תמונות וחידושים

גם הפעם ישולבו תמונות שמטרתן להעלות את הרייטינג והעניין. וגם כדי לשמח את fe שהביאה לי תהילת עולם. כמו כן, ישולבו שלושה דברים שלא היה לכם מושג עלי, כמו שהבטחתי לסשינקה לפני מאה שנה. כדי להוסיף מתח ועניין אני לא אציין מהם הדברים הללו ואתם מוזמנים לדלות אותם מתוך הפוסט.

ועוד, יהיו לינקים לפוסטים רבים מהעבר, ככה שאפשר להשלים חומר אם רוצים. אבל לא חובה.

---

עינטוזים

 

אתמול הלכתי לנַעָנֵעַ. הצטרפתי לבית הספר לריקודי בטן והתקבלתי בקבלת פנים חמימה. אספה אותי המורה היווניה תֵ'מִיס (שהאוזים כמובן רוצחים את שמה וקוראים לה "תמי" ועוד כהנה שיבושים). ת'מיס הנמוכה, העגלגלה והחביבה נולדה באוסטרליה לפני כחצי מאה, היא בת להורים יוונים שנולדו במצריים, אבל היא מכנה את עצמה יווניה. נשאר לי רק לקוות שהילדים שלי לא יכנו את עצמם רוסים (אם כי יהודים דווקא סבבה. זה סטייל עכשיו, שעתיים ישבתי והסברתי בעבודה מה זה "קבלה" ומה זה הגולם הזה מפראג. לא קשור).

 

בכל אופן ת'מיס רוקדת כבר עשרים שנה, ויחד איתה מלמדות עוד שלוש מורות, ויחד איתי היו עוד שתי תלמידות אוזיות מבויישות.

 

תמיד במסיבות כיתה, כשכל הבנות שמוצאן אינו מאירופה (ובכיתה שלי היו הרבה. הרבה - הרבה) עינטזו לקול סילסולי הטייפ הדפוק בפינה, עמדתי, מגושמת שכמותי, בפינה, עם כוס קולה (כן, אז עוד שתיתי קולה) והתפדחתי בשקט. להתפדח ברעש ניסיתי כמה פעמים וגיליתי מהר מאד שעגלגלות וחלקות התנועה המזרחית הם לי כהליכת החתול לגמישותו של רובוטריק.  ירדתי מהנושא.

 

כשעברנו לאיטליה עלו בי געגועים למזרחיוּת. בי. געגועים. עינטזתי בחדרון שלנו מאות פעמים לצלילי "אם ננעלו" של עופרה חזה אהובתי זצ"ל, וכל פעם שאיתרע מזלי להיקלע לאיזור המראה ברחתי משם כל עוד עינטוזי בי. אם ב"להתחבר לילדה שבך" עסקינן, הרי שזו היתה מחוברת אלי כמו קואלה שמנמנה לעץ.

 

ואז ביריד הבינ"ל גיליתי את בית הספר לריקודי הבטן. אני חשבתי ככה:

 

א. זה בית ספר, צריך להיות נחמדים לתלמידים ולא לצחוק עליהם שהם לא יודעים לרקוד.

 

ב. האוסטרליות עוד יותר אשכנזיות ממני (בכל זאת אני יוצאת המזרח התיכון).

 

ג. אני כזאת פדלאה שאני חייבת איזו פעילות גופנית, וזה נראה יותר כיף מחדר כושר.

 

לשמחתי, לא טעיתי. אמנם צחקו עלי שאני רזה (כי האוזיות בכל זאת יש עליהן. סימני האוכל הקלוקל ניכרים) ושאני נבוכה, אבל האוזיות האשכנזיות באמת לא ידעו מהחיים שלהן בעוד שאני עינטזתי בטבעיות והחלקתי על פני הרצפה כנסיכת המהרג'ה (אה כן. החוג לריקודי בטן יכול להיקרא גם "החוג לריקודים מכל מדינה שנראית לנו מפגרת").

 

חוק מזה היה להם דיסק עם שירים בעברית. מדובר כמובן בשירים איומים שחלקם ביידיש ("צ'ריבים, צ'ריבום") וגם ב"ירושלים של זהב" (הגנוב ? אני מעדיפה "המושרה"). הבטחתי להביא עופרה חזה זצ"ל.

 

עוד הבטחתי להזמין אלי את הבנות לארוחה ישראלית, כולן קפצו משמחה. עכשיו רק צריך לחשוב איפה להחביא את גבי אחרי שהוא יגמור לבשל.

