Life goes on (סיפור)
כל מה שקורה לי חוזר. הייתי כבר בפינת הרחוב הזו, הגדר החיה מעל סורגי הנחושת, הסיבוב, פסיעה ארוכה ואז קצרה, לתוך השדרה, עכשיו לעבור במעבר החציה, להיכנס לשביל האופניים בין העצים, אותה אישה עם תינוק, אותו כלב קטן. הייתי כאן כמו שאני כאן עכשיו: עוזבת את איתן. הולכת מהבית שלו לתמיד ומשאירה אותו לבד עם הבאנג'י שלו, ועם החוברות של 'מסע אחר' וחגורת האייקידו הכתומה. הייתי כאן כבר וזה הורג אותי, כי זה לא אפשרי, הרי עבר זמן מאז, הרבה זמן, הייתי בפריז, התחלתי תואר, סיימתי תואר, פגשתי את אמיר, את אבי, את אמנון, את אביב. אבל אני כאן, והכל חוזר, אני מלאה מיצים צורבים בסרעפת ומתחתיהם אין תחושה, כאילו כלום לא קרה, אין תחושה בשום אבר מתחת למפתח הלב.
את יודעת, הסברתי לעצמי, זה לא ייתכן. יש לך כאן-ועכשיו אמיתי, ומה שאת בתוכו זה חלום. את הדירה שאת הולכת אליה עכשיו, ברחוב מאפו, כבר עזבת לפני ארבע שנים. או חמש, או שש, המספרים לא מסתדרים לי ולרגע אני תוהה עם מי אני עכשיו. אמיר? אמנון? אתגר? איליה? שימי אומר שכל החברים שלי מתחילים באל"ף. זה מצחיק אותו. אני מתקשרת לשימי כשאני מגיעה הביתה, להגיד לו שעזבתי את איתן.
לא, אני לא עושה את זה. כי אני לא באמת כאן שוב. בצל העצים האלו הלכתי, הלכתי בזמן עבר, לא הולכת עכשיו. אני נלחמת בתחושת הממשות הודאית כל-כך שסביבי, ריחות בית הקפה שבפינה, נביחות הכלב הגדול, אני יודעת שעכשיו הוא יעבור ממש לידי ואני אביט בו ואחשוב על וינסנט של איתן, כמה שהוא רך כשהוא מתחכך בי, אני חייבת להשיג לעצמי כלב מייד כשאני אתאושש, אבל לא, לא עשיתי את זה, אני מזכירה, מנסה לסייע לעצמי לשפוט טוב יותר את המרחק בזמן. כבר שש, שבע שנים עברו ועוד אין לי כלב ואפילו לא חתול, אבל לפחות אני חיה עם אבנר. כלומר אריק. או אולי אייל? אביאל? אילון? אנדי? אני מבולבלת ומבוהלת, והאחיזה היחידה שיש לי היא בכאן-ועכשיו, והכאן-ועכשיו הוא שאני פונה מריינס לגורדון ומעיפה מבט על הדירה הישנה של יובל, שהיה הראשון שלי וניצל אותי על שק"ש רטוב בלילה שאחרי ההופעה של משינה בפארק, לא שאני שוכחת לו את זה אבל למה אני כועסת עכשיו כל-כך עליו, בגלל איתן, למרות שאיתן לא דפק וזרק אותי אלא היה אתי כמה חודשים, אז מה, וגם אני עזבתי אותו, ובכל זאת הוא באמת היה בלתי נסבל בשבועות האחרונים, וזה מגיע לו, וכבר הייתי כאן, במחשבה הזו שזה מגיע לו, וגם אז נתקעתי כאן ולא ידעתי איך להמשיך, חוץ ממחשבה בודדה, יותר יללה ממחשבה, ששואלת, אבל למה זה מגיע לי.
אני לא רוצה להמשיך, אני חושבת. אני יודעת מה יקרה בפינת הרחוב הבאה, בפינה של דיזנגוף עם הפסל המכוער שאמור להיות משפחה אוהבת. אני יודעת שהרמזור ייתקע שעה על אדום, ויעבור אוטובוס עם ילדים חרדים קטנים שיצביעו עלי דרך החלון, ואני משום מה, אולי בגלל אבא שלהם עם הזקן, אתחיל לראות אותו פיזית מול העיניים, הגוף הכהה שלו בתוך חולצה אדומה, רחוק, כבד, אפילו מבוגר. אבל הריסים דקים כמו של ילדה והפנים כולם הם מקשה אחת והידיים הן… הן… שוב אני מחפשת דימוי ומאבדת את חוט המחשבה באוטובוס שזז פתאום ובירוק שמתגלה בצד השני של הכביש, אבל אולי עכשיו, כשעברו שבע שנים או אולי יותר, איכשהו אני לא יודעת, אולי עכשיו תוך כדי ההתפזרות של חציית הכביש אוכל להחזיק עוד לרגע את הדימוי, להגיד שהידיים שלו היו כמו… כמו… כמו....
הידיים של ארז היו שעירות מאוד. כפות הידיים של אסף היו מלאות חריצים עמוקים. לאביאל היתה טבעת של נירוואנה על יד שמאל. העברתי אותם מול העיניים, אל"ף אחרי אל"ף, אבל לא היו שם הידיים של איתן. ובינתיים אני מגיעה לצד השני של המדרכה וכמו שאיפה מהירה של אוויר שלוקחים כשמוציאים ראש מהבריכה נשאבת לתוך רצף המחשבות המעורפלות של אותו רגע, מה אני אומרת לאורית, ומה אני עושה מחר, ואם הוא יתקשר ויבקש לראות אותי, יודעת אמנם שזו פנטזיה טפשית ושגברים לא עושים את זה, רק בסרטים הם באים להתחנן אחרי שזורקים אותם. הוא לא יעשה את זה, לא יבוא מחר או ביום שאחריו או בעשר שנים הבאות, ואני אשאר עם אמוץ, אוריאל, אילן, אופיר ואמיתי, שיבואו וילכו ולא ישאירו סימן אחד קטן, ורק הוא, איתן, שהייתי אתו ארבעה חודשים ושלושה ימים ושעה, רק הוא יחזור אלי ככה, לא הוא אלא ההליכה מהבית שלו ברחוב הפרדס לבית שלי ברחוב מאפו, כאן מעבר לפינה, וההליכה הזו תחזור אלי ככה, בידיעה שהיא חוזרת, כל לילה מאז אותו יום, עשר שנים לפחות, אולי יותר, אני לא יודעת כמה זמן עבר, ככל שאני עולה במדרגות עוד זכרונות מציפים אותי, עבודה, חברים, אילת, ברזיל, האוואי, מסיבות יום הולדת, החתונה של שימי, החתול שלא לקחתי בסוף והוא נשאר אצל דקלה עד שהוא מת, לפני שנה, או אולי שנתיים. ובמדרגות האחרונות לפני הדירה אני מתמלאת בעשרות השמות החסרים, אורן ואקי ואנדרו, ואלכס הגבוה, ואיתי החתיך, ואלון, כשהמפתח מסתובב בדלת, אלון, בעלי מזה חמש שנים, האבא של הילד שבבטן שלי, זה ששוכב עכשיו במיטה לידי, מחבק אותי, לוחש לי באוזניים בשמחה שהוא גאה בנו. ואני מחבקת אותו חזרה ומלטפת את שערו השחור הקצוץ, ואין לי שום זיכרון איך היה השיער של איתן, איך נראה גופו, מה אמר לי ביום שנפרדנו. רק האצבעות שלו, ארוכות כמו חוטי תיל, חותכות לי את המראה המרהיב של צללי התריס על הקיר, ואני מתנשמת, מתכרבלת בשמיכה, נרדמת נקייה.






שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/5/2007 23:00, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
תגיות בטכנורטי: אמנות, סיפרותי
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-16/5/2007 19:35

---

לקפוץ מהרכבת סצינות 5-6
{לינקים לסצינות הקודמות - ברשימות משמאל} כותרת: חודש אחר כך 5. חוץ. גינה קדמית של בית בפרדס חנה - יום בגינה של בית פרטי חד-קומתי נאה יושבת מירב על כסא נדנדה וסורגת. גליה, בתה בת החמש, משחקת בכדור לא רחוק. למרות גילה הצעיר, לגליה יש פנים עם אופי, משורטטים בקווים חזקים, והיא גדולה יחסית לגילה. הסלולרי של מירב מצלצל. היא מניחה את הסריגה בצד ועונה. אלעד על הקו. מירב הלו. אלעד (O.S.) הי מותק, איך בבית? מירב אתה יודע... כרגיל. אני סורגת סוודר. אלעד (O.S.) כן, כדאי. שמעתי שבבוסטון קר. מירב חשבתי שאמרת קיימברידג'? אלעד (O.S.) (מצחקק) זה ליד. <ביט> תגידי, הדואר כבר הגיע? מירב לא, אני יושבת בחוץ ולא ראיתי אותו. אלעד (O.S.) אז תקשיבי לי טוב. חשוב מאוד כשהוא מגיע לבדוק אם יש חבילה בשבילי מקיימברידג'. זה חשוב ממש. ותודיעי לי ברגע שקיבלת. הכדור שזרקה גליה מתעופף מול עיניה של מירב ונוחת בדשא לידה. היא מרימה אותו וזורקת לגליה חזרה. אלעד (O.S, ממשיך) שמעת אותי? מירב כן, כן. אלעד (O.S.) אה, וקבעתי עם האינסטלטור שהוא יבוא עוד מעט ויבדוק מה קורה עם הברז. אבל תעשי לי טובה, אל תתני לו להתחיל לעבוד לפני שהוא נותן הצעת מחיר, ואם זה יותר מארבע מאות תתקשי אלי ואני אבדוק עם עמי. אוקיי? בסדר? מירב מתמסרת עם גליה בכדור אבל מסמנת לה להיות בשקט. כשאלעד מסיים לדבר היא מהנהנת, ואז תוספת את עצמה ומחייכת. מירב הכל בסדר. אל תדאג. אלעד (O.S.) מה את עושה? מירב אמרתי לך, יושבת בחוץ וסורגת. אלעד (O.S.) נשמע גן עדן. הלוואי עלי. טוב, כשתתעייפי מלסרוג תנסי לתפוס את העירייה בקשר למים, טוב? זה לא ייתכן שכל השכנים משלמים על הגינה לפי תעריף לחקלאים ורק אנחנו לא. גליה זורקת את הכדור למירב ומירב מפספסת. גליה מביטה במירב בכאילו-כעס. מירב (בפיזור נפש) כן, כן. אני מצטערת. אלעד (O.S.) טוב, אני חייב לעבוד. צ'או. נדבר. אלעד סוגר את הטלפון לפני שמירב עונה. מירב אמ... כן. נדבר. היא ממשיכה לשבת, הסריגה על ברכיה, מביטה בעייפות בחצר. היא רואה את גליה רצה לעבר הכביש ומתעוררת. מירב גליה! גליה נעמדת במקום, חצי מטר משפת המדרכה. מירב (ממשיכה) אמרנו שלא רצים לכביש. גליה (מחייכת) טוב. אבל הדוור בא! היא מצביעה להמשך הכביש ואכן הולך ומתקרב דוור על אופניו. מירב קמה מהכיסא וניגשת אליו. מירב משהו בשבילנו? הדוור נבדוק. הוא מחטט בין המכתבים בתיק שלו ושולף חבילה עטופה בנייר חום. גליה מביטה בה בתשוקה. גליה מה זה? מישהו שלח לנו שוקולד? מירב אני לא חושבת שזה שוקולד. (לדוור) זה מאמריקה? אנחנו, כלומר, בעלי, מחכים לחבילה משם. הדוור לא, זה דווקא לא דואר אוויר. הוא מציץ בכתובת שעל החבילה. הדוור (ממשיך) האמת שזה בשבילך בכלל, גברת נאור. מירב באמת? הדוור כן, דואר רשום. תחתמי כאן, בבקשה. מירב חותמת, מהורהרת, והדוור עולה על אופניו ומנופף לשלום. גליה ומירב מנופפות חזרה. גליה בפעם הבא תביא לי ממתקים! מירב לוקחת את החבילה לכיסא הנדנדה ובוחנת אותה. כתובת השולח אינה מוכרת לה. היא פותחת את החבילה ומגלה יומן עב-כרס ופתק בכתב יד, שנופל על הארץ. מירב מניחה את היומן על שולחן קטן לידה ומרימה את הפתק. אורנה (V.O.) (קוראת את המכתב) הי מירב. את לא מכירה אותי, אני ידידה של תומר. הוא ביקש ממני, לפני שהוא מת, לדאוג לחפצים שלו, לפי הצוואה. על היומן הזה היה כתוב במפורש לשלוח למירב, ואת הכתובת שלך. אני לא יודעת יותר מזה, ולא איכפת לי. תעשי עם זה מה שאת רוצה. מירב מקפלת את המכתב כך שרק החתימה נראית. אורנה (V.O.) שלך, או לא שלך, אורנה. מירב מכדררת את הנייר לכדור ומניחה לידה. היא מרימה את היומן ומביטה בו. על הכריכה לא כתוב דבר. גליה קוראת לה מקצה החצר. גליה (O.S.) אימא, אני רוצה קרטיב! מירב מניח את היומן בצד וניגשת לגליה, שפניה התלכלכו מחפירה בבוץ. מירב אי אפשר קרטיב. את יודעת שתיכף צהריים. גליה אבל בגן מקבלים קרטיב לארוחת עשר. מירב לוקחת את ידה ומובילה אותה אל הבית. מירב אבל היום רצית להיות בבית, לא? גליה אבל אבל... מירב אבל זהו. בואי נלך לשטוף את הפנים שלך ואז נראה מה אוכלים לצהריים. גליה אני רוצה שניצל עם אורז. הן נכנסות לתוך הבית. היומן נותר בחוץ, סגור. 6. פנים. משרד באוניברסיטת חיפה - יום. המשרד עירום למדי מקישוטים. על קירותיו מספר כונניות העמוסות לעייפה ספרי היסטוריה וסוציולוגיה ותיקיות מלאות דפים. על הקיר תצלום ממוסגר של כפר ים תיכוני. אלעד יושב ליד המחשב, מאחוריו תריס ונציאני חצי-סגור המעביר פנימה רק מעט אור. הוא מקליד ואוכל סנדוויץ' במקביל. נשמעת דפיקה על הדלת, ואלעד מרים את עיניו. לפני שהוא מספיק להגיב, הדלת נפתחת ונכנסת מיה, בת 24, רזה ופרועת שיער, לבושה חצאית וחולצה מכובדת, אבל עם נזם באף. מיה הי. אלעד (בחיוך) מַיצ'וּק. מה קורה. מיה מה כבר יכול לקרות? בא לי הביתה. היא נכנסת ומתיישבת בכיסא שמול השולחן של אלעד. על השולחן מונחים מספר ספרים ומסמכים, וגם תצלומים של מירב ושל גליה. אלעד מסתכל על שעון הקיר שמעל הדלת. אלעד עוד שעתיים ועשרים דקות. וממילא את לא עושה הרבה. מיה יש לך מיונז על השפם. אלעד מנקה במהירות במפית את השפה העליונה ומניח בצד את הסנדוויץ'. אלעד יותר טוב? מיה מהנהנת. מיה ראש החוג רב עם אשתו היום. ומוטי שוב יצא מוקדם. אה, וגם הגיעה לך איזה חבילה. אלעד (כובש את סקרנותו) חבילה? מיה כן, מאמריקה. נדמה לי קיימברידג'. שאני יביא? אלעד (מופתע) כן, כן... בעצם, אולי אני אבוא אתך לקחת את זה. מיה בי מיי גסט. ממילא לבד לי במשרד. היא מחייכת לעבר אלעד, מופתעת מחוסר הביטחון שבקולו. הוא קם, מכבה את מסך המחשב ומביט בה בחקרנות. אלעד תגידי... מוטי ראה את זה? מיה את מה? אלעד את החבילה הזאתי. מקיימברידג'. מיה אין סיכוי. אמרתי לך שהוא הלך מוקדם. היא קמה גם היא ועומדת מולו. רק השולחן מפריד ביניהם. מיה (ממשיכה) למה זה חשוב? אלעד זה... זה לא חשוב. מיה אלעד, אתה שקוף כמו הבגידות של ראש החוג. דבר אתי. אלעד בוחן אותה ומתלבט, אבל עיניה המתחננות משפיעות עליו לבסוף. הוא מקרב את פניו לפניה עוד יותר, ומדבר בשקט, כמו קושר. אלעד בעיקרון, ביקשתי שישלחו לי את החומר מקיימברידג' הביתה. כנראה התבלבלו. אני לא רוצה שמוטי יראה, כי גם הוא הולך על אותו ג'וב. זה מאוד יוקרתי. אני חייב שאף אחד לא ידע שקיבלתי את החבילה הזאת. הוא נושף בבת אחת, מרוקן. עיניו מתרוצצות בלחץ על פניה וגופה של מיה, שלא בדיוק מבינה מה הוא רוצה ממנה. מיה (באי נוחות) אמממ... אל תדאג. אני כמו ג'ק באוור. בעינויים לא יוציאו ממני. אלעד מהנהן. הוא שובר את המבט עם מיה, יוצא מאחורי השולחן וניגש לדלת. אלעד תודה. מיה מושכת בכתפיה ולא עונה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/4/2007 21:27, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של _LiBERTiNE_ ב-27/4/2007 12:46

