אביב

עם פרוץ האביב, פרצנו מייקל ואני למשתלה בפרבר הסמוך וגדשנו מלוא הקרטון שתילונים משתילונים שונים. ערוגה כבר יש, מגודרת כנגד שרקן תועה או כלב חובב זבל סוסים. מערכת השקיה אוטומטית כבר הוצבה ונבחנה. האביב בפתח וזה הזמן לשתול צמחים משמחי לבב אנוש. "את יכולה להקפיא את הטימין, אם יש לך ממנו יותר מדי", אמר לי המשתלן. "יש דבר כזה, יותר מדי טימין?" תמהתי אני.

בעבודה הרבה יותר טוב. אני חושבת שזיהיתי את חוקי המשחק וחיי הפכו הרבה יותר קלים. מביעותי-לילה בטרם פגישות גדולות עברתי להנאה גדולה ממפגשים אלו. הכבאי ואני נזהרים לנהוג יפה זה בזו, ואילו הבריטי ואני מחליפים הלצות יבשושיות. הכללים ברורים, המטרות מוגדרות, מוקדי הכוח מזוהים. בסוף אני עוד אבחר לי קריירה.

אבל גולת הכותרת היא המצב בבית. ההפסקה, כמו שכבר ציינתי, עשתה לשנינו רק טוב. אני זכיתי למנוחה, לזמן של התאוששות, ולפנאי להגדיר לי מה מאמלל אותי בקשר הזה. מייקל זכה למנה גדושה של געגועים.

עדיין קשה לי לצפות את הבחור הזה. אני לא תמיד מבינה את עולם ההקשרים שלו. הערה שנראית לי פשוטה ועניינית עלולה להתפרש אצלו כפתח לויכוח רב שנתי. מחווה קטנה וטריוויאלית שלי עשויה להיתפס אצלו כהצהרת אהבה שאין לה שני.

יש דבר אחד שמדהים אותי אצלו כל פעם מחדש. אם אני מגדירה סוג מסויים של התנהגות כבעייתי, ואם אני מסבירה את ההגיון מאחורי הבעיה, הוא משנה את ההתנהגות.
בו במקום.
בלי טעויות, בלי נפילות, בלי לחזור אחור.
ההתנהגות חייבת להיות ממוקדת, ההגיון חייב לדבר אליו, אבל מרגע ששני התנאים מולאו - הוא מפנים ומיישם.

חדור מוטיבציה שלא לקבל את ההגדרה של "טעות שנעשתה ברגע של חולשת דעת", מייקל נכנס במלוא הקיטור ליישם מה שהוא יכול כדי להקל את חיי. ביחד עם זה, היעדר הבנות, וגם זהירות שלי שלא להעלות את נושא הבנות לעיתים קרובות מדי, מקלים הרבה מהעומס.

ברור לי ששיפוץ גרנדויזי כזה יכול להחזיק מעמד רק מעט זמן. הרי התנהגויות נובעות מאופי ואופי לא משנים בן רגע. ועדיין, ההפוגה הזו, הזמן הזה שבו ההקלות מתאפשרות, ומתייקמים תנאים שמראים שאפשר גם אחרת - כל זה מוריד ממני הרבה מהקושי, והימים הופכים בן רגע להיות יפים יותר. אולי זה רק נדמה לי, אבל עושה רושם שגם השמש מאירה יותר.

לא אפרט כאן את ההתנהגויות. ברור לי שחלק מהקושי גם נגרם מעומס על חייו של מייקל עצמו, ומרגע שהוא בחר להרפות את העול, התפנה לו יותר מקום להכיל את ההבדלים ביננו. ברור לי שהקושי יחזור לפרקים.

בנתיים, אני מודה על מה שיש.
 
