ועכשיו כשהכל גמור - פוסטודה

שפע תודות לשצה (לינק)

 

 

 

 

על העיצוב החדש!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/8/2006 01:22, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פוסי גאלור ב-10/8/2006 08:39

עשרים פלוס

זו השנה האחרונה שאני עדיין עשרים פלוס. זהו, מכאן והלאה זה להיות אישה.

---

סבא של גבי נפטר אתמול. הסרטן, החולשה ואירוע המוחי הכריעו אותו. הוא היה בן שמונים ושש, וקיווה שהעניין ייגמר מהר. כולנו עצובים מחד, ומאידך - היה צפוי, ובחלקו גם מבורך.

 

סבא של גבי שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא וחברו נכנסו פעם אחת למועדון קצינים כדי לאכול משהו, אבל אוסטרלי אדיר-מימדים תפס את סבא של גבי בצווארון והרים אותו באוויר.

"אר יו בריטיש?" הוא שאל אותו בקול מזרה-אימה.

"לא, לא", גימגם סבא של גבי, "מפלשתינה".

"אה, אוקיי", שיחרר אותו הענק האוסטרלי אל הארץ. "אתה יכול ללכת".

 

לשם פרופרציות, סבא של גבי היה הבריון השכונתי. האוסטרלים מאד אוהבים את הסיפור הזה.

יהי זכרו ברוך.

---

 

הבדלי תרבויות

אצבע משולשת כולנו מכירים. זקופה בודדה או כפופה החוצה מכל השאר.

אצבעות קמוצות יחד לנקודה בקצה, אצלנו מסמן "רגע". אצל האיטלקים, רעה חולה, מסמן משהו דומה לאצבע משולשת.

אצל שכנינו הפלסטינים, שתי אצבעות זקופות מסמנות ניצחון.

אצל הבריטים, בעיקר אם גב היד מופנה אל הנמען,

שוב אותה אצבע משולשת.

 

"רק שתי דקות", סימנתי לגרג. הפנים שלו חשכו. נזכרתי במסר של שתי האצבעות שלי ומשכתי אותן לאחור, אבל זה רק עשה את המצב יותר גרוע.

כולם נקרעו מצחוק. נקרעו. אני הפכתי עגבנייתית משהו.

 

לפחות זה יסיח את תשומת הלב מעניין הוג'ימייט.

 

(גרג בדיעבד: "הדבר היחיד שהיה יותר חמוד ממה שעשית היה התגובה שלך. הסוודר האדום שלך נראה חיוור לעומתך")

---

 

לכבוד המצב, הלכנו לחגוג את יום הולדתי במסעדה התאילנדית.

היא היתה סגורה.

חצינו את הכביש והלכנו למסעדה הצרפתית ממול. מי אמר ששוק רווי זה רע.

---

 

גבי עזב את המפעל בשר (בשעה טובה) והלך לבית הספר להיפגש עם צוות ההוראה. הוא חזר מעוּדד, כי הצוות חביב ונכון לעזור, אבל גם כי הילדים קצת משונים.

כלומר, ילד שמפריע נשלח ל"חדר תכנון". בחד תכנון יושב מורה, ובו הם מתכננים יחד מה על הילד לעשות כדי למנוע הישנות של המקרה.

הילדים שנכנסו היו מעופפים משהו, מספר גבי, אבל כשהמנהלת ביקשה מהם (בשקט ובנימוס) להוריד את האוזניות, או לסדר את הפח, או לשבת, הם צייתו.

"יש לנו מקרים קשים", היא הסבירה לגבי הנדהם, "אבל כמורה מתחיל לא נצפה ממך להתמודד איתם".

כדי להתמודד עם ההורים יש משרד תיאום וקישור. המורה לא חייב לדבר עם ההורים. עדיף לפנות למרכז הקישור, כדי שהורים לא יקבלו עשרות תלונות נפרדות מכל מורה, למשל, או כדי שמורה לא ייאלץ להתמודד עם מקרים בעייתיים.

הצעתי לגבי ליצור קשר עם ההורים בימים הראשונים, ולהגיד לכל הורה עד כמה הוא התרשם ממשהו חיובי בילד. למה שהורה ישמע מבית הספר רק כשיש בעיה? עדיף להתחיל ממשהו טוב לדעתי.

