קודם כל אבא: אבא של גבי היה אצלו בבית החולים, המצב השתפר זמנית. הוא בהכרה ומגיב לנאמר.אבא של גבי אמר לו שאני מתכננת לבוא, ואבא שלי מייד אמר לא. שתישאר שם, הוא אמר. לא צריך שתבוא.

זה כל כך הרגיע אותי, פחדתי שהוא כועס עלי שלא באתי, שהשארתי אותו לבד בימים המפחידים והרגישים האלו. יכול להיות שהוא מסרב להכיר במוות המתקרב, ויכול להיות שהוא עושה חשבון כלכלי, כמוני. כך או אחרת, זה מאד מקל.

הקישוא היחיד ששרד את הריסוס ההוא, הוציא פרח.

גם העגבניות.

העבירו את גבי (סוף סוף) למקום עם משכורת גבוהה יותר. ההעלאה תתחיל מרגע שהוא יגמור את ההתלמדות ויוכלו להשאיר אותו שם לבד. עניין של כמה שבועות.

אותה חברה עם הברוגז השלימה איתי סופית, להרגשתי זו תקופה זו שלה שהיא רבה עם אנשים. היא רבה עם עוד כמה חברים / חברות שלא עברו לגור בשום מדינה.

היום סוף השנה הפיננסית, אוטוטו מקבלים חזרה את המיסים, כאלף דולר מתנה.

לפני יומיים היה לי יום חופשי, הלכתי לי עם אמי האוסטרלית המאמצת, ג'אנל, לקנות בגדים. דבר ראשון נכנסנו לחנות יד שניה.

מה אומר ומה אדבר, כבר הייתי בחנויות יד שניה, אבל זה היה פשוט גן עדן של שופרים. היה שם שפע של בגדים, חלק במצב סביר וחלק במצב מעולה. כמעט הכל של פירמות ידועות (באוסטרליה לפחות). חולצות, סוודרים ומכנסיים במחיר 4 דולר האחד, שמלות ערב במחירים של 8 עד 10 דולר האחד, כלי מטבח וכו'. מה שכיף זה שאם מתלבטים "את זה או את זה" אין שום בעיה לסגור את ההתלבטות ב"שניהם". יצאתי משם עם סוודר, חולצה, שני זוגות מכנסיים וכוונה לחזור בשביל לקנות כמה שמלות ערב (לא שיש לי לאן לצאת, אבל מי יודע. אולי תהיה איזו חתונה בארץ שאני אצטרך לחזור בשבילה). ג'אנל קנתה לעצמה שמלה אחת (היא עכשיו בדיאטת רצח, כבר הורידה איזה 7 ק"ג ועוד הסקאלה נטויה) לימי הבנתיים, ואחר כך היא לקחה אותי הצידה ואמרה:

"אם קשה לכם עם כסף, אם אתם צריכים הלוואה, רק תגידו."

(זה לא שג'אנל שוחה בכסף. יש לה שלוש בנות משל עצמה שבשתיים מהן הם תומכים כמעט לגמרי, ומשכנתא על בית).

הרגעתי אותה שמצבנו לא עד כדי כך גרוע (הוא דיי בסדר, בהתחשב בכמות ההוצאות שיש לנו) בל זה מאד ריגש אותי, שהיא מוכנה לעזור לנו. יש המון אנשים שיעזרו לך בהכל אבל כשזה מגיע לכסף - נא באוזן. סתם בקטע של השוואה, כל האגדה הזו של "בני ישראל ערבים זה לזה", הרב בונציה, שגבי עבד אצלו חצי שנה, הלין את השכר שלו והגיע לחוב של 3000 יורו (שהוא היה חייב לנו).גבי היה צריך לרדוף אחריו ולהתחנן כדי שהוא ישלם לו מה שהוא חייב. והנה, נוצריה כשרה. "אם אתם צריכים רק תגידו".

ראיתי "ספיידרמן 2" (גבי הכריח אותי).

היה משעמם נורא.

דיאלוגים של מעריב לנוער.

מחר עבודה, יום אחרון בשבוע. ייפי! ובשבוע הבא אני עובדת רק שלושה ימים. מנוחה, מה רע. אוטוטו יתחיל הסמסטר ואני יכולה לשכוח ממנוחה. וואן דאון, ת'רי טו גו.

נשמע נורא

אבא נשמע נורא ואיום, אי אפשר להבין מילה. בבת אחת הוא הזדקן בעשרים שנה. מזל שאני לא שם, הייתי מתפרקת לגמרי.

אני מתקשרת ומקשקשת דברים עלינו ועל מה אנחנו עושים כאן, רק כדי שהוא לא יתחיל לדבר ואני לא אתחיל לא להבין כלום.

לפני שהוא התמוטט אמרתי לו, שלדעתי הוא הסיבה שבזכותה לא יצאתי מטורפת כמו יולדתי. שהשנה ההיא בגיל שנתיים שהוא גר איתנו וטיפל בי בנתה אצלי את הבסיס הנפשי שאיתו הצלחתי לשרוד את החיים איתה ובלי אף אחד אחר. אמרתי לו שהוא זה שהציל אותי.

