רביה, אמונה ותקשורת המונים.

עוד פחות משבועיים הבחינות, מרוכזות כל שלושתן על שלושה ימי עבודה. יש ים חומר, צריך לשבת, לקרוא, לשנן, לתרגל, והנה אני - כותבת פוסט.

לאחרונה, אני רוצה משהו שלא כל כך רציתי בעבר. ובעוצמה שלא רציתי בעבר.

אני רוצה ילדים.

אולי זו הבדידות (עדיין אין לי כאן חָבֵרה. יצאתי יום אחד לקניות יחד עם קלייר, היא הייתה מאד עסוקה עם הזאטוט שלה ובסוף התגלגלנו לשיחה על זה שהיא מאמינה במכות כחלק מחינוך. נושא מאד רגיש אצלי. והיא עוד גייסה את הברית הישנה להצדיק את הגישה הזו. לא רציתי לשמוע מה דעתה על משכב זכר),

אולי זה השעון הביולוגי (עשרים ושמונה עוד חודש וחצי. כשהייתי בת 23, לפני החתונה, אמרתי שבגיל 27 לכל המאוחר נתחיל להתרבות),

אולי כל האמהות הצעירות/נשים בהריון שיש כאן בכל פינה, וגם בארץ כל חברותי (חוץ מההיא שהפסיקה לדבר איתי, שחזרה לדבר איתי אבל מאד בלאקוניות) או בהריון או עם זאטוטים,

ואולי פשוט התייאשתי מזה שאני אי פעם אהיה אשת קריירה שמוצאת חן בעיני (הקריירה, כמובן), ואמהוּת נראית לי הדבר היחיד שאני אהנה ממנו לאורך זמן.

איך שלא יהיה, צריך לחכות לפחות עוד שנה עד שנתחיל ב.. המ... הליכים, כי ללדת באמצע התואר הבקושי-נסבל-גם-ככה הזה, יהיה צעד דבילי. שלא לדבר על זה עוד אין לנו מעמד של תושבים או משרה קבועה.

ביום שלישי התחלתי את החשיפה התקשורתית הגדולה שלי - צילמו אותי ועוד כמה סטודנטים "בינלאומיים" (יעני זרים) לסידרה קומית בסין. מיליארד צופים - אפילו באמריקן איידול אין להם כזה קיק-סטארט!

היה כיף - מסתבר שהמלהקת נורא רצתה שאני אופיע, אחרי שהיא ראתה את הצילומים מיום-כיף-בתחילת-השנה-לסטודנטים-הבין-לאומיים. ואם לוקחים בחשבון את כל השבדיות הבלונדיניות וארוכות הרגליים שהיו שם (טוב, בסדר, רק אחת) אז זו מחמאה גדולה (או שסתם יש לה טעם גרוע).

(סיטואציה: כולנו תוקעים את הכיבוד שהכינו בשבילנו, מקשקשים על חיינו באוסטרליה, מחכים שהצלם יגיע)

שרי (צוות ההפקה): "תשמעו, כשהצלם יגיע, פשוט תמשיכו את מה שאתם עושים, זה נראה מצויין."

בריאן (קניה): "עכשיו הרסת את זה, עכשיו אנחנו מרגישים שמתבוננים בנו, ולא נוכל לדבר."

אני: "מותק, צריך הרבה יותר מצלם כדי להשתיק אותי."

הלן היא אחת מהחברות בקהילה הבאפטיסטית הזכורה לטוב. היא מעולם לא יצאה מגבולות אוסטרליה אבל פגשה ישראלית אחת בסידני. יש לה שני בנים: ישראל ובועז. ישראל בן 11, והיא רוצה להכין לו איזה טקס בר מצווה. לשם כך הוזעקנו אנחנו, שני יהודים כשרים, לתת רעיונות על הכנסת בן אחת עשרה באפטיסטי בברית המצווה של ישו אחינו.

ארוחת ערב, ההורים של הלן ודון, בעלה, מסביב לשולחן.

אמא של הלן: "אתם יודעים, קנינו את הבית שליד הבית הזה."

אני: "איזה יופי, אז תהיו שכנים!"

אמא של הלן: "זה היה רעיון של דון."

דון: "טוב, לא חשבתי שתקחו אותי ברצינות."

אמא של הלן היא נוצריה אדוקה.

אמא של הלן, לגבי: "אתה מאמין באלוהים?"

גבי: "לא."

אמא של הלן: "כל חיי חיכיתי לפגוש אדם יהודי, והנה אתה אפילו לא מאמין!"

אני: "לא נורא אמא של הלן, בפעם הבאה נביא לך רבי."

הויכוח בין גבי לאמא של הלן מתלהט.

הלן מכינה תה בצד, ואומרת לי:

"אמא שלי קצת 'אינטנס'. אתם לא חייבים להמשיך איתה בויכוח אם אתם לא רוצים."

אני: "אה, שטויות - ויכוחים זה הספורט הלאומי שלנו, גבי צריך להשאר בכושר."

עוד מישהו שמח בשביל קארי אנדרווד על שהיא ניצחה?

