התפתחויות

במסגרת הפיכתי לאקדמאית מצוייה, אני מוצאת את עצמי מעורבת בכתיבה ופירסום מאמרים. ברוב התחומים, לרבות תחום המחקר של הדוקטורט, אני בעיקר מרגישה בורה ואווילה, נטולת ידע וחסרת תובנה. אולם מייקל גרר אותי לכתוב מאמר אחד שבו, לשם שינוי, הרגשתי שאני יודעת על מה אני מדברת.

וכל כך למה? משום שהפעם, בבלוגים עסקינן.

אם מישהו ירצה פעם להשתתף במחקר על בלוגים, בילגוג ובלוגיה, אנא ספרו לי. אני אשמח. בין המשתתפים תוגרל קואלה וצנצנת וג'ימייט.

---

חברה מישראל שעברה לגור במלבורן באה לבקר. זה מדהים כמה הבדל זה עושה, רק חברה אחת, מהעבר הלא-כל-כך רחוק, וכבר אני מרגישה קצת יותר בבית. הקטנה, להנגד עיני המשתוממות, סייעה ביוזמתה בהכנת הארוחה, עריכת השולחן, ההגשה. זה נחמד לראות שדברים כן זזים. גם אם לאט, וגם אם בצעד-קדימה-שניים-אחורה-סקובידו.

---

אשר לנו - אנחנו נסענו להונג קונג.

 

 

מייקל נסע כדי ללמד, ואני הצטרפתי כדי לעשות שופינג. מערכת יחסים בריאה.

הונג קונג היא כפר אורבני ענקי, או לפחות ככה היא מרגישה. לבד מזיהום האוויר הבלתי-אפשרי, לבד מהמוני האנשים וטכנולוגית האורות המתפרצת, יש משהו חמים וידידותי בעיר הזו. אפילו ההתמקחות ידידותית. מייקל ואני השתוללנו בקניות. אני בבגדים, והוא במוצרי מחשב. בשבילי זו היתה חופשה נהדרת. בשבילו - עבודת פרך מחמש בבוקר ועד אחת אחר חצות.

ערב אחד נסענו אל ה"פיק", קרי, הר על האי הצופה מבעד לערפיח אל העיר. נסענו באוטבוס קומותיים (ואני, למודת נסיון מהצבא, גררתי את מייקל מיד למושב הקדמי של הקומה העליונה. לא מומלץ לחלשי לב, בטח לא באסיה), והגענו בחתיכה אחת, מסומרטטת משהו, אל מרכז הקניות המקומי. הגיעה השעה לארוחת ערב.

אולי זה הזמן לציין שלא נסענו במחשבה שמותר לנו לבזבז בלי הכרה. לפני כמה חודשים החלטנו לבדוק את מצבנו הכלכלי. בדקנו ומצאנו שיש לנו כמה חובות, כולל עלות הניתוח ההוא של מייקל, וייקח לנו כשנה לכסות אותם. ואז, כך החלטנו, יהיה הולם לתחיל לחפש לנו בית משל עצמנו.

מיד כשהסכמנו על ההחלטה, התחלנו לחפש בית.

ולכן, מתוך מחשבה שעלינו לחסוך לטובת הבית הבא עלינו לטובה, נמנענו מלבזבז (ככה יצא שנסענו עם שתי מזוודות ריקות, וחזרנו עם שתי מזוודות כמעט מלאות).

ובאותו ראש, השתדלנו לאכול במקומות שאינם מן היקרים ביותר. או לפחות כך השתדלנו עד אותו ערב. אבל מייקל, משום מה, התעקש לגרור אותי למסעדות הכי יקרות באיזור, שאמנם היו יפות למראה, ותפריטיהן מגוונים להפליא, אבל מחיריהן עוררו אצלי בהלה רבתי.

לבסוף התפשרנו על מסעדה עם תפריט סביר, מחירים סבירים, ונוף - ובכן, הערפיח ממילא ביטל כל אפשרות לנוף, אבל לפחות היתה שם מרפסת שצפתה לנוף פוטנציאלי.

