דברים שרואים משם
(3/8/2006)

חברה של ג' מהמשרד שלי קיבלה מלגה ללימודים בארצות הברית ומזה כשנה שהיא חיה שם. עכשיו היא הגיעה לביקור מולדת וכולה טרוניות ביחס למדיניות הישראלית. מי שעזבה את הארץ כמצביעת ליכוד חזרה עם דיעות שנתפסות כקיצוניות, אפילו אצל שמאלנית שכמוני.

לדעתה אנחנו מפריזים בכוח האש. למה להשיב בטיל על קטיושה, היא תוהה. אצלנו נהרגים בודדים ואצלם בעשרות ומאות. אין להשוות את ההרס אצלם לזה שלנו. מידה כנגד מידה, כך לדבריה צריך לנהוג וממה שניתן להבין הרי שלתפיסתה, כל זמן שהם אינם מצליחים להרוג בנו רבים, עלינו להקפיד בדיוק על אותו המינון גם אצלם. נו, עין תחת עין ואפילו לא אחת יותר.

 

כמה קל להיות יפת נפש כשנמצאים רחוק מכאן.

 

ואולי אשמה בזה התקשורת העולמית - מ' חברתי העבירה אלי היום במייל תמונות שלא נראה כנראה בעיתונות הזרה. 

 

 

ובאשר למידתיות - מידתיות היא דבר נהדר. אני מוכנה להמר שיש בידינו כוח אש שיאפשר לנו למחוק את כל לבנון ועדיין לא נעשה את זה. נדרשת המידה המתאימה שתביא לסילוק האיום הזה מהר ככל האפשר, באופן סופי עד כמה שניתן ורצוי במחיר הנמוך ביותר של חיי אדם. משני הצדדים, אבל בעיקר בצד שלנו.

כשאני מסתכלת ימינה ושמאלה מהמקום שבו אני נמצאת, דבר ראשון המבט נתקל בקרובים לי. בני הבית, אנשי הרחוב, הישוב, המחוז, הארץ ולשלומם של אלו אני דואגת לפני שלום אלו שיושבים רחוק יותר. אני לא מסוגלת לראות את מה שההיא רואה משם. אני לא רוצה לראות את מה שהיא רואה משם. אני רק רוצה שאלו מקרוב יהיו בטוחים. אחר כך אמצא את הזמן למחשבות מתיפיפות.

 

 

 

הא. אין כמו ההכרזה שאין לי כוח לכתוב, כדי לגרום לי לכתוב.

 

ואלו בינינו שאינם נוסעים לאמסטרדם או ריגה, שיהיה סוף שבוע רגוע.

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
74 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

כמה מילים הייתי יכולה לחסוך אם רק היתה איתי מצלמה
(27/7/2006)

שמיים צבועים בצבעי שקיעה, השמש מרחק אמה מהמים. לא רחוק משייטות שתי מפרשיות והגלים נמתחים מהן וצוברים תאוצה כדי להישבר על החוף. סמוך לקו המים כורעים הבתשע והבנשש וחופרים להם בור עמוק. העולל יושב לידם ומפעם לפעם, כשהם לא מסתכלים דוחף חלקים מערימת החול שהוציאו חזרה לתוך הבור.

מסביב ילדים ובורות נוספים. חמישה מהם הביאה איתה לים כלנית, חלקם במים, חלקם על החוף, שלושה שלה ושניים שהגיעו מהצפון להתארח עד יעבור זעם. הבנות של חבצלת ב' מתערבבות עם ילדיה של קורנית, כולם, שלוש ושלושה, בונים בריכה בה ישכשך מאוחר יותר העולל. כל השישה עובדים בתיאום, כאילו היו ביחד מאז ומעולם. כבר שבוע שהם חולקים את אותו הבית עם שני זוגות הורים וכלב אחד. המצב, כך מסתבר, הוא שדכן מוצלח.

כולנו, מבוגרים מהצפון, השרון, המרכז והדרום, יושבים בחצי מעגל ומשקיפים על משחקי הילדים. כבר לא חם ורוח נעימה מלטפת אותנו וגולשת אל שיירי אבטיח ותירס. על כולנו שורה עייפות מנומנמת וכל תנועה כמו מבוצעת בהילוך איטי.

ובשמיים מסוקים. כתמים שחורים על רקע אדמדם. באים והולכים.

שיגרה.

 

 

 

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
82 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

ימים משונים
(22/7/2006)

אני בפגרה. צירוף מילים שחיכיתי עשרה וחצי חודשים כדי לומר. פגרה. חופשה. מנוחה. רגיעה. הנאה. כיייייייף. אני יכולה לצאת לארוחות צהריים ארוכות עם חברים באמצע יום העבודה, אני יכולה לצאת הביתה מוקדם, בלי לקחת איתי ניירות ומצפון כבד, אני יכולה להחליט שאני חופשת, יום, יומיים אפילו שלושה . אני יכולה ה-כ-ל. הזמן הכי טוב של השנה.

אלא שהשנה מתערבבים הימים השמחים שלי בימים הרבה פחות שמחים של אחרים ובשעה שהערבוב הזה אינו מונע אותי מלעשות, הוא עוצר אותי מלדווח על העשייה. לא נוח לדבר על הכיף שלך כשאנשים נהרגים להם בצפון. לא נוח לחשוב על זה.

 

לא נעים לומר, אבל עבר עלי סוף שבוע מצוין. חוץ מהעניין הזה של כאב השניים. אני תוהה ביני לביני אם לא מדובר בכאב פסיכוסומטי, הזדהות גופנית עם "המצב". לקחתי שני אופטלגינים. הכאב הולך ושוכך. עכשיו אני מחכה לראות אם גם נפילת הקטישות בצפון תיפסק בהתאם.

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: המלחמה הזו
86 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע