פעם (3)

שיקום

כמה חודשים אחרי שעברנו לגור ביחד, ואחרי שעברתי את המפנה, והפסקתי להיות גועלית, הרגשתי ממש חרא.

היתה לי עבודה שעניינה אותי, למדתי תחום שעניין אותי, היה לי את גבי שאהב אותי מעבר לכל מידה הגיונית, היה לי קצת כסף, היו לנו שני כלבים, לא היתה לי אמא מנוולת על הראש, ואני הרגשתי חרא.

וכל הדברים שפירטתי רק גרמו לי הרגיש עוד יותר חרא, כי לכאורה לא היה אמור להיות לי חרא.

העניין הוא, שאי אפשר לצאת מגיהנום בלי צלקות. אז גם אם אתה כבר בחוץ, יש עליך את כל הסימנים והזכרונות של הפנים.

התחלתי טיפול.

זו לא היתה הפעם הראשונה, בצבא הייתי אצל קב"נית אחת, היה זוועה. בלי להעליב אף אחד, היא היתה עובדת סוציאלית שעשתה הסבה. יש כאלה, שהן כאלו מוכשרות, שהסבה היא סתם נייר שמרשה להן לעשות את מה שהן טובות בו. ויש כאלה שלא. אני נפלתי על הסוג השני.הטיפול היה אינטלקטואלי ברובו, לא היה בו כמעט רגש, לא היה בו שום חום. מכל פגישה יצאתי בהרגשה שאני קטנונית, טיפשה, אינפנטילית, יומרנית ומגעילה. והיה לי הרושם שהקב"נית נהנית מכל רגע, מהמחשבה שהיא הרבה יותר טובה ממני ומסתכלת עלי בהתנשאות.

לא יודעת איך מודדים איכות של טיפול או יכולת של מטפל, אבל דבר אחד אני יודעת בודאות - זה לא היה טיפול טוב.

בפעם השניה הלכתי למישהי פרטית, מישהי שבעלה עבד עם גבי. גבי העריץ את בעלה, והוא העריץ את אשתו והמליץ עליה בחום. אני יכולה בפירוש להגיד שהוא לא היה משוחד.

זו היתה האישה הכי מדהימה שפגשתי, היא עזרה לי לרפא את כל הצלקות שדיממו וגם לטפל בכמה שסתם פגעו באיכות החיים שלי. דיברנו על המכות, על הפחד שלי להיות כמוה, אמא מכה, או אלימה, או תוקפנית. דיברנו על זוגיות, ועל אהבה, ואיך מקימים את האחד ומזהים את השני. דיברנו על ילדוּת, ומה עושים בלעדיה: אני לא זוכרת מתי בדיוק, אבל כמה חודשים אחרי שהטיפול התחיל, כאילו התחילה "אני" חדשה. איזו פארה אחרת, עם איזו קלות כזו בפנים, משהו משוחרר יותר, בריא יותר, מאושר יותר.

שמעתי הרבה אנשים מדברים על כמה טיפול פסיכולוגי מיותר. "לדבר על הצרות שלי אני יכול גם עם חברים" או "שיחה אינטלקטואלית עם אדם משכיל אפשר לנהל גם בלי לשלם 200 שקל", או "טיפול זה מותרות".

אלו משפטים שלא מבינים את מהות הטיפול, וקשה לי עצמי להסביר במילים. העבודה היא לא באינטלקט, היא לא בראש. היא "בלב". השינוי הוא מהיחסים, הוא מהרגש, לא מההבנה. ובקשר למותרות - אני לא יודעת בשביל מה אתם חיים, אני רוצה להיות מאושרת. הייתי רוצה גם בטחון כלכלי וגם משפחה קרובה, אבל כל אלו הם אבנים בדרך אל האושר. ואם אפשר לקנות את האושר הזה בתשלומים של מאתיים שקל לפגישה, אז למה לא.

יש אנשים שמתביישים בצורך בטיפול, כאילו זו הודאה בכשלון, שלא יכולת "להסתדר לבד". והרי אם צריכים עזרה במשהו חוקי, מתייעצים עם עורך דין. אם חולים פנוים לרופא. למה לא התייעץ עם אדם שאת השכלתו האקדמאית הוא הקדיש לתחום נפש האדם?

תוך כדי הטיפול (אולי עוד לפניו? הכל מתבלבל לי), אחרי עשרה חודשים שגרנו יחד, ישבתי וחשבתי:

מה הדבר שאני הכי רוצה בעולם?

אני רוצה משפחה, שיהיה כיף לחיות בה.

האם זה דבר שאני אוכל להשיג עם גבי?

ככל הנראה, כן.

גבי, כך ידעתי, מצידו, מוכן להתחתן איתי (תהרגו אותי למה. עוד היתה לי דרך מאד ארוכה לעבור עד שאני אהיה ראוייה למאכל אדם).

אז החלטתי, ממש ככה, בשיקול קר, להתחתן איתו.

הוא לא הציע לי נישואין, ולא החלטנו, אני פשוט אמרתי משהו על זה שכדאי שנעשה את זה מתישהו, וגבי התרגש נורא, ואפילו לא ממש הודענו למשפחות, זה חלחל שכזה למשפחה שלו, ולי לא היתה בכלל משפחה.

לא רומנטי בכלל.

הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים. ומאז אנחנו מנסים לפצות על הרומנטיקה האבודה.

קבענו את התאריך לעשרה חודשים קדימה, לתקופת הקיץ. שפע של זמן להכנות. התקשרתי ליולדתי ולא היתה תשובה. השארתי לה הודעה תרבותית, שיש לי חדשות טובות, שאנחנו מתחתנים.

היא לא התקשרה חזרה. לא הצטערתי, לא באמת רציתי לדבר איתה. חלק ממני שמח מאד על הניתוק, על ההחלמה שהתאפשרה בזכותו.

עשינו מפגש משפחות. המשפחה העניפה של גבי, ואבא שלי. אבא שלי וצבי הפכו מייד לחברי נפש - אבא שלי קשקש לו בשכל על רוסיה הקומוניסטית ותיאוריות מתמטיות, וצבי הקשיב בסבלנות (כי צבי סבלן) אבל גם בהנאה (כי צבי סקרן).

התחילו ההכנות לחתונה - האולם שרצינו במחיר מגוחך, הרבה פחות ממה שחשבנו, הצלמים, סלון כלות, ההזמנות - היה ים זמן.

בפוסט הבא: מכשולים שלפני החתונה - הרבנות, המקווה, ואיך לא, הורתי.

פעם (2)

מפנה

הסדנה היתה אחד הדברים המדהימים שעשיתי בחיים.

הרעיון הוא לא שונה מהפורום או מ - I M או כאלה סדנאות לגילוי עצמי. כל אחת מהן מסתכלת מזוית אחרת. הסדנה הזו, שמי שרוצה פרטים עליה מוזמן לפנות אלי באימייל, מסתכלת מזוית פסיכודרמית. הכלי שבו משתמשים הוא תיאטרון.

היה לי נפלא. שלושה ימים שבמהלכם הרגשתי טוב, פשוט טוב. לא "טוב אבל", לא "היה יכול להיות יותר טוב אם". בפעם הראשונה בחיים שבאמת כל התסכול והסבל והרגשת חוסר הערך העצמי שלי נעלמו. והרגשתי שזו רק ההתחלה, שיכול להיות לי הרבה יותר טוב. אולי פעם אני אכתוב את עניין הסדנה, למרות שיש עם זה בעיה, מי שעובר את הסדנה עדיף שלא יידע מה קורה שם, שלא יהרוס לו.

גבי היה שם, וגם יעל והחבר שלה דאז. הם היו שם בשבילי, כשרוב הבאר על הורתי נפתחה והסיוט שלי בלחיות איתה נחשף. עוד לא דיברתי על המכות אז. גבי ואני כבר הכרנו קרוב לשנה, וכבר ידעתי שיש בו הרבה דברים שמוצאים חן בעיני. הוא אדם חם, שנוגע ומחבק (לא את כולם, אבל מרגישים שאין לו בעיה עם זה). הוא מפרגן, ויש לו את היכולת לראות ולהבחין בדברים, שזה תמיד היה חשוב לי. תמיד יכולנו לדבר, בפתיחות ובלי בושה.

באותה תקופה הוא התחיל בדיאטה של מרזי מורית. הוא הוריד עשרה קילו, והבנות בסדנה, שלא הכירו אותו קודם, הסתכלו עליו. ואני הסתכלתי עליו דרך העינים שלהן. אבל הוא היה עדיין טוב מדי, נחמד מדי. עדין מדי. לא מישהו שראיתי את עצמי איתו. עדיין לא.

כשחזרתי מהסדנה, היה לי עדיין טוב. כמה ימים של שכרון חושים, שהכל נראה ורוד ויפה, שכל האנשים בבסיס נראו לי פתאום בעלי פוטנציאל אנושי מדהים, שכל שיר ברדיו פתח לי את נקבוביות עור התוף ושיתף במנגינה כל תא בגוף. ידעתי שאני יכולה להרגיש טוב.