העיצוב במסעדה יצר תחושה של "רגע, משפצים". המזון - פיוז'ן, או יותר נכון "עוד לא נסגרנו על הקונספט ולכן בנתיים אנחנו מחממים מרק מקופסאות", והשירות - ובכן, דווקא השירות היה בסדר, כי המלצר (שייתכן מאד שהיה גם הטבח, המנהל ומנהל החשבונות) הביא את קופסאת המרק עד אלינו, כדי לוודא שאין בו גלוטן  

 

כטוב ליבנו בסעודתנו התמוהה, מייקל שלף מכיסו קופסה שאין לטעות בה, והציע נישואין.

על פי הנוהג המקומי, הזכר האוסטרלי משקיע שלוש משכורות חודשיות בטבעת האירוסין שהוא קונה לזוגתו. אבל אנחנו כאמור חוסכים כדי לקנות בית שנמצא ממילא הרבה מעל לתקציבנו, ולכן שלוש משכורות נראו לי בזבוז שלא יתואר. לשמחתי, מייקל השקיע משהו שערכו קרוב יותר לשלוש שעות עבודה מאשר שלושה חודשים, והטבעת אפילו מצאה חן בעיני (אתגר גדול, שכן אני מתעבת טבעות בכלל וטבעות יהלום בפרט).

 

זו אמנם מחווה יפה, אבל מייקל עוד לא גרוש, ולכן את תוכניות החתונה נאלץ לדחות למועד מאוחר יותר.

דחיה לחוד וקניות לחוד, מצאתי בהונג קונג שמלת כלולות.

---

בבית, הולך ומתברר לי שהבנות לא מברכות על הקשר ביני למייקל. ויחד עם זה, הולך ומתברר לי שאין הדבר תלוי בי או במעשי. הרי בצד הקשר שלנו, יש את בדידותה של האקסית. בתחילה, משהתברר לי, שקעתי בעצב קדורני ואף מרירות, ואז הגעתי למסקנה שאין מדובר בסלידה אישית (שהרי אישית אינני אדם נורא ובלתי נסבל), אלא אי-שביעות רצון מעצם קיומי כ"אישה האחרת". ראשית, סתמתי את הגולל על האפשרות שההורים יחזרו. שנית, אביהן מעדיף לבלות זמן איתי ולא איתן. שלישית, אני הסיבה לחוסר האיזון המשפחתי - אבא מרוצה, אמא לא. ובל נשכח את הגורם החשוב מכולם - הבנות עוד לא עברו את גיל שלושים.

אחרי שהגעתי למסקנה שזה-לא-אני-זה-הם, החלטתי לשמור דיסטנס מנומס למען ירווח לכולנו. נראה איך זה ילך.

---

פורים חלף הלך לו. הקהילה אירגנה פורים-שפיל: הפקה מצויינת של קריאת המגילה. אני לא חושבת שבכל שנותי נהניתי מקריאת מגילה כמו כאן.

(אולי זה בגלל שאף פעם לא השתתפתי בקריאת מגילה?)

---

ועוד מה עשיתי? על הרכס התלול שממערב לנו, פתחו פארק חדש של מסלול הליכה בין צמרות העצים. הנוף, כהרגלו במחוזותינו, משגע. אבל תחליטו בעצמכם.

 

 

וזו תמונה מהעיירה שבה צילמו את "בייב".

 

 

יש בה גם יופי של מפל.

 

 

 

ואגב, תודה לאותו קורא על הספרים: "אירגון השוטרים היידים" ו"צלה של הרוח". אולי בפעם הבאה שתבוא לאוסטרליה, ניפגש?

 

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 6/4/2008 09:44, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, זוגי, כאבי גדילה
37 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של איפההמקשרווחלעזאזל??? ב-25/4/2008 23:21

עברית קשה שפה

טוב, גם אנגלית לא משהו, ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על רוסית, אבל עברית - מה יש לומר.

התחלנו ללמד עברית את הקהילה המקומית, ומייקל, חרוץ ונמרץ, פתח במבצע "למד עברית כפי יכולתך" ומדי שעה הוא מנג'ס לי במילים: "אולי תלמדי אותי עוד אות?"

כרגע מייקל יודע לכתוב (בדפוס בלבד) א', ה', ו', י', ל', מ', נ' ק' ר' ש', ו- ת'. הוא גם יודע לנקד פתח וקמץ (אם כי מהקמץ הוא מתעלם), חיריק, חולם מלא ושורוק מלא. הולך לו יופי, אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהוא שוכח את רוב המילים שהוא לומד כמעט מיד (וצועק על הכלבים המסכנים: "שבע! שבע!" ואלי - "למה הם לא יושבים?!"). אבל בגילו המופלג של אמצע שנות הארבעים, מדובר בהישגים מרשימים כל כך שכמעט אפשר לסלוח לו על המשפט: "יש לך כתב-יד איום ונורא".

---

השיעורים הקהילתיים הם אתגר בפני עצמו. יש לנו קהל בלתי אחיד בעליל, בדומה לאוכלסיה הישראלית הממוצעת: יש לנו מתחילים ומתקדמים, מבוגרים וילדים. כמובן שהקבוצות אינן חופפות, ואמתכם (אנוכי) אינה מתמצאת בהוראת שפות שמיות בכלל, ועברית-קשה-שפה בפרט. תכנון השיעורים הוא אתגר מרשים לשכמותי, אבל אחרי שני שיעורים הקבוצה למדה את חלקי הגוף השונים, כמה צבעים (וכמובן את השיר "כחול ולבן"), לספור עד עשר, ולהגיד "איזה יופי". כדי לא להתיש אותנו, המלמדים, אנחנו מקיימים שיעור פעם בשבועיים.

בקצב הזה, הם ידעו מספיק עברית כדי לנהל שיחה קלה בתוך עשרים ושמונה שנה.

---

אזהרה לקטמן:  צנרת.

מזה שנים אני מקשקשת לכולם בשכל על ילדים וכמה אני רוצה כאלה, כך שמסלול חיי מנותב בכיוון הגיוני להפליא. בראשית שנות העשרים לחיי מצאתי את הגבר המתאים להקים איתו משפחה, התחתנתי איתו, ולקחתי גלולות בהתמדה, להימנע מכל תינוק בלתי מתאים. ביליתי כמה שנים בחיפושים בעולם (או לפחות שתי ארצות) ומצאתי את המקום האידיאלי לחיות בו (קווינזלנד, אוסטרליה, למי שפיספס) וגם עבודה שלא תגרום לי לרצות להטביע את עצמי באסלה (מרצה אקדמית). הכל היה מושלם להביא לעולם תינוק, ולכן הפסקתי לקחת גלולות. כמובן שדווקא אז הייתי חייבת לפגוש איזה בחור אוסטרלי, נשוי, להתאהב בו, לעזוב את הבחור הישראלי הנחמד שהייתי נשואה לו (באושר) מזה שנים, לעבור לגור במדינה מלאה סנובים מטופשים (נוי-סאות'-ויילס. ראו הוזהרתם), לעשות דוקטורט עם מנחים מטופשים לא פחות, ולהתמודד עם התוצאות של ניתוח עיקור.

כן.

מייקל, בריאות על ראשו, עבר לפני חמש שנים ניתוח לקיצוץ צינוריותיו. כבר היו לו שתי בנות, וכל אחת הסבה לו נחת בדרכה שלה: הקטנה היתה נחמדה, הגדולה עמדה לעזוב את הבית. אישתו, רעה חולה, רצתה עוד ילדים, ולכן נטתה מדי פעם לשכוח ליטול את גלולותיה. מייקל שקל והחליט שחמש עשרה שנה היו די והותר. הוא שילם את חובו לחברה ולא רצה לפתוח חוב חדש. לפיכך, הלך לו מייקל אצל הקצב המקומי, גזר מה שגזר, קשר מה שקשר, וידה ידה ידה - בקיצור, מייקל אינו פורה עוד.

כשהתחילו רגשותינו ללבלב, עלה נושא הפוריות, או ליתר דיוק, היעדרה, ומייקל הבטיח נאמנה שניתוח היפוך אפשרי הוא גם אפשרי, וסיכוייו להצליח גדולים על מצויינים.

אני, פתיה שכמותי, האמנתי.

ובכן. אף אחד אינו הופך צעיר יותר, ובירור מחירים קצר באינטרנט העלה את הסכום הפעוט של תריסר רבבות דולרים.