---

מיסטר וונגוט, או: איך הפסקנו לפחד ולמדנו להכיר את הפצצה
קורט וונגוט מת.

פגשתי אותו לראשונה בכיתה ט', כשגרתי בארה"ב וקראתי בעיקר מד"ב ופנטסיה. במסגרת לימודי הספרות האנגלית בביה"ס הוטל על כל אחד מהתלמידים לכתוב עבודה, בשלושה חלקים, על סופר שייבחר מתוך רשימה ארוכה של סופרים, שליד שמם צוינו גם שמות כמה ספרים שכתבו. אני כבר התכוונתי לכתוב על ריי בראדברי, היחיד ברשימה שהיכרתי כסופר מד"ב, כשלפתע צד את עיני "הסירנות של טיטאן", שמו של אחד הספרים של וונגוט, ושאלתי את המורה על מה הוא כותב. היא כבר הכירה קצת את החיבה שלי לעולמות אחרים וחלופיים, ומיד המליצה לי בחום לעבוד על וונגוט.
לצורך העבודה קראתי ארבעה מספרי וונגוט והרבה דברים שנכתבו עליו, וכתבתי בסוף על 'האירוניה הקוסמית' בספריו. אבל יותר חשוב - מצאתי לי בן ברית, מישהו לחלוק אתו הערות מרירות על הטפשות של בני האדם, כולל אנחנו עצמנו; ויחד עם זאת גם גשר נוח מעולם המד"ב/פנטזיה אל ספרות שעוסקת בכאן ובעכשיו (או בדרזדן במלחמת העולם השנייה).

