ואולי הוא בכלל מתכוון לומר לי שהוא רוצה להתגרש
(29/6/2006)

יש לי איתה שיחות יומיות. לפעמים זה קורה אפילו כמה פעמים ביום. אתמול למשל אני חושבת שחייגתי אליה שלושים ושתיים פעמים. אולי יותר. ואם רוצים לדבר על יחסים לא שיוויוניים אני אציין שהיא חייגה אלי רק פעם אחת ורק בגלל שאיכות הקו היתה גרועה.

שלושים ושתיים שיחות והכל בענייני יעוץ קולינרי. חשבון פשוט מביא למסקנה שהיה זול יותר לנסוע הביתה ולקחת משם את "עכבר העיר" שלי. רק שיש להניח שבמהלך אותה נסיעה ממילא הייתי מקשקשת איתה על הא ועל דא, בדרך הלוך וגם בחזור, כך שבסופו של דבר זה כבר לא היה משנה. לפעמים חשבונות פשוטים רק נראים כאלה.

 

אבל אני סוטה מהנושא. בכלל רציתי לספר על ארוחת הצהריים שלי מאתמול. איך ישבתי במשרד עסוקה בענייני כשהבנזוג צלצל ממקום עבודתו הוא, המרוחק ממני מרחק ארבעים ומשהו דקות נסיעה במצב תנועה טוב, ושאל אם אני רוצה לאכול איתו צהריים. ואיך אמרתי - "כן. בטח", שאחרי הכל כבר איזה שבועיים וקצת שאנחנו מצליחים להיפגש רק מול אנשים קטנים שרצים אחרי כדור בתוך הטלוויזיה, מה שפוגם מעט ביכולת התקשורת בינינו ואיך הוא אמר - "טוב. אני בא. תזמיני מקום" ואיך אמרתי "מזמינה" ואחרי שריחפתי במשרד כמה דקות, מסתחררת מחדר לחדר במן תחושת התעלות, מיהרתי להתקשר לחתולה, כדי שתמצא לי מקום טוב לאכול בו.

 

זה לא מובן, אפילו לא בעיני, איך דברים קטנים שקשורים בו יכולים להשפיע כל כך על מצב הרוח שלי. אני מניחה שככה זה בכל הקשור לענייני הרגש. הם לא תמיד מובנים.

 

שלוש שיחות נדרשו כדי להחליט על "סרגוס" ובכל שיחה, כרגיל, גם קישקשנו על דברים אחרים. הפעם הייתי כולי מגולגלת בתוך ההתרגשות שלקראת המפגש עם הבנזוג ולא יכולתי להפסיק ללהג בענין. "זה כל כך יוצא דופן", אמרתי לחתולה. לא פעם לא פעמיים אני מנסה לגרור אותו לארוחות איתי בתל-אביב והוא נאחז במרחק ומתרצה (בקלות) רק כשהוא בפגישה באיזור המרכז ולא לחוץ בזמן. ופתאום היוזמה הזו. "אולי הוא פשוט החליט שנמאס לו", אמרתי לחתולה, בעודי מכרסמת זנב עיפרון, להרגיע את קיבתי המקרקרת בציפייה. "בתוך חלל מסעדה רועש הוא יודיע לי שנגמר והוא רוצה להתגרש. בבית אין לנו לאחרונה זמן לשיחות כאלה".

את החתולה זה הצחיק. גם אותי.

 

היתה ארוחה משובחת ובין קרפצ'יו עם נבטי צנונית (מצוין) לשניצל קוקוס (רק למי שאוהב קוקוס) וקרמבל תפוחים (המממממ רוצה עוד) ניסיתי על הבנזוג את שאלון "ארבעת הדברים"* והשתעשעתי ברעיון לכתוב ביקורת של ממש על המסעדה, מה שהביא אותי לתחקר אותו ביחס להתרשמותו מכל ביס ונגיסה. אני משוכנעת שזו ארוחה שהבנזוג יזכור עוד לאורך זמן ובבוא העת יציין אותה בפרק ההתעללות הנפשית בתיק הגירושין שלנו.

 

מרעיון הביקורת ירדתי כשחיפשתי היום את התפריט, התברר לי שכתבו על "סרגוס" לא מעט ושכל הביקורות, ללא יוצא מן הכלל, היו משעממות. אז בשביל מה? לכתוב משעמם אני יכולה בכל נושא (ועושה די בהצלחה), אז למה דווקא ביקורת**

אסתפק, על כן, בחצי מילה על העיצוב וליתר דיוק על מסגרות האלומיניום בצבע זהב שתוחמות את המסעדה ונראות כמו אלו שהתקינו הורי על חלונות ביתם לפני 30 ומשהו שנה. רק תריסי פלסטיק היו חסרים כדי להזכיר לבנזוג את בית סבתו בחיפה. רטרו זה דבר נחמד, אבל למה לבחור דווקא את הדברים המכוערים מאז?

 

טוב. מחכים לי יומיים עמוסים במיוחד שעניינם יום ההולדת של הבנזוג (), עליהם אדווח (או שלא) בהמשך.

בינתיים, שיהיה סוף שבוע מצוין.

 

 

 

* התוצאה חביבה, אבל הוא לא מוכן שאפרסם אותה

** טוב. האמת היא שהתאהבתי בשם שהעניק הבנזוג לטור ביקורת האוכל שיום אחד אכתוב - "חבצוכלת". אבל השם, למרבה הצער, לא מצדיק ביקורת משמימה. נכון?

 

 

שמור   בטל

57 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא