעת איך זה עם הפנסיה. אז בשביל לעודד ילודה, לא כמו אוסטרליה - הם לא רק נותנים מענק לידה. כל החינוך - החל מגיל שנתיים - על המדינה. וזה לא סתם חינוך! חינוך מעולה! והכל כולל הכל - שלוש ארוחות ביום. רק תביא את הילד".

"נשמע קצת מנותק", אמרתי לו. איזה מן חיים זה לילד בלי לראות את ההורים שלו כמעט?

"את יודעת איך רוב הילדים בוכים כשלוקחים אותם לגן?" שאל אותי קאלי, "הילד שלי בן שלוש. זה היה פשוט מביך. הוא היה הולך לגן עם חיוך ענקי. לא היינו מעירים אותו בבוקר, כי הוא כבר היה מחכה לנו ער ולבוש ומזרז אותנו, שניקח אותו כבר לגן. מתי הוא כן היה בוכה? כשהיינו באים לקחת אותו. זה היה כל כך לא נעים".

"באמת נשמע לא נעים, עוד היו חושדים שאתה מתעלל בו ושולחים עליך את המשטרה", אמרתי.

"וגם האוכל. הוא לא הסכים יותר לאכול בבית. רק האוכל של הגן! מאז שהגענו הוא לא מפסיק לשאול מתי ניסע שוב ליפן. הוא מתגעג לגן, לחברים, לאוכל. את האוכל שלי הוא טועם - פההה! יורק החוצה. רוצה את האוכל של הגן. ואני יודע לבשל! גרתי בתאילנד שנים! לכי ספרי לילד."

 

מישהו יודע איך משיגים אזרחות יפנית?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/8/2006 10:16, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל, הורות - בקרוב
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אמ"ט ב-12/8/2006 09:30

התנפחות

אני אחסוך לכולם את רגשי הקנאה, ואדווח שהבטן התנפחה לי בחזרה.

---

הארוחה התאילנדית אצל פול ואשתו (התאילנדית, למרבה המקריות) היתה נהדרת מבחינה קולינארית, ותקעתי מלא. אבל הבטן שלי היתה נפוחה עוד קודם, ככה שלא בזללנותי האשמה.

ישבנו ודיברנו עם סקוט, אחד ממרציי הראשונים, וג'אן אישתו. במשך שעתיים אני חושבת שהם אמרו במסוכם לא יותר מחמישה משפטים. התחלתי להרגיש לא נעים.

ואז הבנתי, שבעצם אין להם מה לספר והם נהנים להקשיב.

איך מוזר.

 

בין חמשת המשפטים, הם אמרו שבשנה הבאה הם מתכננים לנסוע לניו-זילנד לטיול (ככה זה פה. הכל מתארגן מאה שנה מראש. ספונטיניות נענשת במחירים מטורללים), ומחפשים איפה להשאיר את התאומות (בנות שלושה חודשים כרגע).

אז התנדבתי לשבוע אחד.

גבי כמעט נחנק מהסיבוב השלישי של הבקר בקארי, וויסקי, וחלב קוקוס.

אבל הורים צריכים לצאת לחופש! איך אעמוד מנגד?

אני מקווה שהם ימצאו מישהו אחר.

---

למסיבת התרנגולות שבשבוע הבא כבר יש לי שמלה (בהשאלה מקלייר), ופאסאניטור (שזה כמו מסרק-ראש קטן כזה עם קישוט עליו. פריט האופנה הכי מיותר שראיתי בימי חיי. וגם מגוחך) שגם הוא מעשה ידיה של קלייר, אבל לפחות הנעליים יהיו שלי.

ומה שעוד יש לי, זה בקשה להופיע באחד מריקודי.

כמובן שסירבתי.

אבל שוכנעתי - הרי יהיו רק בנות במסיבה.

לצורך הערכת יכולותי הדגמתי הופעה בפני גבי. הוא נראה מאד מופתע - שזה סימן אותנטי לכך שהוא לא ידע שהשתפרתי עד כדי כך.

או לחילופין, שאם רוקדים טופלס, זה משפיע על השיפוט הגברי.

בכל מקרה, יש משהו נוח בלהופיע לבד ולא בקבוצה: אם אין למי להשוות, אין שום אינדיקציה שהיתה כאן טעות בצעד. אילתורים נתפסים כחלק מהתוכנית.

אז למה לא.

עכשיו צריך לראות ממי אני יכולה לשנורר בגדים.

---

אני במאמצים אדירים להשיג חזרת לפסח. יש בעיר הגדולה, ויש מישהי שמגיעה מהעיר הגדולה אלינו. עכשיו רק צריך לשדך בין השניים.

---

מדהים איך לפעמים אפשר למצוא הזנחה תחת שכבות של השקעה.

 

הנה אבא אחד, ובתו.

(לא אני, לא אף אחד שאתם מכירים).

לבת, ומאז ומהרבה, יש ציונים בינוניים ומטה.

מבחינת האבא, משהו כאן לא בסדר. הבת שלו גאון ומוכשרת ומתעניינת, ולכן הציונים לא משקפים את יכולותיה.