תוך יומיים הוא התמוטט. כאילו נגמר לו הזמן, כאילו נגמרה לו המכסַה של דברים לשמוע.

אני יודעת שאשמה היא מנגון הגנה כנגד מוות, אם אנחנו מרגישים אשמים הרי שאולי יכולנו לעשות משהו ובעצם לא היינו חסרי אונים, ואני יודעת שאם הוא היה מידרדר ולא הייתי אומרת לו את זה, זה היה אוכל אותי שלא אמרתי לו. אני יודעת הכל בשכל, אבל בלב אני מרגישה נורא נורא אשמה.

כשהיינו באנגליה, היתה לאלה כף נעליים כזאת ארוכה, שלא צריך להתכופף בשביל להשתמש בה (במיוחד אם אתה גמד כמו אבא שלי). הוא חמד אותה לעצמו ואפילו אמר שהוא עלול לשכוח ולשים אותה "בטעות" אצלו במזוודה. אלה לא הסכימה. הסתובבנו בחנויות יד שניה וחיפשנו כזאת ולא מצאנו, ואלה לא נתנה לו לקחת את הכף לישראל.

לפני כמה שבועות קניתי לי בגדים בקיי-מארט, ומצאתי שם כף כזאת. ארוכה, שחורה ומבריקה, לא לבנה ומשומשת כמו של אלה. התכוונתי להכין חבילה לישראל, לשלוח כל מיני צעצועים אוסטרליים כמו קנגורו ומגנט מקרר עם קואלות וקשקושים כאלה, וגם את הכף נעליים לאבא שלי. חבילה אחת לכולם כי המשלוח נורא יקר.

הכף הזאת נתקעת לי מול הפרצוף כל הזמן, היא על מדף הבגדים שלי מסתכלת עלי ומזכירה לי שלא שלחתי את החבילה ואולי אני גם לא אשלח, ואם אני אשלח היא עלולה להגיע מאוחר מדי.

מעניין אותי מה אלה מרגישה כשהיא רואה את הכף שלה.

קר

אתמול דיברתי עם אחותי החורגת, אלה, כדי לשמוע חד משמעית מה המצב של אבא שלנו, ולהחליט האם לבוא לארץ או לא.

שיהיה ברור, אני ממש לא רוצה לבוא לארץ. בלי לדבר על הכסף, על הזמן ועל כמה שלא התגעגעתי, אני לא רוצה להתמודד עם זה שהוא כזה חולה. אבל כל הזמן חשבתי כמה הוא מסכן שהוא שם לבד באיזה בית אבות סיעודי מעפן ושבעצם הוא ההורה היחיד שיש לי שהוא הורה.

אלה אמרה, חד משמעית, אל תבואי. את בנאדם רגשני, את תתחילי לבכות ולדבר על פרידה והוא לא צריך את זה עכשיו. הוא צריך שיעמידו איתו פנים שהוא חולה אבל הוא עוד יתאושש, ושלא לדבר על זה שאם את באה אז את אומרת לו בוודאות שהוא גוסס והוא לא צריך מסרים כאלה.

וחוץ מזה יש סביבו המון אנשים, וקשה לו לדבר כי הריאות שלו קרסו, אז צריך  לדבר איתו. פשוט תתקשרי אליו וזהו. ובשם אלוהים, הוסיפה אלה, בשם אלוהים אל תתחילי לבכות לו בטלפון ולהגיד לו שתתגעגעי אליו. תעמידי פנים חזקות ותעשי שיחות קצרות כדי לא לגמור לו את האוויר.

אחר כך התקשר גם אבא של גבי, שדיבר עם אבא שלי גם, וחיזק את דבריה של אלה. אם הייתם עדיין באיטליה והיית באה, ניחא. אבל מהצד השני של העולם, אף אחד לא מצפה ממך. גם לא הוא.

אני כן הייתי באה ולא הייתי משחקת את משחק הנדמה-לי הזה של הכל יהיה בסדר, אלמלא אבא שלי בכל זאת היה דומה יותר לאלה מאשר לי. בסופו של דבר, אלה מכירה אותו יותר טוב ממני, והם חושבים דיי דומה אחד לשני.

ועוד עניין - אני מעדיפה לא לזכור אותו כמו שהוא עכשיו, מבולבל, רגזן, לא עצמו. הוא מרגיז מאד עכשיו, אומרת אלה, ולא שבימים כתיקונם הוא נסבל במיוחד. אמרתי שאם הוא יחזיק מעמד עד כריסמס אז ניסע לארץ, למרות שממש לא בא לי, אבל אלה אמרה מייד, הוא לא יחזיק. פשוט תתקשרי אליו.

התקשרתי הבוקר אבל קיבלתי מענה קולי. השארתי הודעה. אני אנסה מאוחר יותר.

קר נורא עכשיו בלילות. 5 מעלות בערך. ביום בסביבות ה20. אבל בלילות יושבים על התנור או מתחת לפוך. שונאת חורף. זו תמיד תקופה קשה.