יראת אלוהים (שיר)

אני מסתכל מקרוב
על הפירורים שנפלו למקלדת.
הם חיים בזוהמה,
מדי פעם מכה בהם מקש מלמעלה
בסדר אקראי (או לפחות לא מובן)
שלפעמים יש בו דוגמאות אך לעולם אינו חוזר באותו אופן בדיוק
גם אם יש מקומות מועדים יותר לפורענות
למשל מתחת לאות י'
שנמצאת ליד ו'
שלא לדבר על ה'
(יש מי שחושב - בטעות - שזהו שם האל המתעלל בהם)
במקומות האלה למדו התושבים כבר מה לעשות
כלומר שאין מה לעשות
והם אינם חושבים הרבה על העתיד
רק מסתתרים בחרכים
מביטים למעלה
מתחבקים


{אולי בהקשר של הפוסט על אלוהים מקודם, ואולי סתם. נכתב לפני יומיים}שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/2/2007 20:06, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי, המחשב ואני
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של mishpat1 ב-15/2/2007 19:01

---

היום הקצר ביותר
היום, ה-22 בדצמבר 2006, מתחיל היום הקצר ביותר בשנה (בחצי הכדור הצפוני, אבל אני בספק שיש לי קוראים בחצי הכדור הדרומי. אם כן, קיץ שמח שיהיה לכם). זה די מדכא, בעיקר כאן, כשהשמש רק עכשיו זורחת (8:40 בבוקר) ותשקע בערך ב-16:15. מצד שני, החל מהיום מתחילים הימים שוב להתארך, ובכל יום יש יותר אור מקודמו.

אתמול קמתי מהשינה עם כמה שורות על הנושא, והנה הן.

היום הקצר ביותר
פעמוני הכנסייה מצלצלים לתפילה.
תיכף זריחה. תיכף חג המולד.
קמים עם תקווה קטנה:
לשמור על חום הגוף. לא לקפוא
ולא להתייבש. הבטן מתענה
על כל כוס מים.
הניעו את כפות הרגלים,
אל תשבו בבית. השיבו אור.
השיבו מלחמה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/12/2006 09:39, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה, סיפרותי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-23/12/2006 23:11

---

שואה של מי
(זהירות: קטע שנוגע בשואה ונוטה להכללות. מותר לדלג)

קראתי השבוע את הספר של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו" (השאלתי מהישראלי הצעיר הנוסף היחיד בזארברוקן, ששמו אורן). הספר בהחלט מומלץ (גם אם לא איכותי מדי מבחינת יכולת הסיפור); הוא עוקב אחרי חוויותיו של הגיבור, שכמו הסופר הוא "דור שניים וחצי" לשואה (זו הגדרה של גוטפרוינד מתוך הספר), כלומר ההורים שלו ניצולים, אבל הם היו מאוד צעירים, ורוב הניצולים הם משכבת הסבים, הדודים, הסבים-בערך וכן הלאה. רוב חלקו הראשון של הספר - המתאר את חוויותיו של המספר כנער - מזכיר מאוד את "עיין ערך: אהבה" של גרוסמן, שם מנסה הילד מומיק, דור שני מובהק, להבין מה זה "שם" ומי זאת "החיה הנאצית" שכולם מדברים עליה. ההבדל הדורי מתעורר בהמשך, כאשר כמבוגר צעיר נחשף המספר יותר ויותר לעובדות, ומתחיל להרגיש צורך עז לדעת כמה שיותר על מה שהיה. עשיתי כמה חישובים, והבנתי שמדובר בדיוק בתקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, עם תחילת המסעות למחנות בפולין, שבה הפכה השואה מנושא ש"לא מדברים עליו" לנושא ש"כולם מדברים עליו". אותה חשיפה של גוטפרוינד היתה כנראה חלק מכך.
אני ובני גילי, בניגוד לגוטפרוינד, כבר לא "דור שניים וחצי" אלא דור שלישי של ממש. ואיכשהו ברור לי שזה יוצר הבדל משמעותי. בהסתכנות בהכללה, הדור השלישי לא קיבל מהבית את הסיפורים עצמם, אבל גם לא חווה את ההסתרה המופגנת, את "הסוד הגדול" שחוו בני הדור השני. כתוצאה, אולי, לא התפתח אצלנו אותו רצון עז "להגיע לאמת" שמתבטא בספרים של גרוסמן וגוטפרוינד; באיזשהו מקום, המקור החזק ביותר לסיפורים עבורי, למשל, היה דווקא במערכת החינוך (הייתי באחד מאותם מסעות ראשונים לפולין, וזו היתה הפעם הראשונה שפגשתי ניצולים של ממש). זה מזכיר לי סיפור שאסנת שמעה ממורה שלה המלמדת גם בתיכון, על קבוצה שיצאה למסע במחנות, וכשהם חזרו היא שאלה אותם איך הם הרגישו, והם אמרו "אבל זה לא אמיתי" (כוונתם היתה שהם חשבו שהם ראו מוצגים מוזיאוניים, ולא את המחנות עצמם).
בשאלת החוויה הזאת - שאין לי מושג עד כמה היא פרטית אצלי וכמה משותפת לבני גילי וצעירים מהם - ניסיתי לגעת בתחילת הסיפור השואה היתה שפרסמתי כאן לא מזמן. ניסיתי אז גם להמשיך אותו לכיוון מסוים, אבל אחרי קריאת הספר של גוטפרוינד, וכשיותר ברור לי מה אני רוצה להגיד, נראה לי שאותו כיוון שנקטתי היה שגוי; אני חושב כעת להניח את ההתחלה הזאת (רק את קטע הפתיחה) בצד, ולכתוב לה המשך אחר, שינסה לעקוב יותר בדיוק אחרי מה שאני רוצה ליצור.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/12/2006 16:20, ושייך לקטגוריות סיפרותי, ביקורת
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/12/2006 14:26

---

טכנולוגיה היא קיר
דווקא היה יום נאה היום, ולמרות אי-הצלחה בשלב הראשון הצלחנו לבסוף לגרום לטכנולוגיה (במקרה הזה מיקרופון, מיני-דיסק מחשב וצורב) לעבוד לטובתנו. אבל זה הזכיר לי שבדיון על התלות בטכנולוגיה שכחתי להוסיף בסוף שיר שכתבתי בזמנו בגרליץ, לאחר תקרית המחשב והסודה (שגרמה, אגב, למחשב הנייד שלי סניליות קלה אך מתמשכת: עכשיו בכל פעם שהוא מתעורר הוא שוכח את התאריך והשעה), שיר שעוסק בתלות שלי בטכנולוגיה מנקודת מבט אחרת. אז הנה הוא.

החומה
טכנולוגיה היא קיר
שמגן עלי מפני
מסעות ציד ביער מושלג
קרב היאבקות מיוזע
עירום
ללא מזרן
במבצר הבינארי שהכל בו במסגרת הכללים
אני מתחבא
שולח אצבעות ארוכות מכל חץ
להפעיל את העולם.
מאחורי הקיר אני
קיפוד ים מתכדרר
שיכול רק לבכות
דרך חרכי הירי
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/12/2006 01:42, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, אמנות, סיפרותי
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-12/12/2006 00:06

---