מה זה שתים עשרה אלף דולר? שום דבר.

במיוחד כשמשווים אותו לחוב כרטיס האשראי של מייקל.

אני, שמעולם לא הייתי במינוס והחוב היחיד שהיה לי הוא המשכנתא הטיפשית שלקחתי פעם עת גבי ואני קנינו דירה בארץ, החלפתי צבעים מאדום לירוק ומירוק לסגול עת נודע לי דבר גובה החוב, והודעתי למייקל חיש קל שאנחנו לוקחים הלוואה, מכסים את החוב, ולא פותחים אחד חדש עד אחרי מותי ואם זה תלוי בי - גם לא לאחר מכן.

מייקל, למרבה המזל, למד פעם הנהלת חשבונות (בין היתר) ולכן גם מצא לעצמו עוד שתי עבודות, שיחזירו את ההלוואה מהר יותר.

אבל מחיר הניתוח נותר בעינו, ואני - המחשבה על עוד חוב או עוד כמה שנים לפני שנרשה אותו לעצמינו לא שימחה אותי. חקרנו את סינגורו, אחד ממיודעי ממקום עבודתי הקודם בקווינזלנד, על הרפואה בארץ מגורי הוריו. הסתבר שתמורת שתי רבבות דולרים ישמחו ההודים לחבר למייקל את צינוריותיו ואף להכין לו קארי חם ישר למיטתו.

אל יקל הדבר בעינכם. הרפואה המערבים בהודו היא מהמשובחות בעולם, ומחירה, כך נראה, שווה לכל נפש. אלא שלהיסחב עד לתת-היבשת, להתמודד עם יתושי מלאריה, שילשולי בטן ונהגי מוניות בלתי מובנים, ולתהות אם אכן חיברו למייקל את הצינורות או שמה הוציאו לו כליה לטובת המרבה במחיר - כל זה נראה היה לנו קצת מוגזם. על-כן ביררנו קצת יותר במחוזותינו ומצאנו מנתחים שתמורת סכום סמלי של שבע רבבות יעשו את אותה העבודה, ובאנגלית. וגם יתנו לו משככי כאבים.

ואז הציע אחד מהקצבים רעיון אחר.

מה לכם כי תרצו לחבר צינוריות? אמר הקצב. לא זו בלבד שכואב, ולא זו בלבד שיקר, אלא גם יש סיכוי שלא יצא לכם מזה כלום. אחרי חמש שנים, הגוף מפתח נוגדים לזרע, ושום תינוק לא יצא לכם מזה. הבה נלך יש לתהליכי הפריה מלאכותית.

אני הבעתי התמרמרות קלה עד מתונה. במה חטאתי אני, נערה עברייה מבית טוב (בערך), שנגזר עלי לעבור טיפולי פוריות? לא אני הלכתי ועשיתי סניפ-סניפ לצינוריותי. על שום מה אגדוש את גופי בהורמונים מהורמונים שונים, אאפשר החדרת מזרק ענקי אל תוך, תסלחו לי, מרכז הוויתי, רק כדי אחר כך לחכות שבועיים מורטי עצבים כדי לראות אם נקלט או לא?

ראי-נא, הסביר לי הדוקטור, בגילך המופלג (שלושים), גם כשהכל עובד-פיקס, סיכוייך להרות הם כעשרים וחמישה עד שלושים אחוזים למחזור. עם ההפריה המלאכותית סיכוייך מזנקים את הארבעים וחמש-חמישים. לעשות ניתוח כרוך בכאבים עצומים לגבר. אבל הפרייה מלאכותית? זה לא כזה סיפור. רוב הנשים מתמודדות עם זה מצויין.

תקשיב לי, יא-זבל, אמרתי לדוקטור, בוא נמלא אותך הורמונים שיגרמו לך להשמין, לגדל ציסטות, לבכות כמו מזרקה איטלקית ולחטוף התקפות עצבים מכל רוח מצויה, ואז תדבר איתי על כמה אתה מתמודד עם זה בסדר.

למרבה המזל לא אמרתי את זה בקול רם, וכל מה שהדוקטור שמע היה "אנחנו נשקול את זה ונחזור אליך" של מייקל.

בצר לי, הלכתי לרכל עם רייצ'ל חברתי פורעת החוק.

רייצ'ל היא בחורה כארז. היא היתה נשואה שבע-עשרה שנה לגניחט עולמי מגרמניה, ולפני שנתיים קצה בו נפשה. אחרי שסייעה לו להגיש את הדוקטורט שלו, היא קמה, ארזה את חפציה, אמרה לו: "ביי", וטסה חזרה מביתם שבארה"ב לבית אמה שבאוסטרליה. מאז אין לה שום כוונה לקשור את חייה בחייו של אף אחד. לעניין המחסור בסקס היא השיבה לי - "זה לא שווה את הטירחה. אוסטרלים הם מאהבים איומים".

מסיבות מובנות לא טרחתי לתקן את הרושם הרע שהשאירו אוסטרלים למיניהם על רייצ'ל, והנהנתי בהסכמה מזוייפת. אבל לענייניו, רייצ'ל שמעה את הרעיון ההורמונלי והכריזה:

" מה זה השטויות האלה?! תעיפי אותו מיד ותמצאי לך מישהו אחר".

"אבל מוצא חן בעיני המישהו הזה", קבלתי.

"כן, כן, בסדר. בואי נחכה שנה ונראה אם הוא עדיין מוצא חן בענייך. טוב, אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך, תשמרי לך אותו. אבל תעשי ילד עם מישהו אחר. מה הוא צריך עוד ילדים? הוא כבר תרם את שלו לאוכלוסיית כדור הארץ העולה על גדותיה בלאו-הכי. הגיע הזמן להרחיב את מאגר הגנים".

זה דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. הלאה סיבוכי ההפריה, קדימה למאגר הגנטי המשובח במחוזותינו.

"את באמת רוצה לעשות סקס עם מישהו אחר?" הזדעזע מייקל.

"מה פתאום! אוסטרלים הם מאהבים מחורבנים. רייצ'ל אמרה לי", הבהרתי למייקל. "אבל זה יהיה יותר פשוט להשתמש בגנים של מישהו אחר".

"ידעתי שאת רוצה את הילד של גבי", רגן מייקל.

"למה גבי? מי אמר גבי? לא נראה לי שגבי יסכים לדבר כזה. וחוץ מזה מה רע בגנים של גבי? יצאו ממנו יופי של ילדים: שקטים, מנומסים, לא מעשנים סמים ולא משחקים סנוקר. נכון, יהיה סיוט להעיר אותם בבוקר לבית הספר. אבל זה יעבור צ'יק-צ'ק, תוך שמונה עשרה שנה."

"אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר. איזה מן רעיון מטופש זה?" התרגז מייקל.

"ואיזה מן רעיון מטופש זה לעשות טיפולי פוריות ישר על ההתחלה?" התרגזתי גם אני. "ומה נעשה אחרי הילד הראשון? כל פעם נעשה טיפולי פוריות?"

"אבל זה יחסוך לנו שימוש באמצעי מניעה בעתיד".

"אפשר יהיה לעקר אותך שוב". הצעתי.

"אני לא עושה עוד ניתוח עיקור. ראית מה קרה בפעם שעברה! אני לא סוגר אופציות."

"אתה מתכוון לעשות ילדים גם בגיל שישים?" התרגזתי שוב.

"אני לא יודע!"

שנינו התקדרנו בשתיקה זועפת.

תשמע", התחלתי שוב, "בתור בת ביולוגית של אחד ובת בלתי ביולוגית של אחר, אני לא רואה שום יתרון בשותפות גנטית. הורות היא לא עניין של ד.נ.א. היא עניין של קשר".

"יופי, אבל אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר".

"אני מגדלת את הילדה שלך", התרגזתי שוב "אפילו שהיא של מישהי אחרת".

"זה לא אותו הדבר! את לא מגדלת אותה! היא כבר גדולה!"

"אתה חושב שהייתי מגדלת אותה פחות אם היא היתה קטנה?"

"אף גבר לא היה מסכים לזה!" הכריז מייקל.

אז אני שואלת אתכם, קוראי הנאמנים. האומנם אף גבר?