שנה טובה!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/9/2007 13:52, בקטגוריות זוגי
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-26/9/2007 12:20

אמות הסיפים
"גבי", ביקשתי, "תשב איתי?"
גבי התיישב לידי על הספה. הכלבים כבר נרגעו וחזרו למיטות שלהם. הספיק להם ריחרוח וליטופים של כמה דקות, אחרי שבוע שהם לא ראו אותי. אולי הם כבר התרגלו שאני נעלמת לשבוע וחוזרת. אי אפשר לדעת עם כלבים.
"אתה יודע שמייקל ואני בקשר קרוב כבר הרבה זמן", פתחתי, וגבי הנהן וחייך.
התכוונתי להמשיך, אבל שכחתי את התסריט שלי. שכחתי את המשפט הבא ואת המשפט שאחריו.
"אני רוצה לחיות איתו", אמרתי את השורה האחרונה, ונזכרתי בכל השאר.
"די!" אמר גבי בצחוק.
הנדתי ראש.
"די!" חזר גבי, בחיוך, בחוסר אמון. "די.."
"אל תגיד לי די, גבי, בבקשה..." הרגשתי איך מטפס לי חיוך. וחיוך לא שייך כאן. עומד להיות כאן המון כאב, והחיוך הטיפשי הזה משתלט לי על הפנים בלי שום קשר למה שאני מרגישה, למה שהרגשתי, למה שאני עומדת להרגיש.
גבי נדהם.
לקח לו כמה דקות להבין, והוא שאל: "אז איפה זה משאיר אותי?"
"מכאן והלאה", אמרתי בעדינות, "זו בחירה שלך".
"בחירה שלי? מה פתאום בחירה שלי? בחירה שלי זה להישאר איתך, ככה שזה לא ממש בחירה שלי".
גבי לקח עוד כמה דקות של שקט לעכל.
"את רוצה להתגרש? זה מה שאת אומרת?"
יד על הפה ודמעות בדרך. גבי השתתק.
"אם היתה לי דרך לעשות את זה בלי להיפרד ממך, הייתי עושה את זה", אמרתי.
את לא יכולה לדעת איך הוא יגיב, אמרו כולם. ברגעים כאלה, גם הבנאדם שאת מכירה הכי טוב יכול להדהים אותך. הוא עלול להתפרק לגמרי. הוא עלול להיות אלים. תשמרי על עצמך. תתכונני.
גבי ישב בשקט, בקצה הספה, ובכה. אני ישבתי בשקט בקצה הספה, וחכיתי.
"הכל איבד לי את המשמעות פתאום", הוא אמר.
"אני מרגיש כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בסופר".
"אני לא יודע מה... אני... אני לא יודע".
"את בטוחה? זה סגור אצלך סופית? אין לך מקום להתלבטות?"
לשמור על פתחי מילוט. לשמור על כל האופציות פתוחות. לתת לו לשכנע אותי שיהיה לנו טוב יחד. לתת לו להאמין שעוד יש תקווה.
לא.
"לא הייתי מדברת איתך על זה אחרת", אמרתי בשקט. "לא הייתי מסכנת אותנו, אם זה לא היה לי ברור".
גבי המשיך לעכל. יד על הראש, מסתירה ממני חצי מהפנים. אבל אפשר לראות שהוא בוכה.
"חשבתי שזה יעבור לי", אמרתי לו. "הרי כבר קרה שפגשתי אנשים, והיה לי נעים איתם, והיה נחמד, וזה עבר. אבל זה לא עובר הפעם. זה רק הולך ומתחזק."
גבי פני אלי. "זה מה שנראה לי שנעשה", הוא אמר לי בקול מעשי. "אני אקפל פה את העסק. אני ארד לסידני. אני אשכור לי שם בית משלי. ואני נותן לך שנה. אם אחרי שנה את עדיין בטוחה שאת רוצה להיות איתו - בסדר."
אלוהים אדירים. אני חשבתי שהוא יגיד חודשיים. שלושה. שנה? טוב. גבי תמיד היה מעל ומעבר לציפיותי. תמיד הוא היה מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות.
"אני כמובן שמחה שאתה נותן לי זמן, ואני אסירת תודה. אבל אני חושבת שזה הלם גדול, שנפל עליך עכשיו משהו גדול, ומוקדם להתחיל לדבר על מה עושים הלאה. אולי כדאי שתיקח קצת זמן רק לקלוט, רק לעכל, שזה מה שקורה".
גבי לא ענה.
"אתה לא צריך להחליט סופית היום".
"את יודעת מה מפחיד אותי? הדברים קטנים והדביליים. החשבונות שבאופן קסום איכשהו משולמים. הביורוקרטיה שאיכשהו מסתדרת בעצמה. אני מת מפחד מהדברים האלה".
"אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת מחוייבת לך. אני אטפל בכל מה שתצטרך, חשבונות וטפסים, עד שתרגיש מוכן לטפל בהם אחד אחד".