ואז היא התחילה. יותר נכון המשיכה. שוב עם ההעלבות שלה, התקיפות שלה, הרוע שלה. הרעל הזה שהיא טיפטפה לי כל החיים חזר להשחיר לי את הימים. ידעתי שאין לזה סיכוי, לאושר הזה, להשאר. שאם אני לא אתרחק ממנה אני אשקע שוב באותה אפלה, באותו יאוש, באותה שנאה עצמית. חזרתי לחזר על הפתחים של אנשים שיארחו אותי. גבי הציע את ביתו שלו. לא בקטע רומנטי, בקטע של עזרה.

לא ידעתי מה לעשות. זה לא נראה מתאים, הוא היה נחמד, אבל לא רציתי אותו כבן זוג. לא רציתי להישאר איתה באותו בית, והמשכורת הצבאית האדירה שצה"ל שילם לי (300 ש"ח) לא איפשרה לי הרבה. בית החייל? כנראה שכבר עברתי את הגיל למגורים משותפים.

גבי בנתיים הוריד עוד עשרה קילו, ויצא לדייט עם מישהי. הוא חזר מהדייט ואמר שהיה נחמד. ואני התחלתי לחשוב, שבחור טוב כמו גבי לא יישאר פנוי עוד הרבה זמן. ואם הוא לא נראה לי מתאים עכשיו, אז אולי אני צריכה להרגיל את עצמי להתאים למישהו שיעשה לי טוב, במקום ללכת אחרי ליבי הטיפש שבוחר כאלו שעושים לי רע.

עם הנשוי כבר החלטתי לחתוך קודם. עוד לפני הסדנה. המשכתי להיפגש איתו, אבל ידעתי שזה נגמר. שזה רק עניין של זמן עד שאני אאגור כוח לעזוב. הוא טס לחו"ל לכמה שבועות בענייני עבודה, ואני לא ביררתי מתי הוא חוזר. כשהוא התקשר כבר עברתי לגור עם גבי.

עברנו לגור יחד ולא שיקרתי, אמרתי שהוא נחמד ומוצא חן בעיני, ושני אשמח אם נהיה זוג, אבל שאני לא מאוהבת. לגבי זה לא היה אכפת (הוא טוען שהוא ידע שזה עניין של זמן, אבל לדעתי הוא היה מוכן להסתפק בזה לבנתיים), אבל יעל - אני זוכרת את שיחת הטלפון שבה סיפרתי לה שאנחנו זוג. אני זוכרת איך הקול שלה השתנה, ובבת אחת היא עברה מחברה שלי, לאויבת שלי. ברבות הימים היא גם השתמשה בפרטים שהיא ידעה מתקופת חברותינו כדי להעליב ולפגוע. אני מודה שגם אני נסחפתי להתכתשות. לא סלחתי מאז.

גרנו ביחד כמה חודשים. הורתי בהתחלה התנגדה למעבר כי "זה לא בסדר", אחר כך היא התנהגה כאילו עשיתי מעשה נפשע, היא היטלטלה בין לא לדבר איתי לבין לדבר איתי כמה שיותר קצר. לפעמים היא גם נתנה לי פקודות.

באותו הזמן, גבי נתן לי את ההרגשה הכי בטוחה בעולם, של מישהו שאכפת לו ממני, שדואג לי, שרוצה בטובתי. אני עדיין הייתי במוד היחסים הכושלים שלי מלפני כן. כל פעם שאני נזכרת איזו גועלית הייתי אז בא לי לעבור כריתת אונה כדי לשכוח. הוא היה נפלא, בנינו לנו קן, הבאתי את הכלבה מבית הורתי (שהיתה מתגאה באוזני "איך היא הכניסה לה". היא מעולם לא התביישה באלימות שלה. זו כמו אחות קטנה שהצלתי מהתופת. מה הפלא שגררתי אותה איתי עד אוסטרליה?), וגבי התחיל לחזור בשאלה.

כן, גבי היה דתי פעם. אני - חילונית הייתי עד עמקי עצמותי החלביות ושריריי הבשריים. אבל הייתי סובלנית, והסכמנו שנעמיד פלטה בשבת, ואני אדליק מה שיתחשק לי אבל גבי לא.

זה החזיק מעמד שבועיים בערך.