---

אני, על כל צרה שלא תבוא, ערכתי רשימה של אבות פוטנציאליים, והגעתי למסקנה העגומה שאני לא בדיוק אוהבת-אדם. את רוב האנשים בעולם אני מתעבת ולא הייתי רוצה לגדל ילד עם התכונות שלהם. מייקל נשאר האופציה החביבה עלי.

אז כרגע אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות שיגידו אם מייקל פיתח נוגדנים נגד זרעו-שלו, וגם בדיקות שיגידו אם מצבי ההורמונלי תקין. הקצב-המזריע כמעט רקד על השולחן כשהוא שמע שהמחזור שלי לא סדיר. אני בטוחה שהוא ישמח להדביק לי איזה הפרעת פוריות כדי להצדיק את ההפרה המלאכותית שלו.

אני בכלל לא יודעת איפה אני אדחק כרגע תינוק, עם כל הדוקטורט המעצבן הזה, אבל דיה לצרה בשעתה.

---

אה, ושכחתי -  החלק הכי כיף:

גם כשנצליח סוף סוך להיכנס להריון, ונלד בשעה טובה שלישיה או משהו, המקום הכי טוב לשים בו את הילד הוא מעון-היום שליד האוניברסיטה.

ומי עובדת שם?

האקסית של מייקל, כמובן.

---

אז תינוק עוד  אין לי, וגם לא הריון, ואפילו לא מחזור סדיר. אבל אינסטינקט קינון כבר מלבלב לו במלוא העוצמה.

כל ארונות המטבח נוקו וסודרו, וכל דבר שהאקסית עשויה למצוא בו עניין הועבר אחר כבוד לקופסא גדולה, ביחד עם פריטים שהיא תבעה חזרה (כמו למשל המסננת, ושני ספלים).

הקטנה טוענת שהיא לא ידעה שהמדפים בארון המטבח לבנים המה.

מייקל עצמו המום מכמויות האוכל האגורות להן בביתנו, אבל הסברתי לו שמדובר במנטליות ישראלית-יהודית עתיקה. ככה, כשתבוא המלחמה, נהיה ערוכים ומצויידים ונעמוד במצור שנתיים וחצי לפחות.

---

בעבודה עליתי על הטריק להתמודד עם הכבאי. אסור לי להיפגש איתו לבד. אני צריכה לוודא שיחד איתי נמצאת עוד דמות, רצוי גברית, של מישהו משכיל יותר ממני. ככה, רוב הדברים שאני רוצה להגיד נאמרים ממילא (אבל כשמישהו אחר אומר אותם, הכבאי מקשיב). אם הדברים שרציתי להגיד לא נאמרים, אני אומרת אותם. אבל אז, האדם הנוסף מקשיב ומאשר שאכן מדובר ברעיון טוב, והכבאי נאלץ להסכים, כדי לא לצאת אהבל. רמת החיכוך ביננו ירדה פלאים.

הקאץ' הוא, שהכבאי מסרב להיפגש בנוכחות אנשים אחרים. לכן צריך למצוא תחבולות שונות ותירוצים הגיוניים כדי לכלול עוד אנשים במפגשינו. זה טיפה מעצבן, כי לפי הכללים זה לגיטימי לחלוטין מצידי לדרוש את נוכחות המנחים האחרים במפגשים, אבל כללים זה לא טיעון מספק במקרה שלנו.

נו, מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים. הכל לטובה ומהכל לומדים ועוד כהנה אימרות שפר שעושות מצברוח טוב למי שיש לו מזל נאחס.

---

לסיום, רק רציתי לספר שהדיקאן הזכור-לרע מכאן סולק בבושת פנים מהאוניברסיטה בעיירה,

אבל לא יפתיע אותי לרגע אם יתגלה שהוא נשכר לגרום את אותו הנזק לאוניברסיטה אחרת.

אשר לי - אני לא כל כך מגיעה לכאן לאחרונה, אבל חושבת עליכם הרבה.

שבוע טוב!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/12/2007 09:42, בקטגוריות הורות - בקרוב, זוגי, חיים חדשים, מטה לחמי שיחייה
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-6/1/2008 12:16

סידני

רוב האנשים חיים בערים גדולות, ולכן הם יוצאים לנפוש בכפר, במקום שבו לא נשמע דבר למעט צרצרים ועשב מתנועע ברוח. אולם מה יעשו אנשים החיים בכפר ממילא ביום חופשתם? יצאו לנפוש בעיר על כל תנועת רכביה?  

משונה שאף פעם לא מתיירים איפה שגרים. גרתי בפאדובה כמעט שנתיים, ואף פעם לא הלכתי לקאפלה ד'לי סקרובני, שהיא בעצם הכנסיה הכי מפורסמת בעיר. הפעם היחידה שהלכתי לקתדרלה הענקית במרכז היתה כשבאו אורחים. בעיירה בקווינסלנד שמעתי עשרות פעמים על המערות מצפון והאי שליד, ואף פעם לא הלכתי לשם. זה תמיד היה "אחר כך", "בפעם אחרת", "מתישהו". אבל עכשיו אני גרה במרחק נסיעה מסידני. לפיכך, הצעתי למייקל לשחק אותה מדריך תיירים ולקחת אותי להכיר את העיר הגדולה. מייקל הסכים, אבל מכאן ועד למצוא זמן מתאים ("אחר כך", "בפעם אחרת", "יום אחד אולי" וכדומה) הדרך ארוכה היא ורבה. והנה מצאנו לנו תירוץ לבלות יומיים בסידני: גבי רצה להסדיר את גירושינו באופן רשמי ברבנות. אז אחר כבוד קבענו תאריך, הזמנו מלון, הזמנו מלון גם לגבי (וגם טיסה), ונסענו לעיר הגדולה. לקחתי איתי מצלמה, אבל כמובן ששכחתי לשים בה את כרטיס הזכרון ולכן נאלצנו להסתפק בסלולרי של מייקל לשם צילום. הימף. אני הייתי מגדירה את סידני בתור גירסה נחמדה ורגועה של ניו יורק, אבל אולי מוטב שיבואו מטיילים דגולים ממני ויחרצו דין מומחה. (ואגב, התייאשתי מלרמוז לעדי לבוא לגור לידי ולהיות שכנה שלי, ולכן מצאתי לי חברה שבדית).  

אחרי שהפקדנו את מיטלטלינו במלון במפרץ הדארלינג, שמנו פעמינו לעבר בית האופרה המפורסם. בית האופרה הוא המבנה האהוב עלי ביקום ובהשראתו הלכתי (בטיפשותי) ללמוד ארכיטקטורה. כיאה לבת כפר (שהרי מזה כמה שנים שאני מתגוררת בעיירות קטנות ומרוחקות שמסעדה הודית היא שיא הגיוון התרבותי בהן), התרשמתי עמוקות מקסמי העיר הגדולה. בכיכר ליד המלון, למשל, מאד הרשימה אותי המזרקה (לשמחתי יש בלוגרים שכן מצלמים). מרכז התערוכות מציג כרגע את התערוכה "הארץ מלמעלה" (Earth from Above) לאורך שדרה של מזרקות, ביחד עם טיפים לגבי דברים שכל אחד יכול לעשות כדי להציל את הפלנטה (מקלחת של ארבע דקות?! תשכחו מזה).  

 משם המשכנו לבית האופרה לאורך טיילת הנמל, הצצנו במשחתות (משחתות באמצע נמל אזרחי! מה יש להם אלה?) ומייקל חלק עמי חוויות מנעוריו באיזור.

בית האופרה אמנם נראה לבן וחלק מרחוק, אבל מקרוב רואים את האריחים בהם הוא מצופה, מה שגורע הרבה מקסמו.   משם הלכנו לגן הבוטאני כדי לחזור חזרה דרך ירק וצמחים (בניינים מאבדים מקסמם מהר), ופגשנו את חתול הרחוב האוסטרלי הממוצע קם משנת הצהריים שלו:

(מסתבר שלפני כשבוע ברח אופוסום ענק מגן החיות אי-שם באוסטרליה, ופלש לאחת הגינות. כטוב ליבו בצמחי הבית, בעלת הבית התקשרה בבהלה ללוכדי החיות המקומיים בטענה שדוב חדר אליה לחצר.)  

 ארוחת ערב אכלנו בצ'יינה טאון, שם בלטנו בייחודינו האירופאי למראה (אם כי אני נראית יותר אסיאתית ממייקל), ואת שאר הערב בילינו בהתחמקויות מהמוני בעלי המסעדות שניסו לפתות אותנו להתיישב אל שולחנותיהם ורדפו אחרינו בצעקות: "תאכלו משהו! פליז! אתם רזים מדי גם ככה!"

 וכך הגיע הבוקר השני בעיר, שלשמו בעצם התכנסנו שם, ואני נסעתי לחפש את בית הכנסת הגדול בסידני. אמצעי התחבורה הכי יעיל שחנה לפתח מלונינו הוא החד-פס (ממש כמו בסימפסונס). משם הלכתי לאיבוד ברחובות סידני והגעתי לרבנות באיחור, אם כי עדיין לפני הרבנים. גבי עצמו כבר חיכה לי שם, והספקנו להחליף כמה משפטים לפני שהטקס התחיל. הרבנים היו  רגישים ומקסימים, והשאירו לנו שפע של זמן לשבת לבדינו בחדר צדדי ולהתעדכן. גבי עצמו נראה טוב. הוא החליט להפסיק לגלח את ראשו ובלוריתו מתנפנפת לו ברוח, והוא נראה כאילו הוא השלים עם הפרק הזה בחייו. אחרי שהטקס הסתיים (בשלום), הלכנו לאכול צהריים. ולמרות שהיה נעים להתעדכן, למרות שיש משהו נינוח ונעים ורגוע בגבי, היה במפגש הזה משהו שעודד אותי, שעזר לי להמשיך הלאה. חשבתי שאהיה עצובה. חשבתי שהמפגש ייצער אותי ושארצה להמשיך את היום עם גבי. אבל לא. שנינו כבר עברנו הלאה. זכינו לאותן שנים מלאות ושמחות, ועכשיו הזמן לפרק חדש בחיים.  

 ליוויתי את גבי לרכבת וחזרתי דרך שוק השווקים של סידני, פאדי'ז. אחר כך הלכנו להרצאה שתפקידה למכור לנו יחידת נופש. לשמחתי, מייקל כבר קנה אחת כזו בעבר ולא היה להוט להמר את כספו על אחת אחרת, כך נחסך ממני הצורך להתנגד לקניה. מה יש להגיד, החבר'ה האלה מאד משכנעים. הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי...  

 בערב הלכנו לקאזינו המקומי (שם דרשו ממני תעודת זהות כדי להוכיח שאני מעל גיל 18.  חנפנים) והפסדנו את 20 הדולר מתנה שמקבלים כשנרשמים למועדון. הימף. אבל לפחות קיבלנו משקה חינם.  

 חזרנו הביתה למחרת אחרי שערכתי מסע קניות נרחב בשוק (שלוש חולצות ושעון מעורר לסבתא של מייקל). מסתבר שהרכבת היא אמצעי תחבורה אקזוטי באוסטרליה, ואפשר לפגוש בה טיפוסים האוהבים לשתות מתוך שקיות ניר חומות... האוסטרלים עצמם רגילים כנראה לסוג האנשים הזה. מול השיכורים ישבו כמה בני נוער שנראו אדישים ומורגלים בהתמודדות עם כגון דא. (יש גם נטיה אוסטרלית, כך נראה, להיטפל לכל מי שנראה צעיר ולחקור אותו מה הוא עושה בחייו ולמה הוא לא בבית הספר. גם לזה נראה היה שהצעירים מורגלים ומשיבים בנימוס וברוגע שהם עומדים להתחיל התלמדות).  

 חזרנו הביתה לגלות שאמא של מייקל, הנשמה, לא זו בלבד שהשגיחה על הכלבים ועל הקטנה, אלא היא גם ניקתה לנו את הבית וסידרה את הוילונות. ובלי לשים לב חזרתי לחיים השוטפים. כביסה (הררים), עבודה (תלי-תלים), כלים (גלי-גלים), וגינה (שבלולים).  

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/11/2007 07:00, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, זוגי
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-1/12/2007 08:23

31,184