"אבל למה שתעשי את זה? די, זהו, יש לך מישהו אחר".
"ככה זה. אתה המשפחה שלי. אתה ואני עברנו הרבה יחד. אני לא שוכחת אותך. אני לא זורקת אותך ונעלמת למיורקה. אני חייבת לך את החיים שלי כמו שהם עכשיו. אם לא אתה - מי יודע איפה הייתי היום. בלעדיך, הייתי היום שבר כלי. אתה עשית אותי מי שאני היום. ואולי זה גם המודל שגדלתי איתו. אם אתה זוכר, אבא שלי, זכרונו לברכה, כשהיה בבית חולים ועמד למות, מי שהיתה איתו וטיפלה בו היתה אישתו לשעבר. ככה זה. אתה המשפחה שלי. אין לי משפחה אחרת".
גבי הנהן.
"תראי, אני לא כועס עלייך, אני לא מאשים אותך..."
"איך אתה לא כועס עלי?" קטעתי אותו בתדהמה. "איך אתה לא מאשים אותי?"
"מה יש לי לכעוס עלייך? התאהבת. קורה. ככה זה בחיים. אני יודע שגם לי יש חלק בזה. אני יודע שלא היה לך טוב איתי -"
"היה לי טוב איתך, על מה אתה מדבר?"
"אני יודע שלא היה לך טוב. אני יודע שחסרים לך דברים איתי שאת מוצאת במייקל. אני יודע שיש לי חלק ואחריות בכל זה. יש שניים בקשר הזה וגם לי יש אחריות על מה שקורה".
חייב להיות אלוהים. חייב להיות כוח קוסמי שמכוון את האנשים האלה אלי. אם אמא שלי בצד אחד של הסקאלה, הבחור הזה במפורש בצד השני.
"אתה מדהים, גבי". אמרתי לו. "אתה משהו אחר".
"לא מספיק, כנראה".
"זו לא שאלה של מספיק או לא. אתה באמת משהו אחר. הרבה זמן שאלתי את עצמי מה תגיד, ובאמת הדבר היחיד שחשבתי שתגיד, שתיתן לזה זמן. אני חשבתי חודשיים-שלושה, אבל אתה תמיד היית מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות. אבל להגיד שאתה לא כועס?"
"אני כועס על המצב, אני כועס על שאני מאבד אותך, אבל עלייך? מה יש לי לכעוס עלייך?"
"אתה ידעת שמשהו קורה, נכון?"
"ידעתי שאתם קרובים. חשבתי שיהיה לכם רומן, לא חשבתי שתעזבי. אולי לא רציתי לחשוב. חשבתי שתסתפקי בזה, אבל זה היה דבילי מצידי. את לא כזאת. את לא מסתפקת. אם משהו לא טוב - את מתקנת. את לא מפחדת להסתכל למציאות בעיניים. את לא מתפשרת. כזאת את."
גבי שלח יד ואני החזקתי אותה בשתי ידיים, בתודה. "יכולתי לדבר איתך על זה. יכולנו לעבוד על זה", אמרתי לו.
"אבל כן דיברת איתי. אמרת לי כל הזמן מה מפריע לך. ואני התעקשתי שאני לא מתכוון להשתנות. שאני מי שאני וזהו זה. ידעתי שקשה לך, ולא שיניתי כלום".
"לא יכולת לשנות. אמרת שלא תוכל להשתנות, ואני חושבת שצדקת".
"זה לא משנה, אם יכולתי או לא. עובדה היא שלא. ואת לא מסתפקת במועט. אני מבין מה את מוצאת בו, זה לא שאני שואל את עצמי מה את רואה בו. הוא אוהב להקשיב, הוא אוהב לדבר איתך ולדסקס דברים לעומק. אני אין לי סבלנות לדברים האלה, אבל הוא אוהב את זה. ואת - תקשורת זה החיים שלך. זה הדבר הכי חשוב לך. את לא מסתפקת במועט. אני רק חושב - כרגע הוא עונה לך על צרכים שהרבה זמן לא נענו, אבל עם הזמן, יעבור לך. את תתרגלי, ותתגעגעי לדברים שיש לי להציע. ובגלל זה אני אומר - בואי לא נרוץ לחתום על מסמכים. בואי נראה. לדעתי זה יעבור לך".
"אני שמחה על הזמן שאתה נותן לי", אמרתי לו, "ואני שמחה על הסבלנות. ואני לא רצה לחתום על שום דבר. תראה, אפילו עוד לא הורדתי את הטבעת. גם לי לא קל עם זה. אבל אני חושבת שהדברים האלה שיש במייקל שאתה מתאר, הם לא דברים שוליים. הם חלק מהמהות שלי כאדם, ומהמהות שאני מחפשת בקשר. אני חושבת שהם המרכז. ובגלל זה קשה לי להאמין, שקשיים אחרים יכריעו אותם. אני לא אומרת שאני אשאר איתו לנצח - אחרי שאתה ואני לא החזקנו מעמד, אין לי שום אמונה בנצח - אבל אני חושבת שהבסיס של הדברים שיש לנו הוא מהותי. ולכן אני חושבת שהתקווה שלך..."
"מותר לקוות, נכון?" שאל גבי.
"בוודאי שמותר".
 
