קצוות

חזרתי לדבר עם שרון, חשבתי על זה שאני רק מסננת חברים ונשארת עם פחות ופחות. זה שטחי מדי, זו משעממת מדי, זה מתוסבך מדי, זו רדודה מדי. הרי לכולנו יש חסרונות ולכולנו יש משהו לתרום לאחרים.

חשבתי על זה שזה היה תזמון לא מוצלח, במקרה של שרון, הרבה דברים קרו אצלו באותו זמן והוא גם ככה לא מוצלח בלהתמודד עם שכול. כשיש לו דברים אקטיביים לעשות בשביל אחרים הוא עושה אותם בשמחה, כשצריך לדבר - נטלי אשתו אומרת שהוא יודע לעשות גם את זה, אני כנראה פספסתי את היכולת הזו. אז חזרתי לדבר איתו, בשטחיות, בלי להזכיר שום דבר על אבא שלי או על זה שלא שמעתי ממנו, או מנטלי. שיחות סתמיות - עם זה הוא יכול להתמודד.

אתמול הוא התנצל והודה שהוא שכח לספר לנטלי. שהוא הזכיר את זה בפניה יום קודם כבדרך אגב והיא התרגזה עליו נורא (והוא הוסיף - בצדק) ועכשיו לא נעים לה שהיא לא התקשרה אלי כשזה קרה, ואם אני אתקשר אליה היא תשמח מאד. אמרתי שכנראה הוא היה עסוק מאד באותם ימים וזיכרון כושל צפוי במקרה כזה, אז הוא אמר: "יפה שאת מוצאת לי סיבות מקלות". אתה רוצה להגיד שזה היה משהו אחר?

אז התקשרתי אליה, גם היא התנצלה ואמרה שזה אידיוטי אבל בגלל שזה מאוחר היא הרגישה לא נעים להתקשר בכזה איחור, וזה אמנם דבילי, היא יודעת, אבל ככה זה וכו' וכו'.

אני פחות או יותר עושה "דאון-גרייד" לקשר איתם. לדבר איתם פחות, לא לצפות לשום דבר אמיתי בשיחות, לא לצפות למחוייבות (היא אמרה שהם רוצים לעשות תוכנית טלפון זולה לחו"ל כי יש להם עוד חברים בחו"ל, אבל יצמחו לי יבלות ירוקות על המצח לפני שהם יתקשרו אלי - שרון ביקש את מספר הטלפון שלי כבר פעמיים. למה פעמיים? כי את הראשונה הוא איבד. ברור לי כשמש שגם את הפעם השניה הוא יאבד, ובקיצור, יבלות ירוקות על המצח), פשוט חברים מהעבר שאני עדיין "בקשר" איתם. מה שעוד הוגן לציין, כשכשהיינו בארץ שרון הציע ונתן הרבה יותר מאשר המשפחה של גבי, אפילו. ככה שאולי קשה לו לבטא קשר באמצעים שכרגע עומדים לרשותנו.

 

אני לא רוצה שהקשר ביננו ידעך או יתנתק על רקע כועס או "לא נעים". אני לא רוצה לנתק איתם קשר על בסיס "הם לא בסדר" - מעשה יולדתי. שאגב, אני לא יודעת אם כבר נודע לה על פטירתו של אבא שלי.

 

נראה לאן זה ילך. מן הסתם לשום מקום חדש. ברור לי שהסיבה היחידה שבגללה שרון מרגיש לא נעים היא שהוא יצא מניאק. בתדמית שלו הוא יצא לא-בסדר. זה לא העניין של האם נפגעתי כאן או לא, זה התדמית שלו שנפגעה. לא תהיה פעם הבאה כי אין לי יותר הורים, אבל אילו היתה פעם הבאה היה מתרחש בדיוק אותו הדבר. אני אומרת שהוא היה עסוק, אבל למען האמת הוא עסוק מאז שהשתחררנו מהצבא. אם יהיה לו בפעם הבאה משהו לעשות הוא יעשה, אם זה לא יהיה משהו מעשי, הוא יעלם כמו מצע מפלגתי אחרי הבחירות. אז הקשר צריך להיות משהו סתמי, כמו שהוא מכיר ואוהב, וכשאני אצטרך משהו מעשי אני אדע שאפשר לבקש ממנו. ובכל נושא אחר - בשביל זה יש חברים אחרים.

