היד שמנענעת את העריסה

בשמלה אדומה ושתי צמות
(2/3/2006)

עודי יושבת מול ערימת ניירת בגובה מגדל שלום, מנסה לשכנע עו"דית עצבנית אחת שזה לא שיש לי משהו אישי נגדה, פשוט אין לי זמן להחזיר טלפונים, ופתאום מצלצל הסלולרי.

החתולה.

בדרך כלל אני לא נוהגת לענות לסלולרי כשאני משוחחת בטלפון אחר, אבל השעה היתה בקושי עשר בבוקר והיה לי ברור שאם החתולה מצלצלת בשעה כזו, מדובר לפחות במשבר כלל עולמי.

"סליחה", אמרתי לעו"דית בטלפון, "חייבת לענות". ולסלולרי נבחתי: "מה קרה?"

"יש עוד כיפה אדומה אחת", הודיעה החתולה בקול צלול להפתיע בהתחשב בשעה המוקדמת. "זה עכשיו או לעולם לא".

"סליחה", אמרתי שוב לעוד"ית בטלפון. "חייבת לנתק. מצב חירום".

פורים הוא אחד החגים החביבים עלי.

למה לומר אחד? הוא החג הכי חביב עלי.

חנוכה נמצא מרחק מה ממנו, אבל רק בגלל הסופגניות ובגלל שהוא נמשך שמונה ימים. אחר כך יום העצמאות ושבועות. ביחס לשאר החגים אני מעט אמביוולנטית, אבל נעזוב את זה כרגע.

הסיבה שאני מתה על פורים היא כמובן התחפושות. גם של הילדים, אבל בעיקר שלי.

זו הזדמנות להתפרע, לא לדפוק חשבון, שנה אחת הייתי בילבי, האחרת תינוקת, פעם מכשפה, פעם מלאך, היה גם חתול, כך נדמה לי. פיאות, איפור, אביזרים. תענוג צרוף.

והשנה החלטתי להיות כיפה אדומה.

עוד מרחוק, מהמונית, יכולתי להבחין בחיוך הנסוך על פניהם של דודינקא והחתולה. הנבלות כבר מצאו להם תחפושת.

חיבוקים, נישוקים, דודינקא קצת לחוץ, יש לו איזו פגישה על הראש, החתולה מלאת עזוז (הנה, הצלחתי לדחוף את המילה הזו במשפט שעניינו החתולה), ואני נדחפת אל מחסן התלבושות, שם שולפת החתולה משהו קצרצר אפילו במושגים שלי, עשוי ויניל אדום ואומרת - "זו כיפה אדומה".

אולי בסרטי מבוגרים.

מחסן התלבושות היה מלא באנשים, נשים, ילדות, גברים, כולם מתפשטים, מתלבשים ומודדים בלי עכבות, בלי שמץ בושה, וגם אני, אחרי שהחתולה רכסה לי את השמלה ולא בקלות, יצאתי אל החלל הציבורי, כדי שדודינקא יחווה דעה.

הזכרתי לו מלכת סאדו במועדנים בהם הוא מבקר.

אני משוכנעת שהוא התכוון להחמיא, אלא שזה לא בדיוק האפקט שהתכוונתי להשיג.

עברתי לתחפושת פיה - חצאית ומחוך שחייבים ללבוש בלי חזיה. אם בתחפושת הכיפה אדומה דרשו הציצים שלי לפרוץ החוצה, הרי שבמחוך הם פשוט הלכו לאיבוד.

ממש לא.

"אולי איזו גיבורת על?" הציע דודינקא.

החתולה עדיין ניסתה לשכנע אותי שהבגד האדום עשה עימי חסד.

ניסיתי את זינה.

בדרך החוצה מחדר ההלבשה המעורב נעץ בי בחור צעיר אחד מבט ארוך, ארוך, ארוך, ארוך. "זה ממש - " התנשמות - "מתאים".

גם צמד ידידיי היה מרוצה ואילו אני הרגשתי ערומה לגמרי. הבטן חשופה, גם הגב.

"תשאלי כמה עולה לשכור", דירבנתי את החתולה.

450 ש"ח.

הרבה יותר מדי למשהו שספק אם אמצא את האומץ ללבוש אפילו פעם אחת.

בסוף התפשרנו על משהו אחר וגם על פני עלה אותו חיוך.

מה זאת אומרת מה? אתם לא באמת חושבים שאספר.

חכו לפורים

והרי לא סתם לא כל יום פורים.

88 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 58 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		בשמלה אדומה ושתי צמות (2/3/2006) עודי יושבת מול ערימת ניירת בגובה מגדל שלום, מנסה לשכנע עו"דית עצבנית אחת שזה לא שיש לי משהו אישי נגדה, פשוט אין לי זמן להחזיר טלפונים, ופתאום מצלצל הסלולרי. החתולה. בדרך כלל אני לא נוהגת לענות לסלולרי כשאני משוחחת בטלפון אחר, אבל השעה היתה בקושי עשר בבוקר והיה לי ברור שאם החתולה מצלצלת בשעה כזו, מדובר לפחות במשבר כלל עולמי. "סליחה", אמרתי לעו"דית בטלפון, "חייבת לענות". ולסלולרי נבחתי: "מה קרה?" "יש עוד כיפה אדומה אחת", הודיעה החתולה בקול צלול להפתיע בהתחשב בשעה המוקדמת. "זה עכשיו או לעולם לא". "סליחה", אמרתי שוב לעוד"ית בטלפון. "חייבת לנתק. מצב חירום". פורים הוא אחד החגים החביבים עלי. למה לומר אחד? הוא החג הכי חביב עלי. חנוכה נמצא מרחק מה ממנו, אבל רק בגלל הסופגניות ובגלל שהוא נמשך שמונה ימים. אחר כך יום העצמאות ושבועות. ביחס לשאר החגים אני מעט אמביוולנטית, אבל נעזוב את זה כרגע. הסיבה שאני מתה על פורים היא כמובן התחפושות. גם של הילדים, אבל בעיקר שלי. זו הזדמנות להתפרע, לא לדפוק חשבון, שנה אחת הייתי בילבי, האחרת תינוקת, פעם מכשפה, פעם מלאך, היה גם חתול, כך נדמה לי. פיאות, איפור, אביזרים. תענוג צרוף. והשנה החלטתי להיות כיפה אדומה. עוד מרחוק, מהמונית, יכולתי להבחין בחיוך הנסוך על פניהם של דודינקא והחתולה. הנבלות כבר מצאו להם תחפושת. חיבוקים, נישוקים, דודינקא קצת לחוץ, יש לו איזו פגישה על הראש, החתולה מלאת עזוז (הנה, הצלחתי לדחוף את המילה הזו במשפט שעניינו החתולה), ואני נדחפת אל מחסן התלבושות, שם שולפת החתולה משהו קצרצר אפילו במושגים שלי, עשוי ויניל אדום ואומרת - "זו כיפה אדומה". אולי בסרטי מבוגרים. מחסן התלבושות היה מלא באנשים, נשים, ילדות, גברים, כולם מתפשטים, מתלבשים ומודדים בלי עכבות, בלי שמץ בושה, וגם אני, אחרי שהחתולה רכסה לי את השמלה ולא בקלות, יצאתי אל החלל הציבורי, כדי שדודינקא יחווה דעה. הזכרתי לו מלכת סאדו במועדנים בהם הוא מבקר. אני משוכנעת שהוא התכוון להחמיא, אלא שזה לא בדיוק האפקט שהתכוונתי להשיג. עברתי לתחפושת פיה - חצאית ומחוך שחייבים ללבוש בלי חזיה. אם בתחפושת הכיפה אדומה דרשו הציצים שלי לפרוץ החוצה, הרי שבמחוך הם פשוט הלכו לאיבוד. ממש לא. "אולי איזו גיבורת על?" הציע דודינקא. החתולה עדיין ניסתה לשכנע אותי שהבגד האדום עשה עימי חסד. ניסיתי את זינה. בדרך החוצה מחדר ההלבשה המעורב נעץ בי בחור צעיר אחד מבט ארוך, ארוך, ארוך, ארוך. "זה ממש - " התנשמות - "מתאים". גם צמד ידידיי היה מרוצה ואילו אני הרגשתי ערומה לגמרי. הבטן חשופה, גם הגב. "תשאלי כמה עולה לשכור", דירבנתי את החתולה. 450 ש"ח. הרבה יותר מדי למשהו שספק אם אמצא את האומץ ללבוש אפילו פעם אחת. בסוף התפשרנו על משהו אחר וגם על פני עלה אותו חיוך. מה זאת אומרת מה? אתם לא באמת חושבים שאספר. חכו לפורים והרי לא סתם לא כל יום פורים. שמור בטל 88 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא