היד שמנענעת את העריסה

דברים שרואים משם (2)
(8/8/2006)

נכון שהבנזוג היה מי שתמיד אמר שיתאים לי לכתוב בלוג, אבל היתה זו אליסון שקבעה את העיתוי. מליון כניסות, אמר לי הלל, בעלה, באיזו שיחת טלפון של בוקר, ואולי אמר חצי מליון, אני כבר לא זוכרת, כי לא התרשמתי אז מהמספרים העצומים (אח, כמה מעט ידעתי), אלא מהעובדה שמישהי כמוני, לא גיקית מחשבים או בת טפשעשרה ורודה, עושה את את זה. גם אני רוצה, אמרתי לבנזוג בערבו של אותו יום והשאר היסטוריה.

היא יהודיה אמריקאית (או אמריקאית יהודיה, אני אף פעם לא יודעת מה אמור להקדים את מה), שעשתה עליה לארץ בעקבות אהבה גדולה () והבלוג שלה, שכתוב בשפה האנגלית ומתאר את החיים כאן בארץ - את האישי שלה ואת הציבורי - מבעד לעיניים אוהדות, עושה לנו שירות הסברתי מצוין בחו"ל. לא הכל ורוד אצלה, לא הכל נעים, אבל יש בכתיבה שלה איזה להט ציוני מדבק, שיכול לאזן ולו במעט את הארס אליו נחשפים הקוראים אותה בתקשורת העולמית. וחוץ מזה היא חמודה, באמת חמודה, בין היתר משום שאחרי החלפת ברכות היא גם לינקקה אלי.

לינקוקים, ככלל, הם סבבה ואלו של אליסון היו סב-סבבה (אם אין מילה כזו, צריך להמציא אותה). המון אנשים הגיעו בעקבות הלינקוק שלה, חלקם (כמו timna ו-lisa) גם נשארו, והיו רגעים, קצרים, חטופים, אך מספקים לאללה, בהם כמעט הרגשתי קוסמופוליטית. עם דובדבן. תודה.

אלא שלאחרונה, מאז התחלתי מכורח הנסיבות והמצב, לעסוק מעט באקטואליה פוליטית, נקודת המפגש הזו עם בלוגים מחוץ לבלוגוספרה הישראלית הפכה מעט בעייתית. לפחות פעמיים מצאתי - באקראי - שקטעים מפוסטים שלי שעסקו במלחמה הזו והשפעתה תורגמו לאנגלית בצורה לא לגמרי מדוייקת, ואיך שהוא מה שפורסם כציטוט שלי שינה ממשמעותו. אני הרבה יותר מיליטנטנית בגירסה האנגלית שלי, ולא רק אני. גם המגיבים לי מצוטטים ובגרסה המתורגמת הם הרבה פחות הומניים ואיך שהוא מתאימים יותר לדמות הישראלי צמא-הדם שמוצגת לפחות בחלק מהתקשורת שם.

אני רוצה לקוות שמדובר בטעויות שמקורן בעברית חסרה, אני רוצה לבקש שלהבא, מי שמעוניין להביא את נקודת המבט שלי בשפה זרה, שלפחות יבדוק איתי שהתרגום אינו חוטא למקור.

ובאותו עניין, בערך. דרך ליסה (ראה לינקוק לעיל) הגעתי לבלוג הזה ולקטע המסויים הזה, הנושא את השם The restaurant is where it gets ugly בו מספרת הכותבת, עולה זה מקרוב לארץ, על חוויותיה הקשות כמלצרית ללקוחות ישראלים. אני עדיין מנסה להבין מה הפריע לי בקטע הזה, שהוא באמת מצחיק, ולמה התעצבנתי מהתגובות לו. אני חושבת שזה קשור ל-"אנחנו" ו-"הם" שכל כך בולט בקטע ובתגובות. לו ישראלית היתה כותבת את הקטע או לפחות מישהי שמגדירה עצמה כישראלית, לא היתה לי שום בעיה עם זה. לנו מותר לצחוק על עצמנו (כמו שנאמר באותו פרק של סיינפלד על ידי הרופא שהתגייר כדי שיוכל לספר בדיחות על יהודים). מפי "אחרים" או מי שרואים עצמם (עדיין) כאחרים אותה ביקורת עצמה מאבדת מחינה והופכת, בעיני, כמעט מרושעת.

ולסיום עוד תמונה מתוקה ששלח לי קלווין והיא מוקדשת, ככה סתם, לגכ"א. קלווין אומר שהתמונה הזו צולמה לפני כמה שנים. מישהו יודע איפה ומתי?