אמא שלי תמיד אמרה: כשמתחתנים, צריך לחשוב איך זה יהיה להתגרש. אם אמא שלי היתה חיה את החיים שלה לפי האימרות שלה, אולי היה לה יותר טוב. 
 
שמונה שנים וחצי היינו יחד. אין לי חרטה על אף יום שבילינו יחד. נתתי לגבי את כל הכוחות והאהבה והתמיכה, ועשיתי בשביל גבי כל מה שהיה לטובתו. גבי הוא המשפחה היחידה שיש לי. הוא האדם, BY FAR, הכי מדהים שאני מכירה.
 
ואני בחרתי את הבחור הרגיל. זה שמבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. זה היה לו אישה לשעבר מזעזעת. זה שיש לו שתי בנות. אחת בת ארבע עשרה ועדיין גרה בבית. זה שנמוך ממני, קצת. זה שנראה קצת פחות טוב מגבי. זה שמתלהב בקלות משטויות. זה שאין לו חצי מהבגרות שלי, ושמץ מזו של גבי.
זה שאני אוהבת ויכולה לדבר איתו על רגשות. זה שקורא את מה שעובר עלי לא כי הוא יכול, אלא כי הוא רוצה. זה שאני יודעת שלא ייתן לחיים שלי לזרום, אלא יעורר אותם. זה שלא יחשוש לבצע שינויים. זה שיתעקש איתי על להבין מה קורה איתי.
 
זה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, וחשבתי שזה סתם חברות.
 
זה שאני אוהבת.

---

למרות שאני מתכוננת לפרידה הזו כבר כמה חודשים, למרות שאני זו שיזמה אותה, ולמרות שאני נכנסת למערכת יחסים חדשה, לא קל לי בכלל.
אני לא מפסיקה לבכות.
מייקל קצת נדחף הצידה. היחסים עם הבנות פחות מטרידים אותי. אני כמובן לא מצליחה להתרכז בעבודה שיש לי לעשות כאן, באוניברסיטה החדשה, לא רחוק מסידני.
אין לי חרטות - ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון.
אני לא מצטערת על שהקשר עם גבי הולך להיפרם. אני שמחה שזכיתי ושהוא יישאר, ככל הנראה, בחיים שלי.
ועדיין.
שמונה שנים וחצי, וארץ זרה, ועיר זרה, ומשפחה חדשה, עם כללים אחרים, וסטטוס אחר.
 
אני אכתוב מאוחר יותר קצת על איך הדברים התגלגלו, כשיהיה לי יותר כוח.
 
בנתיים, בכל פעם שאנחנו בכביש המהיר על האופנוע*, ואני מדמיינת את ההתרסקות המחרידה שתשאיר ממני כתם רטוב על הכביש, אני אומרת לעצמי:
לפחות את הזמן שהיה לי עד היום, חייתי במלואו.
 
*מה יש להתפלא? אם כבר לעזוב בחור כמו גבי לטובת מישהו אחר, כדאי מאד שיהיה לו אופנוע.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/5/2007 03:09, בקטגוריות זוגי
61 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/7/2007 06:07

לא טוב, לא בסדר
לא הוגן מצידי להתלונן על מה שעובר עלי בימים אלו. איזו זכות יש לי? ממוקמת בנינוחות במדינה שטופת שמש ונטולת טילים. הצבא פה התנדבותי, לא הישרדותי. הרשימות של ההרוגים - אני לא יודעת למה לקח לי כל כך הרבה זמן לקלוט שזו מלחמה. שרון, חבר ילדות, גויס בצו שמונה. החברים מישוב פאסטורלי ליד כרמיאל עברו לקרובים בשרון. השמות האלה ברדיו, כל השמות האלה, כמו בימי התואר הראשון, בפיגועים של קו שמונה עשרה, עוד ועוד שמות - בסוף זה נכנס. מלחמה.
רק השבוע קלטתי, שאם היינו בארץ, גבי היה שם בלבנון. שוב. ואני הייתי יוצאת מדעתי מרוב דאגה, שוב.
רציתי לספר כאן איך השתכנעתי שלצבא לא אכפת מחייו (או מותו) של גבי, ואיך זה נעץ את המסמר האחרון במגורים שלנו בישראל, אבל אני מרגישה שזה לא הוגן. מלח על הפצעים, שמרים על הדאגות.
 
זה לא שאין לי דאגות כאן. זה לא שגבי מוגן לחלוטין כאן. זה לא שמישהו מוגן לחלוטין איפשהו.
אתמול חזרתי מהעבודה כרגיל, בסביבות שלוש-שלוש וחצי. הייתי חוזרת מוקדם יותר, אבל כשאני מעבירה שיעור, משהו בדמות הזו שאני נכנסת אליה - בדמות היציבה והיודעת והמנחה והמטיבה והמייעצת - טוען אותי באנרגיה, ואני הופכת להיות פרודוקטיבית.
לא כמו עכשיו, למשל. אני יושבת בעבודה וכותבת פוסט עם מקלדת שהאותיות בעברית כתובות עליה בטוש.
הייתי אנרגטית ומעודדת - גרג טיפח לי את האגו סביב מה שהספקתי כשהוא היה בחופש, מסתמנים כיוונים חיוביים לגבי תעסוקה בשבילי אחרי הסמסטר הזה. הכסף מהדירה המזורגגת סוף סוף נכנס בשלמותו ואני יכולה להעביר אותו אלי, ולהתחיל לחיות. להמשיך לחיות.
גבי לא היה בבית כשהגעתי, אבל זה לא נדיר. הוא מגיע בארבע בדרך כלל. המדפסת החדשה הגיעה. עשיתי כמה טלפונים שצריך לעשות. אחד מהם היה טלפון לדואר האוסטרלי. החבילה ששלחתי לסוכן, עם כל המסמכים להגירה, ושני הדרכונים, עדיין לא הגיעה.
שלחתי בדואר שליחים מהיר, כזה שיש עליו מספר ואפשר לעקוב אחרי ההתקדמות של החבילה באינטרנט. נשמע היי-טקי ואמין.
החבילה היתה צריכה להגיע ביום שני, ונכון ליום חמישי היא עוד לא הפגינה סימן חיים. התקשרתי לרשות הדואר.
לדואר לא היתה בשורה - לא היה זכר ורישום של המספר של החבילה שלי. כאילו לא היתה מעולם.
התחלתי לרדת מהפסים.
רשות הדואר פתחה בחקירה. אני מצידי הפגזתי אותם בשאלות. מסתבר שהכל נשמע היי-טקי ומגניב, אבל למעשה: בדרך כלל המספר נסרק בתחנת היציאה, אבל לא תמיד. משם הוא אמור להיסרק בדרך בכל תחנה.
החקירה עדיין מתנהלת. אין לי מושג איך מאתרים חבילת ניירות אחת בכל אוסטרליה.
השעה כבר היתה ארבע וחצי, וגבי עוד לא הגיע. אבל זה מובן - חשבתי - כי מחר יש להם יום ספורט, בטח יש לו סידורים. לא היה לי חשק לשטוף כלים. התחלתי לשאוב את כל השיערות של הכלבים. אם לא שואבים יומיים, כל בגד שנוגע ברצפה דינו כביסה.
איזה מן דבר זה לאבד דבר דואר רשום במעקב?! מה זה השטות הזו? איזה מן תהליכי עבודה אלו, של עולם שלישי?
 
השעה כבר היתה חמש, וגבי עדיין לא חזר. צילצלתי אליו פעמיים לפלאפון. לפני יומיים הוא התלונן שהוא מקבל אס-אמ-אסים מטופשים של פרסומת וזה מביך אם זה קורה באמצע שיעור. ניטרלתי לו את הצלילים, ועכשיו ההתראה היחידה של הסלולרי שלו היא רטט. יכול להיות שהוא שכח אותו בתיק, ולא יודע שאני מתקשרת.
לקח לי עוד עשרים דקות לחשוב על האפשרות שהוא לא לקח אותו בכלל. בדקתי מתחת לכרית שלו. הפלאפון הוא גם השעון המעורר, ושם הוא אכן היה, עם שתי שיחות שלא נענו. אחת ממני, אחת מאיזה מספר שאני לא מכירה וגם לא אכפת לי.
כבר כמעט חמש. הוא עוד לא חזר מבית הספר כל כך מאוחר. למה לדאוג? מה כבר יכול לקרות? הוא נוסע בכביש בין עירוני, זה נכון, אבל אין הרבה נוסעים אחרים. זה כביש רחב. כמעט ואין בו תאונות. עוד לא חושך. אנשים עוד לא שותים. אין סיבה שמשהו רע יקרה.
למה שאני אבטח בזה? לפני כמה פוסטים לעגתי למשפחה של גבי על החרדות שבהן היא חיה, והנה, מסתבר שכל הפוסל במומו פוסל. אבל למשפחה של גבי אף פעם לא קרה שום דבר רע, ואני - מרגע שנולדתי, קרו לי דברים רעים. עשרים השנה הראשונות שלי עם אמא שלי לימדו אותי שהעולם הוא מקום עוין, שפעולות טרור קורות בבית בלי התראה ובלי שליטה ובלי סדר קבוע, אבל הן תמיד קורות. שלאף אחד לא אכפת ממני - עובדה, הביולוגי נעלם, אף אחד מהשכנים אף פעם לא בא לשאול על מה כל הצעקות והבכי, אף מורה לא הסיקה מתוך "הילדה מאד אינטילגנטית אבל יש לה קשיים חברתיים" את המסקנה שמשהו בקשרים החברתיים הראשוניים שלי פגום - לאף אחד לא מזיז שום דבר. העולם אדיש לגמרי לגורלי.
וכשכבר היה לי מישהו שאהב אותי, בעולם העוין הזה של ילדותי, היה קורה משהו והוא היה נעלם. אבא שלי זצ"ל גר בעיר אחרת, ואחר כך עבר לארץ אחרת. את כל הכלבים והחתולים שאימצתי, כל אחד בתורו, אמא שלי היתה מחכה ליום שאני אסע מהבית (לחברה או למחנה קיץ) ומוסרת אותם. כלב אחד היא פשוט מסרה בלילה. את מיקי, הכלב שמצאתי בגיל עשר, החזקתי בחדר שלי וישנתי איתו באותה המיטה, כדי שלא תיקח אותו. הוא שרד אצלנו כמה שנים, ויום אחד ברח ולא חזר.
אז זה רק טבעי שמישהו יקר לי וטוב לי כמו גבי יילקח ממני באותה אכזריות. עמדתי על המרפסת שלנו והסתכלתי ברכבים, מחכה לטנדר המרוט שלו. אם יקרה לו משהו, איך בכלל יידעו לאתר אותי? וכמו תמיד כשהחרדה הזאת משתלטת עלי, אני מתחילה לחשוב מה אני אעשה אחרי שיודיעו לי. האם לחזור לארץ? המשפחה שלו בטח תרצה לקבור אותו שם, קרוב אליהם. ואחר כך? לחזור לאוסטרליה לבד? איך אני אחזיק כאן מעמד לבד? ובישראל אני לא אחזיק מעמד בכלל, לבד או ביחד.
האם אני ארצה לחיות בכלל אם יקרה לו משהו - אני שואלת את עצמי והתשובה לא חד משמעית. אם למות, אז צריך להשיג כדורי שינה. אני לא טובה עם כאב. צריך למצוא בית לכלבים קודם. מזל שאין לנו ילדים. אבל מצד שני אני כן רוצה לחיות. אפליו אם יקרה לו משהו, יש לי רצון לחיות. אבל איך אני אמצא עוד מישהו כמוהו? מספיק עם המחשבות האלה! אני נוזפת בעצמי. כל פנטזיה יש בה גרעין של הנאה, אם את חושבת מה לעשות בלעדיו, את בעצם רוצה להיות בלעדיו ואת לא. מספיק עם זה, הוא תיכף יחזור.
נכון, העולם באמת לא היה נדיב אלי בשנותי הראשונות. אבל מה זה חשוב? אני מכירה אנשים שהעולם היה רוטשילד אליהם בשנים הראשונות - הורים ויציבות וכסף והכל, ועכשיו החיים שלהם קקמייקה. כמו מליסה, שיש לה יופי של קשר עם ההורים, אבל כולה מלאה מרירות על האקס שלה, והילדים שלה עושים לה את המוות (וזה עוד לפני גיל 7). זאת נראית לך עיסקה יותר טובה? קודם בסבבה ואת הבעסה בסוף? אני לא יכולה להגיד שאמא שלי "הרסה לי את החיים". החיים שלי לא הרוסים, הם די טובים. היא הרסה לי את הילדות, והיא מנעה ממני משפחה ראשונית. אבל העתיד שלי לא נהרס בגללה, אני שיקמתי אותו, בעזרת הכוחות שנתן לי אותו עולם אכזר.
גמרתי לשאוב את חדר השינה והמסדרון, וכמו תמיד הכלבים הסתכלו עלי בעלבון. תזוזו ממני, רטנתי אליהם, למה אתם חייבים להדבק אלי כשאני שואבת, אם אתם מפחדים מהשואב? תהיו כלבים נורמליים ותברחו! זה לא שאין לאן! יש לכם גם חצר! אבל הם ממשיכים להידבק, ומסתכלים עלי בעיניים עצובות.
חמש ועשרה, אני מחפשת פיסת נייר שאולי רשום עליה מספר טלפון של מישהו מהבית ספר. ג'ורדן כבר באנגליה אבל אולי ההורים שלו יודעים עם מי אפשר לדבר. אולי מישהו מופיע בספר טלפונים.
הכיור מלא כלים, ועוד לא הכנתי סלט. המרק כבר נגמר.
אני יוצאת שוב למרפסת, לא מצאתי אף מספר ועוד מוקדם לעשות סצינות. עוד לא חשוך אפילו.
אני רותחת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון? כמה פעמים אפשר לבקש? לפעמים יש לי משהו חשוב להודיע או לשאול אותך באמצע היום, ואתה מתנהג כמו ילד שאין לו שום אחריות בעולם! שאני אסתדר לבד! ואני צריכה שתשיג לי מספרי טלפון של אנשים שאתה עובד איתם, לכל מקרה! אלוהים אדירים,  אני הופכת לאמא שלי. האם יכול להיות שהיא דאגה לי באמת? אם ככה, אז למה היא חיבלה לי בחיים כל הזמן? עניין של בעלות? שרק לה יהיה מותר להרוס לי? כמו שהיא אמרה פעם כשמישהו העיר לה שהיא מכאיבה לי: "זאת הילדה שלי ואני אעשה איתה מה שאני רוצה". הנה, עשית. מקווה שאת מרוצה. מה בכלל כתוב באימייל האחרון שלה? אין לי כוח לבדוק. אם קרה משהו, היא תצא מגדרה מרוב שמחה לאיד. "זה עונש מאלוהים על שלא התנהגת יפה לאמא שלך", ככה היא תגיד, לא יהיה לה אפילו את היושר להשתתף ולהגיד שקרה לי אסון נורא מאין כמוהו.
 