---

תאנה חנתה בגהה

 

הכותרת באדיבות אבטיח.

 

(מה שתמוה הוא, שלא ראיתי פרחים. האם זהו בעצם ניצן? האם התאנה מתרבה ללא פרחים, כלומר ללא סקס? זה נותן פרשנות אחרת לסיפור על עלה התאנה מגן העדן, אתם לא חושבים?)

---

על הפסיכולוג חשבתי וחשבתי, והגעתי להרבה מסקנות שליליות.

אני לא רגילה לטיפול שבו המטפל אפילו לא מנסה להכיר אותי וזורק עלי כל הזמן ז'ארגון מקצועי. זה הופך כל מילה שהוא אומר לי עלי למזוייפת, וגם נותן לי הרגשה ש(שוב) לא רוצים איתי קשר, והפעם זה אפילו מישהו שאני משלמת לו! חשבתי להגיד לו את כל זה, ולשאול אם הוא מכיר מטפל/ת בעיירה שמטפלים בשיטה קצת יותר מבוססת-קשר.

עד כאן ביקורת שלילית.

עשיתי (לא באדיקות) את התרגילים שהוא נתן לי, חזרתי כמה פעמים ביום לעצמי, בקול רם, "אני חכמה", "אני יפה", "אני טובת לב", "אני מצחיקה" ,"אני רגישה" וכו' וכו'. הרגשתי מפגרת נורא.

כל פעם שהמחשבות שלי נדדו לכיוונים שליליים (כאלו שאם אני אתן להם להתגלגלת מעצמם הם יגיעו לאיזה חרא היתה הורתי, איזה בעסה שאבא נפטר, איך החברים שחשבתי שהיו לי מניאקים ואיך אני באופן כללי כשלון שלא מצליח להסגר על עצמו) עצרתי את הגלגול בכוח ולפעמים אפילו חזרתי שוב על המנטרה "אני עוצמה", "אני אינטילגנטית", "אני יפה", "אני מצחיקה", "אני אכפתית" וכו'.

 

ומה אגיד לכם, בסה"כ אני מרגישה קצת יותר טוב. אולי זה הקיץ שבא על שלושים מעלותיו, אולי זו החֵברה שמדי פעם מקיפה אותי, אולי זה הידיעה שהסמסטר מתקרב לסופו ואולי זה עוזר.

 

ממילא זה לא עולה לי כסף אז היום אני אפגש איתו שוב. הפגישה הבאה שקבענו תבוטל כי יש לי מבחן באותו יום, הפגישה שאחריה מן הסתם תיקבע לחודשיים קדימה, ככה שעניין, סביר להניח, יגווע מעצמו.

---

הפלפל גדל בהתמדה (אני לא שמה לינק! זה הפוסט שלפני הקודם. פשוט לגלול. באמת! קצת כושר!)

 

גם המנגו (את הציפרניים סידרתי סוף סוף)

 

פעילות לילדים - כמה פירות מנגו אתם רואים על העץ? בין העונים נכונה יוגרל מנגו תוצרת אוסטרליה.

---

אוטוטו רוששנה, אנחנו מתכננים ארוחה עם ההורים המאמצים ואני נורא מתרגשת. אולי כי אף פעם לא הרמתי ארוחת רוששנה, אולי כי אני מתחילה להרגיש בבית, ואולי כי חסרים לי חגים.

 

חסרה לי גם המשפחה, אבל שום דבר אינו מושלם.

---

סוף סוף, אחרי חודשים של ציפיה, חציל.

ותודה לטיפ של סנורקה.

 

חייזרים.

יש לי חייזרים בערוגת העגבניות.

 

אנא הודיעו לפנטגון.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 29/9/2005 01:56, בקטגוריות אופטימי
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-2/10/2005 04:45

מתנה

הושריתי. המשרה היא חבצלת, שאת בלוגה החינני, המשעשע והכתוב ברהיטות גיליתי אך אתמול וכך נגזר גורלה של למידתי לבחינות הבאות עלי במהרה.

 

דודתו של גבי, אישה יציבה בדעותיה ומקורית בעיצוביה, ביקשה ממני תמונות שלו. עצם הבקשה היתה מסובכת לביצוע, כיוון שהיא ביקשה ממני במסנג'ר, והמסנג'ר שלה נראה כמו מסנג'ר של אדם שיש בביתו בני נוער. אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת - סמלי הבעה תחת כל אות וצירוף. כיוון שאני באוסטרליה הרחוקה והביטים צריכים להגיע אלי דרך לווינים וכבלים תת-קרקעיים שכרישים עושים בהם שימוש דנטלי (משהו מחומר הלימוד אכן דבק בי, כנראה), עוברות דקות אחדות מרגע שהאותיות מוצגות על המסך ועד שמוצגים הסמלילים הצבעוניים וצורבי הרשתיות.

 

כך נתבקשתי לספק תמונות של גבי. כנדרש, לינקקתי את אתר התמונות שלנו (היה לכם ספק שיש כזה?) וחשבתי שבזאת יצאתי ידי חובתי, אך הדודה הודיעה שאת הלינק הנ"ל היא כבר לונקקה מידי צבי, אביו היקר של גבי, ואין התמונות שם משביעות את רצונה.

כיוון שאת רוב התמונות צילמתי במו מצלמותי, מיותר לציין שההערה עשתה אותי אנטגונסטית משהו כלפי הדודה שבימים כתיקונם אני מחבבת מאד ואף מעבירה עליה ביקורת נוקבת, כמו על כולם, ולכן דרשתי בקרירות הסבר ללקותן של התמונות בעיניה. הדודה טענה שהתמונות מטושטשות, מרוחקות, אינן מחמיאות לגבי, וגרוע מכל - הן אינן מגלמות את ילדותו הרחוקה בקיבוץ.

הודתי שאכן בימי ילדותו של גבי נבצר ממני ללכוד את צלמיתו במצלמתי, ראשית משום שלא היתה מצלמה בידי - הורתי סלדה מהפקדת חפצי ערך בידי החקרניות ומצלמה נחשבה אחד הדברים הבודדים שיש להחביא במגירה מפני פורצים, שנית משום שגבי מבוגר ממני בחמש שנים טובות ולפיכך בגיל שבו כבר יכולתי לאחוז במצלמה (שכאמור, לא היתה בידי) קולו של גבי התחלף מבאריטון לבאס והוא שקד על הדרשה שלו, ושלישית - גבי ואני הכרנו כשהוא היה בן עשרים ושש.

ואין לך תמונות שלו מהילדות? היא נזפה בי.

אכן, חטא גדול חטאתי, שלא בזזתי את האלבומים המשפחתיים טרם נדידתנו אל מעבר לים וליבשה. שוב הודיתי באשמה והפניתי אותה אל צבי, מלנקק התמונות המאכזבות.

 

ועל שום מה נדרשת הדודה אל תמונותיו של הנגר האהוב עלי? על שום שיום הולדתו השמונים ושתיים של אביה, סבו של גבי, קרב ובא, והיא, ביצירתיות ופנאי אופייניים, החליטה ליצור עבורו לוח שנה שכל חודש יוקדש למי מנכדיו, ניניו וכלביהם.

לא, כלביהם לא יכללו, וטוב שכך, שגם תמונות מילדותם אין לי.

מה אומר, קנאתי מרקיעה גם על הפנאי וגם על הכשרון, אולם תמונות ילדות אין בידי לספק. צר לי.

באכזבה ויאוש גלויים נפנתה ממני הדודה, אך טרם כך התרתה בי לבל אשכח את יום הולדתו הממשמש ובא של הסב, ואשלח ברכה.

הודיתי בעליבות שמדי פעם אני צוברת דברי סידקית לארזם בחבילה גדולה אחת ולשלוח לכל היושבים מעבר לים וליבשה. משתתמלא החבילה אשלח את כל כולה אל המשפחה במשלוח אחד גדול, שדמי הדואר על השליחה עולים בערכם עשרות מונים על הפריטים הנשלחים. אולם בנתיים החבילה עומדת ריקה עד למחציתה, והפריטים, אוי לבושה, מוצאים את דרכם לעיתים קרובות לשימוש ויפוי של ביתנו. את הפרט האחרון כמובן לא חלקתי עם הדודה.

שום מתנות! נזעקה הדודה, סבא אמר שהוא לא רוצה מתנות בשום פנים ואופן. רק כרטיס ברכה שידע שלא שכחתם אותו.

 

אכן, למרות מוצאם הגרמני של הורי אביו של גבי, לב פולני אמיתי פועם בגופם ומזרים צימעס לכל אבריהם. כך למשל, בשנה הראשונה למגורינו המשותפים נזדמננו לביקור בביתם הרחוק כמה שעות נסיעה מביתנו. היו חששות רבים. יעל, גיסתי בימים אלו, כבר הספיקה לעדכן אותם ולחלוק עמם את רשמיה ממני, הכוללים מורת רוח מהיעדר יראת השמיים שלי, מרשעותי הכללית ומכוונותי הבלתי טהורות כלפי גבי. הם עצמם שמעו שאת פניו העגלגלות היפות התעקשתי לעטר בזקן שישווה להן מראה מוארך, וגם אחרי הביקור אצלם, כך ידעו, אנו נוסעים לבקר את דודיי שלי, שכלי אוכל כשר אחד אין בביתם והשד יודע כמה כבשים גרמניות יעלו על שולחנם.

 

למרות שמוצאי שלי בבירת הקומוניזם של שנות החמישים, הלא היא מוסקבה, אף אני מזרימה צימעס לכל מיני כיוונים ולא הסכמתי לבוא לבית הסבים בידיים ריקות. באותם ימים שירתתי בצבא ההגנה וגבי עבד בחצי משרה, כך שהכנסתנו החודשית הממוצעת היתה כשתי רבבות וח"י שקלים, כשאת הח"י תרמתי אני. בסכום הזה היה עלינו לשכור דירה ולדאוג למחייתנו, ולכן לא יכולתי לרכוש עבור הסבים מתנה שמחירה תלת ספרתי או למעלה מזה. בהיעדר תקציב יש לפנות אל הרגש, ולכן רכשתי שי סמלי לכל סב וסבה, שני ספלים המעידים על היותם הסב והסבה הטובים ביותר בעולם. גבי חזר ואמר שלא צריך מתנה ושהיא תעורר בהם אי נוחות, אולם אני הקשיתי עורפי והספלים נעטפו.

 

הגענו אל ביתם הצנוע בשעת צהריים, הם הסתירו את בהלתם מכתפי המגולות והגישו לנו מעדן מהודו. התרנגול, לא הארץ. שוחחנו על שאיפותיו המקצועיות של גבי וגם על אלו שלי, שוחחנו על אופי החיים בישוב מגוריהם, העלינו את עניין דודיי נטולי ההפרדה וגבי הבטיח שיאכל רק לחם צר ומים לחץ מכלים חד פעמיים. הגשנו להם את מנחת הספלים ועל פניהם עלו חיוכי התרגשות שאין לטעות בהם. הנה ניתן להם האישור שהם הסבים הטובים הבעולם. ועד ממי? מנכדם האהוב וחברתו לחיים, שיש להם עם מה להשוות.

 

כל יצאנו לדרכנו אל בית דודיי המפטם, גבי החזיק מעמד עם הלחם עד הערב ואז נתפתה אל הסלטים, המאפים והעוגות. נאמן להבטחתו, בנקניק הכבש הגרמני הוא לא נגע. שבנו לעיר מגורינו וחלקנו רשמים עם הוריו של גבי. שיחת הטלפון עם הסבים כבר נעשתה והם אישרו במתינות את הצטרפותי למשפחה, על אף היעדר הלבוש הצנוע.

 

ואת רשמיה של הסבתא מהמתנה ניתן ללמוד מהאופן בו בישרה עליה לכלתה -

 

הביאו לנו ספל, אמרה הסבתא, כאילו אין לנו ספלים אצלנו בבית.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 25/9/2005 23:58, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
13 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/9/2005 08:19

חידושים ותמונות

 

פגישה ראשונה - רשמים

קודם כל הוא הרבה יותר צעיר ממה שחשבתי. גם מאד רשמי. גבי אמר נכון - מתקבל הרושם שהוא לא מחפש ליצור קשר אלא להציע תרופות. לא כל כך מפריע לי - יש בזה משהו לא נוח אבל האת שיטת "היחסים הם המטפלים" כבר ניסיתי ואת זה עוד לא, אז ננסה ונראה.

הוא גם ויתר על הכסף - מסתבר שלמקום העבודה שלי יש הסדר של טיפול אצלו, אז אני לא צריכה לשלם אלא למלא טופס אנונימי עם פרטים סטטיסטיים על עצמי. גם טוב, ההתחשב בעובדה שמחירה של פגישת טיפול כאן הוא פי שתיים יותר מבארץ.

היו לו כמה יציאות משונות, כאילו הוא מדקלם דברים שהוא יודע שצריך להגיד למטופל אבל אין להם כל כך קשר למה שאני אומרת. הוא השתמש בהרבה ז'רגון מקצועי - שזה ממש שונה ממה שאני רגילה.

בכל מקרה, הוא נתן לי שיעורי בית - לכתוב על עצמי עשרה דברים טובים, להגיד לעצמי אותם שלוש פעמים ביום (אם אפשר), להתכוון אליהם, ולדמות לעצמי סיטואציות שבהן הדברים הטובים האלו באו לידי ביטוי. לא משהו חדשני ומרהיב, אבל האמת - שווה לנסות. אולי זה יוציא לי קצת מהעצבות.

---

הפסקת רייטינג (עבד מצויין פעם שעברה, אולי בגלל הלינק של FEMALE ואולי לא. אין לדעת): בציר עגבניות.

---

שרון ונטלי ילדו, שרון שלח לי תמונות מצחיקות (אבל לא רק) של כולם, ורק באיחור של שבוע - ציפיתי לחודש לפחות, ככה שהתאכזבתי לטובה. התקשרתי לנטלי להגיד מזל טוב ודיברנו קצת. סיפרתי לה על ההחלטה מהפוסט הקודם והיא השתדלה מאד מאד לא להוציא לי את החשק עם סיפורי הלידה. אמרתי לה שעדיף לי לדעת מראש לקראת מה אני הולכת, אבל בדיעבד - אולי זה לא היה חכם.

---

שוב רייטינג: מצא את הפלפל.

---

נפגשתי עם וואלינג לצהריים ודיברנו על ההבדל בין סוג הקשר שאוזים יוצרים מול הסוג שאנחנו רגילות. היא הסכימה איתי שזה שונה. למשל, אותם שכנים שנתנו לנו אופניים ואני נוסעת איתם לקניות, האשה אף פעם לא מזמינה אותי להצטרף אליה לקניות. היא יודעת שיש צורך, כי אין לנו אוטו, ואם אני אבקש להצטרף היא תסכים ואפילו בשמחה, אבל היא אף פעם לא תציע. וואלינג אמרה שאצלה זה אותו דבר - היא גרה בעיירה הקטנה ליד ויש אנשים שהיא לפעמים תופסת איתם טרמפ אבל הם אף פעם לא מציעים. אפילו שהם יודעים שהיא נוסעת לשם והיא צריכה. אם היא מבקשת הם מסכימים בשמחה, אבל הם לא מציעים. חבל שהיא לא גרה יותר קרוב, אולי באמת העיירה שלהם היא מקום יותר נחמד. נראה.

---

בעקבות עליית מחירי הדלק, תחבורה אלטרנטיבית:

---

רגש חדש עולה בי כלפי יולדתי לאחרונה - אני מרחמת עליה. מכאן ועד משהו מעשי עוד רחוק, אבל זה שם. זה עלה כשנזכרתי אי היא היתה מאשימה אותי שמאז שנולדתי לא אהבתי אותה. אני הייתי תמיד מתגוננת (טקטיקה גרועה. במקרה כזה תמיד תעברו להתקפה) וחשבתי על תשובה אלטרנטיבית: "ברור! למה מי כן אוהב אותך? איך אפשר בכלל לאהוב אותך?" ופתאום הכל בי נעצר כי קלטתי שזה נכון. באמת אף אחד אף פעם לא אהב אותה. ואף אחד גם לא יאהב. נכון שהרבה מזה זה אשמתה, היא מתנהגת בצורה בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לאהבה, אבל ככה היה לה כל החיים. לא היה לה בחיים מישהו כמו אבא שלי, שיבנה אצלה משהו בריא. אולי בלי אבא שלי זה היה קורה גם לי. אולי לא הייתי יכולה לצאת מזה.

---

משהו מחניף לאגו: שיחה בין גבי לאחד האירים שהתארחו אצלנו.

גבי: אז יש לך חברה באירלנד?

אירי: כן

גבי: אבל אתה ... עם אחרות כאן!

אירי: כן, כי היא באירלנד (תשובה אירית)

גבי: ואם היא ... עם אחרים כי אתה באוז?

אירי: אז אוי ואבוי לה!

גבי: אז לך מותר ולה אסור?

אירי (צוחק): כן... זה באמת דבילי... (מרצין) אבל זה נכון. ככה זה.

גבי (מרים גבות) אוקיי....

אירי: ואיך בגידות בישראל? אנשים בוגדים?

גבי: כמו בכל מקום... אני חושב. זה עניין של אופי, אני אף פעם לא בגדתי באישתי ואני גם לא מתכוון.

אירי: טוב, כי אתה יש לך אישה יפה.

 

(אני לא מכוערת, אבל גם לא כוסית של הלייף. אני עניין של טעם. מסקנה: החברה של האירי מכוערת).

---

שבת שלום.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/9/2005 10:34, בקטגוריות הרהורים
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/9/2005 22:09

31,185