---

ביום ראשון בא השכן שלנו לבקר. "אני כל הזמן שומע אותך מנגר", הוא אמר לגבי, "אני מת לראות מה בנית".

גבי הציג בפניו את הכונניות (המאד מוצלחות!) שהוא בנה. השכן התלהב כדבעי. "מעולה! בנית את זה לבד? כל הכבוד! אז מה כל הרעש שאתה עושה עכשיו?"

גבי הראה לו את הבידורית שהוא מתכנן. "מה תשים ב'גב'?" הוא שאל. גבי אמר שדיקט, והראה לו את הדיקטים שפיטר הביא לו בזמנו. "יש לי דיקטים ענקיים, נשאר לי מהשיפוץ בבית". אמר השכן והלך להביא. גבי הציע לקנות אותם ממנו, אבל השכן נפנף אותו. "לא, זה שאריות, זה סתם זרוק אצלי במחסן".

השכן העיף מבט על המחסן שלנו, ונתקל באופניים. "אתם רוצים חלפים לאופניים?"

חלפים זה תמיד טוב, השיב גבי. אתה לא צריך אותם? "לא, לא", אמר השכן, "שניה אני אביא אותם".

השכן הביא אופני הרים מצויינות. "אני לא ממליץ לך להשתמש באופניים עצמם", הוא אמר. "נראה לי שהן גנובות".

גנובות?

"כן, חבר שלי הביא לי אותם ונראה לי שהן גנובות".

הייתכן שהחבר שלך גנב אותן?

"מאד ייתכן."

אוקיי...

 

"ובקשר לאוטו שלנו..."

ואז הבנתי שהוא שיכור.

 

(כנראה נקנה מהם את האוטו, הוא ישרת אותנו נאמנה לפחות עד קריסמס, כשבתקווה יהיה לנו זמן ללכת לחפש אוטו אחר. וגם אחרי כן, יהיה טוב אם יהיו לנו שני רכבים. מדובר באוטו הישן של האישה, שקנתה אוטו חדש. הם התכוונו למכור אותו לאחותו של השכן אבל כנראה שהיא לא מעוניינת.)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/8/2005 00:12, בקטגוריות סתם יום של חול
7 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-9/9/2005 23:01

פעם (7) - החתונה

בעצם בשביל הפוסט הזה התחילה כל סדרת ה"פעם". נראה אם אני אצליח לגמור אותו בפוסט אחד.

---

לא הצלחתי לישון טוב במיוחד, התעוררתי די מוקדם בבקור והציקה לי המחשבה על הכתמים השחורים שיהיו לי מתחת לעיניים בגלל זה. כמובן זה לא עוזר להירדם בחזרה.

בערך בתשע צלצל הטלפון. הזמנתי שנה לפני פרפרים מחקלאי אחד אי שם בצפון - רציתי שישחררו אותם ברגע שבירת הכוס, וענן של פרפרים צבעוניים יעלה מול הקהל. כבר שבוע קודם הוא הודיע לי שיש סיכוי שזה לא יצליח, היה שרב כבד והם לא התפתחו טוב. בתשע בבוקר הוא הודיע סופית שזה לא ילך. אין מספיק פרפרים ואלו שיש אפאתיים ולא יצלחו לאפקט. התבעסתי.

 

אחות של גבי הגיעה לאסוף אותי אל סלון הכלות, וסיפרתי לה את הבעסה. "לא נורא", היא אמרה, "תקנו בועות סבון במקום." מצא חן בעיני הרעיון וסינג'רתי את חמתי לקנות בועות סבון. היא דווקא שמחה לתעסוקה.

(גבי: "גם ככה לא אהבתי את העניין עם הפרפרים. הם היו נתקעים בכובעים של הדודות, מי צריך את זה")

 

בסלון הכלות התחלנו את הכנת הכלה. קודם כל הקוסמטיקאית עשתה לי מסאג' מרגיע, שכמעט ונרדמתי בו. אחר כך היא ניסתה לאפר אותי. הנסיון הראשון לא מצא חן בעיניה, עשה אותי כוחנית מדי לטעמה. היא הורידה את האיפור וניסתה שוב. הפעם יצא יותר מוצלח.

