טליסקר (Talisker) בן 10 שנים: רשמי טעימה (tasting notes)

אני תמיד אומרת כמה שאני גרועה ב-tasting notes, וזה די נכון. בדרך כלל אני מזהה עד שלושה טעמים וריחות עיקריים, לפעמים עוד קצת בפיניש. לכן אני תמיד נדהמת מהבלוג של drinking, שמפרק טעמים וריחות (לרוב ביין, אמנם) כאילו אין מחר, ומתבאסת שאין כאלה רשמי טעימה טובים ובעברית על וויסקי. והנה בא drinking ושואל אותי (בתיבת המסרים שפה בצד ימין. אתם מוזמנים להשתמש בה, אני עונה שם בשמחה גם כשאין פוסט חדש) מה עדיף: היילנד פארק (Highland Park) בן 12 שנה או טאליסקר (Talisker) בן 10 שנים, ועוד מבקש להכריע אם הטאליסקר יותר כבולי או יותר מעושן. אז הנה, אני נעתרת לאתגר.

טליסקר 10 הוא בעיני הוא יותר מעושן מכבולי, למרות שאי אפשר להתעלם מהכבול. מרקם קצת oily, יש באף משהו דבשי, אפילו קצת מייפלי, פיניש ארוך מאוד אבל גם עדין מאוד. מייקל ג'קסון אומר שיש בפיניש הרבה פלפל. לא יודעת אם הרבה, אבל בהחלט מורגש במידה מסויימת. טליסקר 10 מאוד מאוזן לטעמי, מין ג'נטלמן כזה, אבל קשה לי להימנע מהתחושה שאם כבר הולכים על מעושן, אני מחפשת וויסקי עם הרבה יותר נוכחות, הרבה יותר חזק וישיר, בזמן שטליסקר הולך על קצות האצבעות. בקיצור, אין שום דבר רע להגיד על הוויסקי המצוין הזה, אבל הוא לא מלהיב אותי בשום צורה.

לצערי אין לי היילנד פארק 12 שנה בהישג יד, אבל אני מתכוונת להשיג קצת ממש בקרוב ולהשוות. ועכשיו, drinking, אולי תגלה על מה ולמה ההתלבטות? למה דוקא השניים האלה?

נ.ב.

מפגש הבלוגרים אצל כרמל, שהחלטתי ברגע האחרון להופיע בו, היה פשוט מעולה. נכחו כמה אנשים שאני מכירה אישית, כמה שאני מכירה וירטואלית, כאלה שאני קוראת פאסיבית וכאלה שלא הכרתי בכלל, ואלה שמות: אח"י דקר, אטאלנטה, אפי פוקס, ואן דר גראף אחותך, טיף, טל, יהונתן, יוסי, יוחאי, כדרלעומר, כוסית עם אובססיית שואה, כמעט 30, כרמל, ליאור הנר, לרמן, מורין, מרק, עומר, עידוק, עידן, עירא, רוני יניב, שוקי, שרון, eln ואני מקווה שלא פספסתי אף אחד. למען האמת, אני קצת מרמה כי יש כאן כמה שמות שאני בשום פנים ואופן לא מצליחה לחבר להם פרצוף בזכרון.  הרבה וודקה, בחרובקה ובירה זרמו בכיוון הכללי שלי, והשוטרים(!) שבאו לפוצץ את המסיבה החזירו אותי לרגע לגיל 16 העליז.  פשוט מעולה.

איך מייצרים וויסקי? (תמונות) - גריסת הלתת. חלק רביעי

המדריך לייצור וויסקי כפי שצולם בספרינגבנק מתקדם עוד צעד, והפעם - גריסת הלתת.

סוף סוף אפשר להתחיל לקרוא לשעורה לתת, והנה אנחנו בכניסה ל-Mill Room, חדר הגריסה, שם נגרוס את הלתת לשלושה גדלים שונים, מגריסה גסה ועד גריסה על גבול האבקה. למה? לא ברור, כנראה שככה אפשר למצות את המקסימום מהלתת (ובאמת שאין לי מושג אם ככה עושים גם במזקקות אחרות).

מכונת הגריסה משתרעת על פני שתי קומות. הנה החלק שבקומה השנייה, אליו שופכים את הלתת...

.

..וככה נראה החלק התחתון שנמשך לתוך הקומה הראשונה.

מבט מקרוב על השעורה שנשפכת למכונת הגריסה, כמות מדודה בדיוק כדי לא לתקוע את המכונה. אם תסתכלו שתי תמונות למעלה, האיזור הזה קצת מוסתר, אבל מה לא עושים כדי להביא לכם תמונות (כן, טיפסתי שם קצת כדי לצלם פנימה. זהירות על האצבעות ).

וקצת יותר מקרוב:

לאחר הגריסה, הלתת הגרוס (Grist) עושה את דרכו אל המיכלים הגדולים, ומשם, דרך פתח ברצפה, ישר לתוך ה-Mash Tun, מיכל העץ הענק שבו ה-Grist יבלה עוד מעט בחברת מים חמים מאוד.

ומה השלב הבא? Mashing.

לחלק החמישי - Mashing.

לחלק הראשון - מגיעים לספרינגבנק.

לחלק השני - ליתות.

לחלק השלישי - ייבוש וקליית השעורה.