---

 

אני קצת עייפה וחלושה. התחלתי טיפול ניקוי מערכות כללי והוא רוקן לי את כוחותי. אני קוראת אתכם בעבודה, אבל לא תמיד מספיקה לענות. בבית כמעט ואין לי כוח למחשב.

נשמע שהמגמה העולמית כלפי ישראל חיובית, ואני שמחה על כך. אני מקווה שכולכם בטוחים.

תודה לכל המאחלים, זה יומולדת מאז שמח בשבילי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/7/2006 12:48, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, משפחתי וחיות אחרות, אוסטרליה - ארץ הפלאות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/7/2006 12:04

אפור בחוץ, חם בלב

איך הופכים יום גשום סגרירי ומגעיל ליום חג?

 

מצרכים:

 

ישראבלוג

 

קוראת אחת מקסימה ואמפתית

 

דואר (לא אלקטרוני, רגיל)

 

ההכנה:

 

קוראת אחת מקסימה ואמפתית קונה ספרים מישראל, ממליצה עליהם בבלוגה, מעוררת את תיאבוני, ושולחת אלי הביתה לכבוד יום הולדתי.

 

תוצאה:

 

אושר גדול!

 

עדיקושקה, באופן רשמי פתחת את חגיגות יום הולדתי. שפע תודות לך והמון אושר וחום בארץ מושבך 

---

 

אז אתמול ביליתי את רוב היום בלקרוא את גברת מזגנים, וכמובן אסור לצחוק בקול רם בעבודה, אז השתדלתי להחניק ציחקוקים ונראה לי שסדקתי צלע או שתיים.

אבל קיבלתי השראה והקלדתי את הדבר הבא בעבודה:

 

למליסה, שכנתי לחדר בעבודה, יש שני ילדים, בעל לשעבר ורמת מובחנות עצמית נמוכה. יש לה גם תרנגול שהיא רוצה למסור לבית חם ואוהב שלא ישחט אותו בידיעתה. ובנוסף, יש לה סלולרי מצ'וכלל ורב פונקציות שיודע לשיר בשני קולות ולדרבן אותה ללכת לכל מני דברים שהיא חשבה שיהיה מעניין / נחמד / מרזה ללכת אליהם.

כן, מליסה גם בדיאטה.

 

לשמחתי מליסה לא יודעת לקרוא עברית ולכן אני יכולה להקליד שורות אלה כשהיא חולפת על פני בדרכה לחמם מנת איטריות מיובשות (כחלק מתוכנית דיאטטית פופלרית ולא כל כך יקרה, רק עשרים דולר לקילו!)

 

למרות שאני כותבת ברשעות-מה (אחרי שקראתי את הבלוג של גברת מזגנים, כנראה ההשפעה חילחלה אלי), מליסה דווקא בסדר. ומי אני שארד על אנשים עם רמת מובחנות עצמית נמוכה, כשאני לא מסוגלת להגיב לאנשים באובייקטיביות על קיטורי ההורות שלהם.

 

העניין הוא, שמליסה לא כל כך אוהבת את הסטודנטים שלה, שזה בסדר, רק שהיא מנסה לכפות את תפיסתה זו על כולנו גם אם היא לא קשורה בצוות ההוראה.

זה שימושי כשסטודנט הודי מעצבן (המתעקש לפנות אלי כ- "סר" במיילים)

מנסה לכפות עלי להסחב לקמפוס המרכזי (15 שעה נסיעה באוטו),

לשאול שם לפטופ (שרוב הסיכויים שלא יפעל)

ומקרן (שיפעל רק אם הלפטופ לא),

להעביר הרצאה באולם קר וחשוך עד חמש בערב,

ואז להחזיר את הלפטופ לבניין נטוש-מזה-שעה,

וכל זה רק כדי שהוא יוכל להבריז משיעורים שמתקיימים מטר מדירתו השכורה.

הרגשתי עריצה וקולוניאליסטית כמו מסיונרית קשישה בפקיסטן,

שאני מתעקשת שהוא ייקח אוטובוס שיוצא מהקמפוס בו הוא מסיים שיעור, (אחרי שאיפשרתי לו שעה מנוחה וארוחת צהריים אחרי אותו שיעור),

ייסע בו במשך רבע שעה בעלות של דולר וחצי אחרי הנחה לסטודנטים (ולי זה עולה יותר),

ירד בתחנה במרכז העיר שם יש שופינג משובח,

וילך עשרים מטר לבניין הכחול-כהה שבבעלות האוניברסיטה,

ישר אל המעלית שתיקח אותו לכיתתי המצויידת במכשור-עבודה-קבוצתית-אלקטרונית משהו-פיצוץ-חבל-על-הביטים.

 

אחרי השיעור יחכה לו אוטובוס ממוזג עשרה מטר מהבניין (כי זה לא אותה תחנה להורדה ולעליה)

שיקח אותו מטר מהבית השכור שלו, גם כן בעלות של דולר וחצי אחרי הנחה, שלושה דולר לפני.

 

חלקתי את רגשותי עם מליסה, ומיד קיבלתי פרספקטיבה רחבה יותר על כמה מרשעת יכולתי עוד להיות (כמו למשל, אם הסטודנט מבקש הארכה להגיד לו: נדבר על זה בשיעור הבא, ובשיעור הבא להגיד: לא), ככה שלמליסה יש שימוש נרחב.

 

אבל היא מהסוג ש"לא רוצה להפריד אותם": ולא חשוב מי הם, כל עוד נראה לה חשוב שהם יהיו ביחד. למשל, ספר סטטיסטיקה וספר מערכות מידע, או הכוס קפה החביבה עליה והכפית, או הבן הגדול והבן הקטן, או הסלולרי והמחשב.

 

והיא עצמה הולכת אל מעבר לפינה להתלוצץ עם מאן-דהו שהגע זה עתה מתאילנד ולא כל כך מדבר אנגלית, והסלולרי שלה מנגן שלל מלודיות להעיד שיש לה טלפון ממחלקת שכר, או מחלקת המלגות, או גן הילדים שמודיע שהילד שלה אכל שני עכבישים וגרב, או שהיא מאחרת לפגישת "בריטים אנונימיים".

 

בשביל מה אנשים לוקחים את הסלולרי לעבודה, אם הם משאירים אותו ליד שכנתם לחדר המנסה לקרוא פוסטים מצחיקים בשקט?

 

(מליסה וכן ה"בוסית" שלי, להלן שמה ייקרא "ג'ינג'ית" על שם שערה, התיישבו לצידי לסירוגין בעת הקלדת שורות אלו. כמה טוב לבלגג בשפה זרה!)

---

 

לשמחתי גיליתי שהג'ינג'ית לא מסתדרת עם אף אחד, ויש לה אישיוז עם כולם והיא רוצה לעבוד לבד.

למה לשמחתי? כי זה לא אישי נגדי.

 

בעיה פוטנציאלית: "פארה, את מסתדרת עם הג'ינג'ית. למה שלא תמשיכי לעבוד איתה?"

---

 

גרג: "ואני רוצה שתכתבי גם שאלת מחקר באופן סיקסינקט".

אני: "באופן... מה?"

גרג: "סיקסינקט".

אני: "מה זה סינסינג?"

גרג: "סיקסינקט. סיקסינקט! זה אומר, מדוייק, קצר, ומתומצת."

אני: "אתה מתכוון קונסַייס?"

גרג: "לא קונסַייס זה לא אותו הדבר".

אני: "התיאור שנתת נשמע לי בדיוק כמו קונסייס".

גרג: "טוב, זה לא".

אני: "תוכיח".

גרג: "איפה המילון... הנה. קונסייס: קצר, תמציתי וברור. "

אני: "אהה!"

גרג: "רגע. סיקניסקט... הנה: קצר, קונסייס, תמציתי וברור. את רואה, אמרתי לך שזה לא אותו הדבר".

---

 

גרג: "סינגורו, אנחנו עושים מפגש אצלי בערב, ואתה מוזמן".

סינגורו: "יופי, אני אשמח. להביא משהו?"

גרג: "כעקרון, כל אחד מביא משהו".

סינגורו: "כי אני לא יודע לבשל".

 

גרג מפנה אלי מבט מבקש.

 

אני: "סינגורו, איך אתה לא יודע לבשל?! אתה הודי שגדל בתאילנד!"

סינגורו, נכלם: "אני מתנצל". שתיקה. "אני יכול להביא יין". שתיקה. "וסיגריות". עדיין שתיקה. "וג'ימייט?"

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 14/7/2006 14:26, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, אוסטרליה - ארץ הפלאות
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-16/7/2006 18:19

31,184