אחר כך העבירו אותי אל הספרית. סיכמנו על תסרוקת שבוע קודם, אבל היא החליטה שלא. "אני חשבתי עלייך", היא הודעה לי, "זה לא מתאים מה שאמרנו. את עדינה, יש לך פנים עדינות, צריך משהו יותר נקי, יותר פתוח. בלי פוני ובלי שוונצים ובלי שום דבר."

"זה לא יעשה לי אף גדול?" שאלתי בפקפוק.

הספרית חשבה שניה ואז נתנה תשובה דיפלומטית להרשים: "זה כמו שאני אגיד, שטייטס עושים לי תחת גדול. הם עושים לי תחת גדול?" היא שאלה והפנתה אלי את אבני הריחיים שלה. "לא! ככה זה, הוא גדול."

 

אז מאופרת ומסורקת וצבועת ציפורניים נכנסתי למדידה סופית ואחרונה, כשהתופרת מסתכלת עלי בעיניים מצומצמות. "כל הכלות ביום של החתונה פתאום מורידות קילו או מעלות קילו, וכל המדידות הולכות לעזאזל", היא אמרה וצבטה לי את המותניים.

למרות שהשמלה היתה אמורה להיות נפוחה, הורידו לה חלק מהנפח פתאום. שאלתי את בעלת הסלון למה, והיא אמרה: "מותק, את חלושה את עדינה את שברירית, את תתעלפי לי בחתונה ושום שמחה לא תהיה מזה. אז יהיה קצת פחות נפח אבל לפחות תישארי על הרגליים". כולה פעם אחת התעלפתי לה במדידות, אבל זה הספיק - היא לא יצאה מההלם, ולא עזר כמה אמרתי שהיה יום חם ולא שתיתי מספיק, היא היתה משוכנעת שאני בהריון.

 

חברתי הטובה שיר הגיעה לסלון ואופרה גם היא, אחרי שהיא והאחיינים של גבי קישטו את האוטו שלה בשלל בלונים. יצאנו משם מתרגשות וקצרות נשימה (אני החברה הראשונה שהיא חיתנה) נסענו לאולם, שגבי כבר חיכה בו.

---

גבי קיבל את פני ונדהם - יש משהו מהמם בלראות מישהו שאתה מכיר ביום-יום אחרי שעבדו עליו כמה שעות ושמו אותו בשמלת כלה. אחר שהוא התאושש הוא אמר משהו על מקומות ישבה ושלא הכינו ועצרתי אותו ואמרתי: זהו, מעכשיו אנחנו לא דואגים ולא נלחצים ולא נבהלים. מעכשיו זו החתונה שלנו ואנחנו נהנים. מה שלא הסתדר עד עכשיו - או שמישהו אחר יסדר או שלא. זה כבר לא בידיים שלנו.

 

הלכנו לעשות כמה צילומים של "לפני" - ברוב טפשות לא עשינו אותם עם המשפחה, וכשכבר נזכרנו כולם היו מרוחי איפור ושיער ונראו מבהיקים מזיעה (מצד שני נראינו טבעיים ומרוצים - זה כנראה הטרייד אוף). חשיפה ראשונה:

---

האורחים טפטפו. בהתאם למזלנו האופייני נפלנו על יום חמישי באוגוסט, של פסטיבל הסרטים.

(אחד הזוגות שהגיע ראשון התיישב בצד, לחכות לכל שאר האורחים, וכשניגשתי אליהם לבדר אותם, הם נראו נטולי רצון לדבר איתי. מסתבר שהאשה הודיעה באותו מעמד לבעלה על רצונה בגט. שתיים)

 

ירדנו למטה לחדר שבו סגרנו את פרטי הטקס וגבי חתם על הכתובה שנראתה דומה באופן משונה לפלקט בית ספר.

"את הכתובה צריך להשאיר אצל מישהו מהצד שלך", אמר הרב. "בדרך כלל משאירים אצל האמא".