(יש לציין, שגבי כבר עבד בפנימיה שם הוא נדרש לפעמים לעבוד בשבתות, ולבשל תוך כדי, ולשים סרטים בוידאו וכו'. הוא הרגיע את מצפונו באמירה שעבודה עם הילדים האלו היא כזו מצווה, שאלוהים סולח לו. אני בטוחה שאלוהים אכן סלח.)

אחרי שבועיים הפלטה התקלקלה. אני חיממתי את האוכל.

אחר כך הגיע החורף. חצי שעה הליכה בקור ובגשם לארוחת הערב המשפחתית אצל ההורים שלו - לא נראה לי.

התחלנו לנסוע. ("אבל את נוהגת! אני לא נוהג! ואם תקרה תאונה, לא נוסעים בשבת יותר, בחיים!")

חנינו כמה מאות מטר מהבית של ההורים והכל עבר בשלום.

(כמובן לא היתה שום תאונה. הכבישים היו ריקים כמו ביום שישי בערב.)

היתה מריבה אחת שבה הייתי גועלית ברמות בלתי נסבלות. אפילו בשביל גבי.

עשינו שיחה בחושך, לפני השינה.

התחלתי לדאוג. פחדתי שהוא יבקש ממני לעזוב, ולא יהיה לי לאן ללכת. ואני אשאר לבד לגמרי בעולם.

התחלתי להתנהג יותר נורמלי, וזה לא היה כל כך קשה. נקשרתי אליו יותר ויותר, ובעצם, פתאום הבנתי, שזה זה. שכזה קשר רציתי כל החיים. שכל הגועליות הזו - טוב לי שהיא נעלמה מחיי.

השתחררתי מהצבא, ומצאתי עבודה. יולדתי לא אהבה את עניין העבודה. היא רצתה שאני אחזור לעולם המדע ואהיה חוקרת או משהו. בשיחת טלפון אחת התנגדתי לעמדה הזו, והיא התעצבנה וניתקה לי את הטלפון בפרצוף.

זה לא ביג דיל, כל החיים היא ניתקה לי את הטלפון בפרצוף, אם אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה, או אם העזתי להתווכח איתה, או אם היא נורא נורא רצתה להכניס לי סטירה, אבל לא יכלה, כי זה טלפון. ההבדל היחיד בפעם הזו היה שלא התקשרתי חזרה להתחנן שתדבר איתי ותסלח לי. אמרתי שאני אחכה שהיא תתקשר חזרה.

לקח לה כמה חודשים. היא התקשרה לצעוק עלי שוב, ושוב ניתקה לי את הטלפון. התירוץ היה, כי אבא שלי היה חולה ולא יצרתי איתו קשר. האמת היא כמובן, כי ככה היא יודעת להיות בקשר. ואני לא רציתי קשר כזה.

בפוסט הבא, המשך.

דופקים ת'ראש

רק בקטן, זה היה נורא מצחיק אבל בטח כשכותבים את זה בפוסט זה הרבה פחות:

השכנים (הבעל השיכור והאישה הנפלאה) נסעו לסופ"ש בעיר הקרובה (5 שעות נסיעה). התבקשנו להאכיל את הכלבים ולהכניס אותם הביתה בערב. מדובר בשני עכברים מסוג ג'ק ראסל.

להאכיל זה קל, להכניס הביתה - ובכן, קראנו להם לבוא אחרינו לתוך הבית, ומשהתמקמו להם בנוחות על הספה ברחנו החוצה. בדרך סגרתי לעצמי את הדלת על הראש.

אחרי שהתאוששתי, פנינו לשוב לביתנו, והנה שני העכברים שוב בחוץ - קפצו החוצה דרך החלון.

הפעם היה קשה הרבה יותר להכניס אותם פנימה. קטנים אבל לא טיפשים. בתחבולות הדורשות היכרות מעמיקה עם הנפש הכלבית (הצענו להם אוכל) לכדנו אותם והכנסנו אותם שוב, הפעם כשהחלון סגור.

בדרך הביתה שמענו "טונק" שאין לטעות בו.

הו, הנקמה...

פעם (1)

כשלא קורה כלום חדש כותבים זכרונות.

חשבתי לכתוב פוסטי חתונה בהשראת עדי, ברם חשבתי על ימי התחלתנו, וחשבתי שאולי עדיף להתחיל בזה.

כך הכרנו

אני הייתי עתודאית. איתי בטירונות המקוצצת-דק היו עוד בוגרות תואר ראשון/שני/כאלה שהגיעו במקרה. אחת מהן היתה בעלת תואר מתחום שעניין אותי מאד, אבל מעולם לא חשבתי ללמוד. דיברנו הרבה בטירונות, במיוחד בשבת שבה יש עוצר אימונים ופעם בכמה שעות צריך להיפגש למעגל ולשתות ממימייה (משהו בשביל למנוע התייבשות של חיילות, אני יודעת...). הטירונות באופן כללי היתה החוויה הצבאית הכי טובה שלי. חברה טובה אחת יש לי משם עד היום, עם השאר הקשר התנתק.

אותה בעלת תואר מעניין הזמינה אותי אליה לסופ"ש. והיה בימים ההם, אחרי שסיימתי את התואר הראשון ואת החיים במעונות, נאלצתי לחזור לגור עם יולדתי, צ'ופר מפוקפק לכל הדעות. ככה שכל סופ"ש (או אמצ"ש, לצורך העניין) שיכולתי לבלות מתחת לקורת גג נטולת הורתי, היה סופ"ש מבורך. מה גם שרציתי להכיר את אותה בחורה לעומק (מה שנקרא, הזהר במשאלותיך).

הגעתי לבית הוריה של אותה חברה (שם? יעל.) הבית התמלא בהדרגה באנשים שאמורים לבלות בו את השבת - הוריה של יעל, צבי ורננה, אחותה הקטנה מיטל, החבר שלה דאז והיא עצמה, ואחרון אחרון הגיע גם גבי.

גבי, יש לציין, היה אז 20 ק"ג יותר ממה שהוא היום. הוא לא בחור קטן, וגם לא מכוער, ולכן הקילוגרמים העודפים לא היו גלויים לעין. אבל היה בו משהו שלחלוטין לא משך אותי באותם ימים - ניכר עליו שהוא בחור טוב.

ואני, נאמנה להיסטוריה המשפחתית שלי, חיפשתי כאלו שיעשו לי את המוות. כך שבאותה תקופה חלקתי את יצועו של מי שלא רשאי לפי החוק בישראל לשאת עוד אישה.

(כן, נשוי. לא בנפרד, לא בתהליכים, לא כלום. נשוי).

ככה שגבי היה נחמד, והיה מעניין לדבר איתו ונחמד לבשל איתו וכיף לצחוק איתו, אבל לצאת איתו? מה הטעם, אני אוכל אותו בלי מלח תוך יומיים, אמרתי ליעל שהעלתה את הרעיון (אחר כך למדתי שלבקשתו).

(מבחינת גבי, הוא התחיל איתי, ואני דחיתי אותו. אני טוענת שלשלוח את אחותך לדבר עם חברה שלה עליך לא נחשב להתחיל עם בחורה).

ככה המשיכו ימי הצבא. אני חזרתי הביתה לביתה של יולדתי, מדי יום ביומו. לפעמים היינו רבות, לפעמים היא היתה מכה אותי, לפעמים הייתי מצאת מקומות אחרים להתארח בהם, לפעמים היא היתה שמה רגליים גם לזה, כדי שהיא תוכל לריב איתי באושר. חיי הלכו והידרדרו. ממש ימי הביניים. הקשר עם הנשוי המשיך, אבל התחילו לחלחל אצלי כל מיני הבנות. למשל, שהוא לא יעזוב את אשתו. למשל, שגם אם הוא היה עוזב את אישתו, הוא די ממרר לי את החיים. למשל, שרע לי, אבל גם הדברים שנדמה לי שיעשוי לי טוב, קרי, לצאת מהצבא (משימה קשה מאד לעתודאיות, שתדעו), לא ישפרו את ההרגשה. שאני אומללה כי זו אני, שאני לא אוהבת אנשים שאוהבים אותי ולהיפך, כי זו אני. כי גדלתי בלי אהבה, בלי הערכה, בהרבה האשמה, ובוז, וזלזול, וכפיה, ושנאה - שנאה פשוטה. ואני לא יכולה לשנות את זה.

גורלי נגזר.

כמה ימים עברו עלי בחוסר שקט, כשההכרה הזו הגיע. שהאושר לא מחכה לסופה של טבלת ייאוש כלשהי, ושאין לי איך להביא אותו. יאוש אמיתי.

דיברתי עם יעל. יעל הסכימה איתי שהאושר אינו מוגדר בזמנים, אבל העלתה הצעה: סדנה אחת, שהיא וגבי פעם השתתפו בה (כל אחד בנפרד), שיכולה לעזור.

הייתי מיואשת, הסדנה מצאה חן בעני לפי מה ששמעתי עליה עוד קודם, וזה לא שהיה לי המון מה לעשות.

נמאס לי, אני אמשיך בפעם הבאה.