אני מסתכלת על כל הטנדרים - זה מאד מעניין להסתכל על התנועה ברחוב שלנו. תמונות בזק של החיים בעיירה אוסטרלית קטנה. ובכל זאת הייתי מעדיפה מיקום שקט, מתישהו נעבור.
 
הטנדר המצ'וקמ'ק של גבי מתגלגל לתוך החניה.
 
אני שואלת מה קרה והוא מחייך ואומר: "התעכבתי", כאילו לא עליתי על זה לבד. אני מתפרצת - למה אתה לא לוקח את הפלאפון, יכולת להתקשר ולהודיע לי, אתה יודע שאני דואגת. הוא מתנצל. זה לא יום טוב, אני אומרת לו, איבדו את החבילה ששלחנו לסוכן.
 
הוא עולה הביתה, שואל שאלות כמו ששאלתי גם אני. הייתי צריכה לשלוח עם שליח. מחר אנחנו אמורים לקבל תשובה מהחוקרים, כלומר במקרה הטוב נשמע מהם ביום שלישי. אנחנו מתחבקים. הלוואי שימצאו את החבילה הזו. המדפסת לייזר שלך הגיעה - אתה יכול להדפיס דפי עבודה לתלמידים. איך הלך לךָ היום? קשה, אבל אני אתגבר.
 
זה רק דרכונים, אני מזכירה לעצמי, דרכונים וניירות. זה רק זמן ואולי קצת כסף. הכל לטובה. לא דיווחו את השמות שלנו ברדיו. יצאנו מזה בזול.

---

גרג הרגע הודיע לי שכולנו יוצאים לצהריים ביחד - לעודד אותי על עניין הדרכונים.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2006 04:15, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, הרהורים, זוגי
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-13/8/2006 17:42

31,186