"אני אשאיר אותה אצל שיר", אמרתי. "יש לה גם רשימה של כל האקסים שלי, שעשינו פעם מתוך שעמום. אם נפתח את האחד נצטרך לפתוח גם את השני".

---

החופה התעכבה (כמו תמיד) בשלוש שעות בערך (לא כל כך תמיד) כי סבא וסבתא של גבי נתקעו בפקק (בגלל פסטיבל הסרטים). בניגוד להרבה חתונות שבהן האוכל המוגש לפני החופה יכול להאביס עיירה שלמה, אנחנו הלכנו על סלמון אלגנטי ורוסטביף ייצוגי. כשהתקבל הרושם שהקהל יאכל אותנו אם לא נתחיל, התחלנו את החופה בתקווה שהסבא יגיע בזמן לברכה שלו מתוך השבע. לי לא היה אכפת בכלל.

---

את החופה התחלנו כצפוי, עם כל הברכות הכלליות והעניינים. הדוד שלי העיד שהטבעת "שוה פרוטה" ויצאנו לדרך.

הרעיון של בועות הסבון התגלה כמוצלח ברמה לא צפויה: הוא סיפק תעסוקה לכל הילדים (בגילם וברוחם) שהרי בשבילם חופה היא עינוי של ברכות וקשקושים. הדודות והכובעים ניסו להתחמק גם מהבועות, בלי לדעת מה היתה האלטרנטיבה.

 

 בשבע הברכות, למרות החזרות שלו, אבא שלי כמובן שיבש את הברכה:

אבא: "ברוך אתה אדוני בורא פרי הגפן".

הרב: "אלוהינו מלך העולם".

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן".

רב: "לא, ברוך אתה אדוני".

אבא: "ברוך אתה אדוני."

רב: "??"

אבא: "!!"

רב: "אלוהינו מלך העולם..."

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

רב: "אמן!"

 

ודוד שלי, אף הוא שיבש את הברכה שלו (ולמען ההגינות, ליוצאי ברה"מ לשעבר בחרנו ברכות קצרות במיוחד!) ואמר: "ברוך אתה... יוצר הבנאדם".

---

כיוון שנאסר עלי לתת טבעת לגבי ולקדש אותו, אמרנו שכל אחד יגיד לשני משהו וש"הרי את מקודשת" יבוא מיד אחרי כן, כחלק אינטגרלי.

אני אמרתי: "היום אנחנו ממסדים קשר, שהביא לי המון אושר, הרבה חירות, הרבה גאווה והמון שלווה. הלוואי ונמשיך לגדול ביחד".

וגבי - גבי הוציא דף מהכיס.

"הרי את מקודשת,

להיות לי לאישה

להיות לי לרעיה

להיות לי לשותפה

להיות לי לחברה

להיות לי משפחה

להיות לי לשמחה

להיות לי לניחומים

להיות לי לאושר

להיות לי לאהובה

להיות לי לבית

להיות לי לתמיכה

 

להיות לי לעולמי עולמים.

 

הרי את מקודשת לי בטבעת זו".

 

אני זוכרת שבאותם רגעים עמדו לי דמעות של התרגשות בעיניים. צלם הוידאו לא תפס את זה, אבל צלם הסטילס כן. תמיד תהיתי למה הן בוכות בחופה.

---

את הכוסות שברנו שנינו.

---

על החלק היותר תזזיתי בחתונה בפעם אחרת, נמאס לי לכתוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/8/2005 08:16, בקטגוריות זכרונותי
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/9/2005 20:39

מבוכות

פעם, לפני הרבה שנים (שנתיים בערך), עבדתי בתור תומכת טכנית. החברה המעסיקה היתה נוקשה מאד בנהלים בכל מה שקשור לפורנו: אסור לגלוש באתרי פורנו בעבודה, אסור לשלוח תמונות פורנו באימייל, אסור לספר בדיחות גסות. ממש אמריקה. באחד מימי הראשונים חיפשתי תמונות לשים לי כרקע לשולחן העבודה ואחד הלינקים הוביל אותי למערומיהן של נשים דלות תקציב. שבוע הסתובבתי תוך נסיון להקטין את עצמי לגודל הסדקים בקיר, ואז הבוס שלי תפס אותי.