בצירוף מקרים מרהיב (שאולי הוכוון מראש), הגיע אלי הידיעה על מותו בדיוק ביום בו התרחש בעירנו סיפור שהיה מתאים לוונגוט כמו כפפה ליד. בשעה אחת בצהריים, עת סעדנו את לבנו בקציצות מאתמול, יצר אתנו קשר ירון וביקש, אם נוכל, להשאיל את האוטו שלו (שהוא השאיל לנו אחרי שהסענו אותו אתמול לנמל התעופה בשטראסבורג, נסיעה הזויה שאילצה אותנו לקום בחמש בבוקר ולנהל קרבות מאסף עם ג'י פי אס עצבני) לסילבי, עוד זמרת הלומדת אצלו, מכיוון שהיא 'בצרה'. טלפון מסילבי, דקות מספר מאוחר יותר, היה אמור להבהיר את העניין, אבל בעצם סיבך אותנו עוד יותר: היא הסבירה שעליה להגיע בדחיפות לעיר מרציש, ושאינה יכול לנסוע ברכבת כי תנועת הרכבות בזארלאנד הופסקה בעקבות פצצה (פצצה!) שנתגלתה בתחנת הרכבת בזארברוקן.
לסילבי לא היה זמן להסביר, אבל המוחות שלנו כבר החלו לצ'קצ'ק כמו קטר קיטור ישן בדרכו אל הצפון. האמנם הגיע הטרור גם לעירנו השלווה? האם ייתכן שבקרוב יישא העולם כולו את מבטו למרדף אחר מחבלי אל-קאעידה בין כיכר סנט יוהנר והשלוס? ומה לעזאזל התחליף המקומי ל-Ynet, דהיינו האתר אליו פונים לקבל את האינפורמציה בזמן אמיתי?
אחרי שעות מספר בהן לא הצלחנו לגלות דבר באמצעות האינטרנט ו/או הטלוויזיה, והתנדנדנו (איזו מילה מידנדנת!) בין ביטול (אה, בטח היה סתם חפץ חשוד וסילבי לא הבינה נכון) לחרדה (לא מספרים לנו מה קורה שם כי ג'ק באוור עסוק עכשיו בניסיון למנוע מהטרוריסטים להגיע למתקנים האטומיים) התברר המצב לאשורו, וקורט וונגוט השמיע מן השמיים צחוק צבאי קצר. מסתבר כי במסגרת החפירות הנערכות בתחנת הרכבת כדי לשדרג אותה לרמה בינלאומית ולאפשר הגעה מהירה יותר של אנשים מנקודה א' לנקודה ב' (כשא' היא עירנו המעטירה וב' היא עיר האורות הבינלאומית פריז) גילו צוותי העובדים, לגמרי במקרה, פצצה שהוטלה ממטוס במלחמת העולם השנייה, לא התפוצצה, ונותרה לנום שם, מתחת ליסודות התחנה, כבר יותר משישים שנה. הפצצה הזו, רבע טון של חומר נפץ שהטילו מטוסי בעלות הברית (?) על העיר מתישהו במהלך המלחמה, היא שיצרה שעות של כאוס ברכבות הזארלאנד, גרמה לסילבי לאחר ושדדה מאתנו את הרכב לאחר הצהריים הנוכחי. ידו הארוכה של העבר היכתה שוב, ביום בו קורט וונגוט הלך לעולמו (ואיזה עולם עמוס ומרתק זה היה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/4/2007 21:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-18/4/2007 15:10

---

שני שירים מתוך "סימני נשיכה"
בגלל שבא לי להעלות כאן גם שירים שהדיו כבר יבשה עליהם.
הראשון נוגע בנושא של הפוסט הקודם.
השני הוא קטע משיר - או יותר מדויק, שיר קצר מתוך מחזור קצר המכונה 'מחזור הדם', שהחלטתי להעלות אותו משתי סיבות: א' באפי, ב' כי הוא המקור לשמו של הספר.

**
כל הזמן הוא רוצה
גם כשעושה. רוצה
גם כשעייף מלעשות
גם כשכולו נמלא פחד
רוצה.

באמצע הסלון דלת זכוכית מתנפצת
אל יום בהיר וחלק כסכין.
רגליו דורכות בשברים
מטפסות לחוף בודד,
שם הוא יושב על חול בוער ולא
רוצה


**
ערפד

צְמַרְמֹרֶת מָגַּע רֶגֶל יְחֵפָה בְּרִצְפָּה קָרַה
בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף בָּהִיר
כְּשֶׁאַת מוֹרָחַת לָכַּה עַל צִפָּרְנֵי רָגְלַי
המוּנָחוֹת, מְחַכּוֹת לְיָדֵךְ

טוֹבֶלֶת מִכְחוֹל בַּבַּקְבּוּקוֹן הַאָדֹּם
וְחוֹתֶמֶת בִּשְׁתֵּי נְקוּדוֹת אֶת סִימַן הַנְשִׁיכָה
בַּעוֹר הַמָתוּח שֶׁל פְּנִים הַיָרֵךְ.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/4/2007 02:06, ושייך לקטגוריות סיפרותי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-7/12/2008 12:08

---