בקטגוריות: המלחמה הזו
59 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא




חבצלת מהשרון בת 59 הצטרף כמנוי בטל מנוי שלח ארכיון: דג הזהב החיים בלעדיה ציפצופים שלושה קצרצרים חתולה דודינקה פסיכופת צדקת עדי טליק דויד עושה את חבצלת חבצלת עושה את דויד חבצדויד עושים את יולי		דברים שרואים משם (2) (8/8/2006) נכון שהבנזוג היה מי שתמיד אמר שיתאים לי לכתוב בלוג, אבל היתה זו אליסון שקבעה את העיתוי. מליון כניסות, אמר לי הלל, בעלה, באיזו שיחת טלפון של בוקר, ואולי אמר חצי מליון, אני כבר לא זוכרת, כי לא התרשמתי אז מהמספרים העצומים (אח, כמה מעט ידעתי), אלא מהעובדה שמישהי כמוני, לא גיקית מחשבים או בת טפשעשרה ורודה, עושה את את זה. גם אני רוצה, אמרתי לבנזוג בערבו של אותו יום והשאר היסטוריה. היא יהודיה אמריקאית (או אמריקאית יהודיה, אני אף פעם לא יודעת מה אמור להקדים את מה), שעשתה עליה לארץ בעקבות אהבה גדולה () והבלוג שלה, שכתוב בשפה האנגלית ומתאר את החיים כאן בארץ - את האישי שלה ואת הציבורי - מבעד לעיניים אוהדות, עושה לנו שירות הסברתי מצוין בחו"ל. לא הכל ורוד אצלה, לא הכל נעים, אבל יש בכתיבה שלה איזה להט ציוני מדבק, שיכול לאזן ולו במעט את הארס אליו נחשפים הקוראים אותה בתקשורת העולמית. וחוץ מזה היא חמודה, באמת חמודה, בין היתר משום שאחרי החלפת ברכות היא גם לינקקה אלי. לינקוקים, ככלל, הם סבבה ואלו של אליסון היו סב-סבבה (אם אין מילה כזו, צריך להמציא אותה). המון אנשים הגיעו בעקבות הלינקוק שלה, חלקם (כמו timna ו-lisa) גם נשארו, והיו רגעים, קצרים, חטופים, אך מספקים לאללה, בהם כמעט הרגשתי קוסמופוליטית. עם דובדבן. תודה. אלא שלאחרונה, מאז התחלתי מכורח הנסיבות והמצב, לעסוק מעט באקטואליה פוליטית, נקודת המפגש הזו עם בלוגים מחוץ לבלוגוספרה הישראלית הפכה מעט בעייתית. לפחות פעמיים מצאתי - באקראי - שקטעים מפוסטים שלי שעסקו במלחמה הזו והשפעתה תורגמו לאנגלית בצורה לא לגמרי מדוייקת, ואיך שהוא מה שפורסם כציטוט שלי שינה ממשמעותו. אני הרבה יותר מיליטנטנית בגירסה האנגלית שלי, ולא רק אני. גם המגיבים לי מצוטטים ובגרסה המתורגמת הם הרבה פחות הומניים ואיך שהוא מתאימים יותר לדמות הישראלי צמא-הדם שמוצגת לפחות בחלק מהתקשורת שם. אני רוצה לקוות שמדובר בטעויות שמקורן בעברית חסרה, אני רוצה לבקש שלהבא, מי שמעוניין להביא את נקודת המבט שלי בשפה זרה, שלפחות יבדוק איתי שהתרגום אינו חוטא למקור. ובאותו עניין, בערך. דרך ליסה (ראה לינקוק לעיל) הגעתי לבלוג הזה ולקטע המסויים הזה, הנושא את השם The restaurant is where it gets ugly בו מספרת הכותבת, עולה זה מקרוב לארץ, על חוויותיה הקשות כמלצרית ללקוחות ישראלים. אני עדיין מנסה להבין מה הפריע לי בקטע הזה, שהוא באמת מצחיק, ולמה התעצבנתי מהתגובות לו. אני חושבת שזה קשור ל-"אנחנו" ו-"הם" שכל כך בולט בקטע ובתגובות. לו ישראלית היתה כותבת את הקטע או לפחות מישהי שמגדירה עצמה כישראלית, לא היתה לי שום בעיה עם זה. לנו מותר לצחוק על עצמנו (כמו שנאמר באותו פרק של סיינפלד על ידי הרופא שהתגייר כדי שיוכל לספר בדיחות על יהודים). מפי "אחרים" או מי שרואים עצמם (עדיין) כאחרים אותה ביקורת עצמה מאבדת מחינה והופכת, בעיני, כמעט מרושעת. ולסיום עוד תמונה מתוקה ששלח לי קלווין והיא מוקדשת, ככה סתם, לגכ"א. קלווין אומר שהתמונה הזו צולמה לפני כמה שנים. מישהו יודע איפה ומתי? שמור בטל בקטגוריות: המלחמה הזו 59 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לפוסט הקודם לפוסט הבא לבלוג המלא