 - "פארה?"

 - "המממ?"

 - "אני יכול לדבר איתך רגע? ואם את יכולה תסגרי גם את הדלת".

בחיל ורעדה התיישבתי מולו ותכננתי איך להגן על עצמי - בסה"כ חיפשתי תמונות של נוף, יצאתי מהלינק מיד, לא שמרתי את התמונה, לא שלחתי לאף אחד...

 - "החברה עשתה השוואות שכר והוחלט להעלות לך את המשכורת בחמישה אחוזים".

 - "אגגג... מה?"

 - "טוב, זו רק ההעלאה הראשונה", התנצל הבוס, "צפויה עוד אחת תוך כמה חודשים."

---

בזה לא הסתיימו חוויותי הפורנואיות. אחד מחברי לקבוצה -נכנה אותו מקושר- ביקש ממני משהו, ואני בבדיחות הדעת הודעתי שכל עוד אני מחוץ לטבעת הפורנו שלהם אין על מה לשדר - יען כי בהתאם להנחיות החברה, פורנו התמחזר לו בין כל חברי הקבוצה (חוץ ממני) על בסיס אינטסיבי. שכחתי מההערה המטופשת שלי והתיישבתי עם קולגה אחר -הקשוח - לעבוד על משהו. לפתע מגיע אלי אימייל מהמקושר. בתמימותי פתחתי את האימייל וגיליתי מצגת פאואר פוינט של בחורונים בשלל תנוחות והיעדר מלבוש. מתוך נסיון לגרום לזה להיעלם (שהרי יושב לידי הקשוח! מה יגידו בקבוצה?!) לחצתי: אנטר-אנטר-אנטר במהירות של מוקדדת מורס. כשכל הבחורונים נעלמו להם כמו בסרט נע, ואני כבר העליתי עשן אדום מתוך אוזניי, אמר לי פתאום הקשוח:

 

"את יודעת, אם את לוחצת אסקייפ, זה יוצא באמצע".

---

אז פה אין כל כך הרבה פורנו וגם כשיש הם לא מתלהבים, אבל אני לא קופאת על שמרי.

 

לחוצה: "... וכשיוצאים איתו לדוג, הוא ממש בלתי נסבל! 'זה משעמם לי', 'אין לי סבלנות' , הוא כל הזמן מתרוצץ, לא יושב רגע בשקט!"

אני: "טוב, זה כנראה קשה לילדים, לשבת בשקט כל כך הרבה זמן."

לחוצה: "זה בעלי."

 

אני: "דונה תתחדשי על התספורת! מאד יפה לך."

דונה: "תודה, תודה. הבן שלי אמר לי: 'אמא, את אולי האמא הכי זקנה בכיתה, אבל את לא הכי שמנה ואת לא הכי מכוערת'."

אני: "טינאייג'רים יכולים להיות ממש בוטים לפעמים."

דונה: "הוא בן שבע".

 

פול נותן לי טרמפ הביתה. אנחנו הולכים מהחדר לכיוון מגרש החניה. אני מספרת לו משהו, והוא אומר משהו אבל אני לא ממש מקשיבה. ממשיכה ללכת אחריו, המון דלתות. אני לא זוכרת דרך כזאת למגרש החניה, עם כל כך הרבה דלתות. מה זה כל הדלתות האלה?

פול: "פארה?"

אני: "כן?"

פול: "אהמ... זה שירותי הגברים פה."

---

נגמר השבוע חופש, הנה חוזרים לסמסטר. שוב מטלות ולימודים, עד לתקופת הבחינות, ואז ארבעה חודשי חופש, שבטח יוקדשו רובם לעבודה. אני חושבת הרבה על אבא שלי לאחרונה - לא חלחלה אצלי עדיין ההכרה שאני לא אדבר איתו יותר לעולם. התחלתי להדליק נרות שבת במועד של הדלקת נרות. איכשהו זה גורם לי להרגיש שהוא איתנו, אפילו שלא היה בו שום דבר דתי. כנראה שזה געגוע.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/8/2005 11:46, בקטגוריות סתם יום של חול
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/8/2005 19:59

31,184