(הבת מתנסחת כבר מגיל שלוש כמו ספר של קישון, אבל לפי תוכן הדברים אפשר להבין שאין לה מושג מה היא אומרת. לדוגמא - "אין לי בעיה לצאת ממקומות סגורים, למרות שאני סובלת מארכנופוביה")

מכאן הסיק האב המסור, שיש בעיה בהעברת תכולת השכל של הילדה, לתכולת המבחנים והעבודות שקובעים את ציוניה.

אני חושבת שאין אבחון תחת השמש שהילדה הזו לא עברה. דיסלקציה, דיסגרפיה, ליקוי למידה, ליקוי הקשבה, ליקוי קריאה, ליקוי שמיעה, ליקוי נשימה, ליקוי ישיבה. חלק מהאבחונים יצאו חיוביים - כלומר, העידו שהיא סובלת מלקות כזו או אחרת.

וכמובן גם אסתמה, שלא מאפשרת לה להשתתף בשיעורי התעמלות.

בנתיים הילדה גדלה, תחת הרושם הברור שהיא גאון, שהיא יודעת הכל ואף אחד אחר לא יכול לחדש לה כלום. לא המורים שלה, לא הספרים שלה, לא מבוגרים אחרים מסביב. היא כבר יודעת הכל.

אבל אף אחד לא מבין אותה.

אף אחד לא מצליח להבין את מה שהיא כבר יודעת על בוריו.

לא המורים, לא הילדים האחרים, וגם לא המבוגרים.

וזו כמובן אשמת המורים, לפי האבא.

כולם יודעים שמורים הם מטומטמים.

וגם עצלנים.

למשל, בבחינה בהיסטוריה היא קיבלה ציון שלילי.

איך ילדה כמוה מקבלת ציון שלילי?! נזעק האב המודאג. ילדה כמוה, שכל כך מתעניינת, כל כך אוהבת לשמוע סיפורים. מה זה הסטוריה, אם לא סיפורים?

התקשר למורה והפליא בה צעקותיו. איך היא מלמדת, נפולת שכמותה. אפילו הילדה שלו נכשלת.

(אמנם ילדים אחרים עברו, וחלק בהצטיינות. אבל מה זה שייך. היא ילדה מיוחדת. היא צריכה התיחסות מיוחדת).

למבחן הבא, אחרי שישב עם הילדה והתעקש שתקרא את החומר, הוא התקשר אל המורה יום לפני. "שלא תיכשל לי עוד פעם!" הזהיר את המורה.

המורה עמדה למראשות הילדה והביטה בכתוב.

"זה כל מה שיש לך לכתוב?" שאלה את הילדה, "או שיש אולי עוד משהו להגיד בנושא?"

הילדה השיבה שגם מאורע X רלוונטי לנושא.

"אז תכתבי!" אמרה המורה.

הילדה כתבה.

"וזה הכל?" חקרה המורה.

הילדה הוסיפה עוד מאורע.

"אז תכתבי!"

והילדה כתבה.

והפעם עברה בשלום את הבחינה. לא בציון מזהיר, אבל עברה.

"סוף סוף המורים האלה עושים את העבודה שלהם!" צהל האב.

 

וגם במתמטיקה הילדה לא עושה חיל. ראה האב כי טוב, והתקשר למורה למתמטיקה. "כשהיא עושה מבחן", הנחה אותו, "תעמוד לידה ותסתכל מה היא כותבת. אם היא עושה טעות - תגיד לה".

את דברי המורה למתמטיקה לא אביא כאן. זהו בלוג ללא גסויות.

 

אני לא יודעת אם אכן יש לילדה לקויות למידה או אין. אני כן יודעת שהילדה מבלה בממוצע שמונה דקות שבועיות על שיעורי הבית שלה. שהיא מתלוננת על כל המורים שלה, בלי יוצא מן הכלל, שהם משעממים ולא יודעים איך ללמד. שמאז כיתה ב', בו היא קראה ספרים על חיות טרף, לא ראיתי אותה נוגעת בספר אפילו במקרה, ושהיא התווכחה איתי פעם אחת לגבי יצירה אחת, ocean of light שמה, והתעקשה שזה "ארבע העונות" של ויואלדי. ולא היתה מוכנה לשמוע אחרת.

 

אז אם ילד מתאמץ ללמוד, ומשקיע וחורש, ולא הולך לו - וואלה. יכול להיות שיש איזה ליקוי בעניין. אבל לדעתי, אם ילד לא מנסה ללמוד, אז די טבעי שלא ילך לו.

 

 

וכמובן, אף אחד לא מעיז להגיד כלום לאבא. כל ערעור על אחת מהתפיסות המוצקות שלו גורר ויכוח מר.

 

וכל האבחונים האלה, שלא ברור לי איך הם לא עולים על זה שהילדה לא מצליחה בראש ובראשונה מפני שהיא לא לומדת, לא עושים איתה חסד. התויות של "דיסלקטית" ו"חסרת יכולת להתרכז" יישארו איתה הלאה. בחוץ הרי אף אחד לא עושה הנחות.

 

אין לי כוונה להתערב, אבל מעניין לראות מה יהיה עם הילדה הזו הלאה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/4/2006 04:34, בקטגוריות הורות - בקרוב
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-6/4/2006 23:55

מסיבות שונות

המסיבה של קלייר היתה כצפוי צבעונית ורועשת. הגענו באיחור אוסטרלי של שעה וחצי (שהרי להגיע בזמן נחשב גסות רוח לשמה), ובדרך ראינו שני אנשים לבושים בשלייקעס ססגוניים. "כנראה שגם הם הולכים למסיבה", אמר גבי. "או זה, או שיש להם טעם ממש גרוע בבגדים", עניתי אני

יצאנו מהאוטו (לראשונה התקשינו למצוא חניה!) ורכב אחר עבר וסינוור אותנו בפנסיו. "הם בטח אומרים לעצמם - הנה עוד אנשים שהולכים למסיבה" אמר גבי על הנוסעים. "או זה", עניתי, "או שהם אומרים - אוי לא. הודים בשכונה!"

 

הגענו למסיבה שכבר היתה בשיאה, והגשנו את המתנה לקלייר ולפיטר הראינו סחוג וחומוס שהבאנו. "שנשים אותם על השולחן?" הצעתי לכבד את הנוכחים. "מה פתאום שולחן?!" נזעק פיטר, "ישר למקרר!"

 

"פארה!" קידמה קלייר בתחפושת נסיכה ורודה וקצפית את פני, "איזה יופי של סארי!"

"תודה", עניתי לה, "גבי תפר לי".

הס הושלך בקהל. המוזיקה גוועה. העטלפים קפאו על האקליפטוס. הילדים חדלו מהשליך בוץ זה בזה, הגברים שמטו את בקבוקי הבירה על הדשא, והנשים התקרבו אלינו כדי צעד.

"גבי - תפר - לך - את - הסארי ?" שאלה קלייר.

"כן", עניתי.

"מאד יפה", ענתה קלייר וטפחה על שכמו של גבי. היד שלה שהתה על כתפו קצת יותר מדי זמן וגררתי אותו משם.

 

די מהר התברר לי שזו היתה טעות להשוויץ בגבי. אחת-אחת ניגשו אלי נשות המסיבה ושאלו: הוא האמת תפר לך את הסארי? בעצמו? עם עזרה מחברה, אבל במו ידיו? והוא אוהב לתפור? כלביאה מול להקת צבועים הסחתי את דעתן בפאבלובה.

"פאבלובה אפשר גם לקנות בסופר", אמרה האינטילגנטית שבהן, ואני הברחתי את גבי בחזרה אל האוטו, הרחק מציפורניהן של נשים זרות.

"אף אחת מהן לא מוצאת חן בעיני", הרגיע אותו גבי. "כולן מנומשות".

---

אני לא באמת קטועת-ראש, אבל משום מה בתמונות אני יוצאת צ'אבי. מי שמכיר אותי טוען שאני לא צ'אבי, אבל אולי זה רק נימוס.

 

 

את החולצה קישטתי במו ידי! ונזכרתי כמה אני שונאת מלאכות יד.

---

הלוואי ואני אצליח לשמר את הכוח לשקף לילדים שלי לפני שאני מנחה אותם מה לעשות.

כשילד עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו, האינסטינקט המיידי שלנו הוא להגיד "תפסיק עם זה!". אבל לרוב הילד עושה מה שהוא עושה לא מתוך רוע, אפילו לא מתוך אנוכיות. פשוט, מבורות. בורות חברתית. בורות של מודעות. הרבה יותר מועיל לילד אם אומרים לו: "אתה מאד רוצה לספר לי משהו עכשיו, ומאד רוצה שאקשיב לך", ואז אומרים: "עכשיו אני במסיבה ורוצה לדבר עם חברות שלא ראיתי הרבה זמן. כשנחזור הביתה אני אקשיב לך", מאשר: "שקט רגע, אני מדברת!".

אבל הרבה הורים, חוץ מזה שהם לא מודעים לערך של האפשרות (בייחוד כאן בעיירה), פשוט כבר אין להם כוח.

יש המון רווחים לשיקוף - זה מעמיד את ההורה במקום הרבה יותר אמפתי, ומשאיר לו יותר פנאי להיות חביב (פשוט חביב!) אל הילד. אבל עד שהילד לומד לדבר, ובעיקר להקשיב, ההורים כבר מותשים.

הלוואי וישאר לנו הכוח להקשיב, לשקף, ולהנחות בעדינות.

לא הייתי רוצה להיות כמו האמהות כאן, שאפילו שהגערות שלהן הן אפילו לא קמצוץ מהיחס של אמא שלי, הן מזיקות לאיכות החיים במשפחה.

ומזה הרי אנחנו, ההורים (אני הורה פוטנציאלי! קטנוניים, בחיי), המפסידים הגדולים.

 

בהצלחה לכם, הורים מעשיים. כשיבוא תורי, אני אבוא לבקש עצות.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/2/2006 11:53, בקטגוריות הורות - בקרוב
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/2/2006 23:04

31,197