על פרות

פרות בכפר

שיחה בעבודה:

"...כי חיות יודעות לפני שדברים קורים. למשל, בתאילנד ממש לפני הצונאמי כל החיות בגן-חיות עלו למקום גבוה."

"גם הג'יראפות?"

"לא, באמת! גם פרות יודעות לפני שיורד גשם. חבר שלנו הוא חוואי, ויום אחד הוא הסתכל מהחלון ואמר לאשתו שהולך לרדת גשם, כי כל הפרות שכבו על האדמה."

"למה הן שוכבות אם יורד גשם?"

"כי אחרי הגשם יהיה בוץ והן לא יוכלו לשכב. הן נחות לפני כדי שיהיה להן כוח לעמוד בבוץ."

"מה הקטע בלהיות פרה אם אי אפשר לשכב בבוץ?!"

"את מתבלבלת, את מתכוונת לחזירים."

"כי פרות הן חיות משק אלגנטיות?"

"בכל אופן, באמת ירד גשם. ירד גשם איזה שלושה שבועות!"

"אז מה זה עוזר לשכב יום לפני אם אח"כ צריך לעמוד שלושה שבועות?! הן היו צריכות להתחיל לשכב כמה ימים קודם."

פרות בעיר

אחות של גבי מתקשרת.

"פגשתי את פנינה, השכנה לשעבר. היא מסרה לי שהיא מאד מצטערת לשמוע על גבי."

"לשמוע מה על גבי?"

"היא שמעה שהוא התחתן (עם מי?!) ואשתו (מי זאת!?) סחבה אותו עד לסוף העולם, לאוסטרליה."

"לֶאאאא. ממי היא שמעה?"

"מאמא שלנו."

אמא של גבי מתקשרת. אני לא בבית, גבי מספר שהיא מסרה שהיא בודקת כל יום לראות אם היא קיבלה אימייל.

"אני אמורה לשלוח לה אימייל?"

"גם אני שאלתי את זה. היא אמרה שלא, אבל אם תשלחי היא תשמח."

"טוב, אין לי זמן. אני עסוקה מידי בלהחזיק אותך באוסטרליה בכוח ובלהרחיק אותך מהמשפחה."

הכירופרקט הזכור לטוב מאיטליה רוצה להגר לפה גם.

ביררתי עם הכירופרקט האמריקאי שיש לי כאן והוא אמר שהוא ישמח לעזור, כי הוא צריך עוד שותף.

אני מחזיקה אצבעות (וזה קשה להקליד ככה).

מה הקטע הזה של כירופרקטים שהם אף פעם לא מאיפה שהם נמצאים?

הכירופרקט שהיה לי בישראל היה מניו יורק, ההוא באיטליה היה מדרום אפריקה, וזה שבאוסטרליה מקנדה בכלל, והמחליף שלו מארה"ב. "אין כירופרקט בארצו".

רואים שהלימודים ייבשו לי את המוח, נכון?

כבר יותר טוב

אתמול גבי עבד (בסופ"ש) אצל אחד מחברי הקהילה הבאפטיסטית, בחור בערך בגילנו. אחרי העבודה הוא הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו, עם אשתו והילד (הילד נקרא ג'ייקן, יעני jachin, "יכין" בקיצור).

היה נורא כיף: האוכל היה איום (גרייס הזהירה מההתחלה: היא אמרה: "האוכל מאד.." ואני ניסיתי: "פשוט?" והיא אמרה: "קנוי") אבל הם העריצו את החומוס שלנו, שהבאנו במיוחד, והשיחה היתה מהנה מאד. היא אומרת שבעיירה שלנו עבודה מוצאים "דרך חברים", וזה מעודד, כי סוף סוף אנחנו מתחברים עם האנשים שמכירים עבודות בסגנון שגבי מחפש.

פנינים מיום העבודה של גבי.

פיטר (המעסיק) ודייויד (השותף) בשיחה:

דייויד (לגבי): אז מאיפה אתה?

גבי: מישראל.

דייויד: איפה זה ישראל?

פיטר: מה, אתה לא יודע?

דייויד: לא, איפה זה?

פיטר: זה... שם, נו.

דייויד: איפה?

פיטר: איפה שירושלים.

פיטר (לגבי): לא אהבתם את איטליה?

גבי: לא, היה לנו מאד קשה באירופה. האנטישמיות שם מאד חזקה.

דייויד: אנטיסטטיות? באמת? חשבתי בגלל הלחות דווקא יותר טוב שם.

דייויד (לגבי): אז איך אמרת קוראים לך?

גבי: גבי.

דייויד: גרב... גבל... חשבת לשנות את השם שלך? נגיד, בוב?

מחר אני אמורה לצאת לחוג ריקודים עם מישהי מהכנסיה (כי גבי שונא לרקוד) וזה טוב שסוף סוף אני אהיה מעורבת בפעילות גופנית שהיא לא משעממת.

שבוע פעיל ומהנה לכן, צמד קוראות נאמנות,

פארה.