האיש עם המטאטא והאיש עם הגמגום החינני
באמצע יום עבודה יבשושי למדי (כמה פעמים אפשר לכתוב 'המקום ה-X ביותר בדרום אמריקה') הציצה אסנת ביומן ובישרה לי שהיום הולכים לסרט. סרטים סבירים פלוס, שמוקרנים כאן בקולנוע ובאנגלית, הם בפירוש מוצר נדיר, ולכן אנחנו משתדלים לרשום מראש את התאריכים כדי לא לפספס. בשתי הפעמים הראשונות עוד היה מדובר בסרטים 'גדולים', ששמענו עליהם הרבה בארץ ומזמן רצינו לראות - 'השתולים' ו'הילדים של מחר'. הפעם זה היה סרט 'קטן' בהרבה, החדש של וודי אלן, ששמו בעברית (ובאנגלית) 'סקופ'. אבל מה לא עושים בשביל החוויה של קולנוע לא-מדובב?
הקולנוע בו צפינו בסרט (וגם ב'הילדים של מחר') הוא מעין סינמטק, או מה שקוראים לו בארה"ב 'קולנוע ארט האוס', ופונה יותר לסטודנטים חובבי קולנוע מלקהל הרחב. חדר ההקרנה, שהיה פעם בטח איזה מפעל, הוא חלל גדול שאת קירותיו מעטרים כרזות עצומות של כוכבי קולנוע מהעבר וההווה, ביניהם פרצוף עצום של בראד פיט עם הכיתוב Megastar. עוד מתאפיין הקולנוע בשלט ניאון המכריז כי זהו 'המקום בו הקולנוע קם לתחייה', בהמון מקום לרגליים (וגם מקום לשתייה או לאוכל במדף היוצא מהמושב שלפניך) ובשורה של מתלי מעילים. עוד הבדל מעניין הוא שבסוף הסרט כולם חיכו בשקט ובשלווה עד סוף הקרדיטים (שהוקרנו כמובן עד הסוף המר), ורק ממש לקראת סופם מישהו העז לקום מהמקום. חוויה די סוריאליסטית.
אבל ברגע שצולחים את החצי שעה בערך של פרסומות בגרמנית וטריילרים מדובבים לגרמנית (מישהו שמע על סרט בשם the house is burning? נראה טוב), החוויה הקולנועית מושלמת, בזכות הקרנה איכותית וסאונד מצוין. אני מציין את הדברים האלה כי, דאמיט, אני אוהב קולנוע, וזה שבשנה האחרונה ראיתי רק בערך עשרה סרטים זה די עצוב. אז נכון, אף פעם לא הייתי מאלה שרואים המוני סרטים, אבל בתל אביב, עם ארבעה בתי קולנוע במרחק הליכה, די הצלחתי לראות כל סרט 'מדובר' שיצא בסביבה. השנה אנחנו מגיעים לטקס האוסקר, למשל, ומבין חמשת המועמדים ראיתי רק את 'השתולים'; גם את סרט השנה ל-2006 של עין הדג, 'בוראט', אנחנו צפויים לראות רק כשיצא לדי.וי.די. בעוד כשבוע-שבועיים.
ואם כבר מדברים על האוסקר, קשה שלא להזכיר ש:
1. המרוץ השנה הוא מהצמודים ומהמרתקים ביותר בהיסטוריה. אני אישית מהמר על 'השתולים', אבל בהחלט הכל אפשרי.
2. אם אתם רוצים לצפות באוסקרים בשידור חי אבל לא רוצים להיות לבד, בואו ביום ראשון בלילה לבלוג הקולנוע של יאיר רוה לאירוע “אוסקר-לייב-בלוגינג” השני שלו. האתר ילווה את הטקס דקה אחר דקה, פרס אחרי פרס, פאנץ’ אחרי פאנץ’, בתיאורים (למי שאין טלוויזיה מולו) ובפרשנויות (למי שלא יקלוט בזמן אמת למה זה כזה דרמטי שמרטין סקורסזי זכה או הפסיד באוסקר). ואם אתם ישנים בשעות האלה, היכנסו על הבוקר ל”סינמסקופ” ותוכלו לקרוא דיווח מפורט וכרונולוגי על כל מה שקרה. יותר טוב מהשידור החוזר הערוך והמתורגם. וכדי להגדיל את המתח, המרו לפני השידור החי על הזוכים בטופס המועמדים של הבלוג (אולי גם יהיו פרסים, לא בטוח).
3. אם אתם כבר מהמרים, כדאי להמר גם בטופס של עין הדג, שם בטוח יש פרסים וגם דגים כחולים מגניבים.

בחזרה לענייננו, 'סקופ' לא יזכה באוסקר וגם לא רואה את האוסקר מקילומטרים, כמו כל הסרטים האחרונים של וודי אלן. ובצדק - אין בו טיפה אחת של מקוריות שלא ראינו כבר בכל הסרטים הקודמים של הגאון. מה שיש בו זה פאן, בדיחות אינטליגנטיות, משחק סביר של סקרלט ג'והנסן (הישג של אלן - הבחורה לא עשתה שום דבר חיובי מאז 'העולם שבפנים') וכמויות גדושות של וודי-אלניות קלאסית.
בשבוע הבא - 'לגעת ביהלום' או 'יהלום הדמים' או סתם 'בּלוּט דיאמונד', בקולנוע המסחרי יותר בקצה העיר. עד אז נכסוס אצבעות ועיניים בטקס האוסקר ובטח ניקח עוד איזה סרט בדי. וי. די., אם לא נטבע קודם בטלוויזיה גרמנית.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/2/2007 01:01, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., ביקורת, טלוויזיה וקולנוע
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-24/2/2007 16:03

---

על חלל
בחודש שעבר כתבתי על סצינת כתבי העת לשירה בישראל ובין השאר תהיתי מדוע אין פעילות משמעותית בתחום באינטרנט. זמן קצר אחר כך הגעתי (באדיבות ענבל) אל חלל, אתר חדש לשירה עברית באינטרנט, שנראה, לפחות ממבט ראשון, כתשובה הולמת לתהיייתי. שמחתי לגלות שהעומדים מאחורי המיזם לא הופיעו משום מקום, ושלמעשה מדובר (פלוס מינוס) בקבוצה שהיתה בזמנו הרוח החיה של "דג אנונימי?"; מיד נעלתי מגפי ויצאתי לטייל ב'חלל'.
ראשית שמתי לב לעיצוב המינימיליסטי - שחור על גבי לבן, ללא ציורים ותמונות, בפונט שהזכיר לי משום מה את מעבדי התמלילים הראשונים בעברית (מישהו זוכר את "אורן"?). לא ברור לי אם מדובר בהצהרה אמנותית (בנוסח 'לא מעניין אותנו עיצוב, תנו למלים לדבר') או שזו רק ברירת מחדל זמנית עד שיימצא מעצב לאתר, אבל בעיני בהחלט מדובר בעיצוב נקי, מושך ומעניין, שמתחבר לרעיון של 'חלל שירה'. החלוקה לשיר מרכזי, העומד ב'פרונט' של האתר, ומספר שירים מסביבו, נראתה הגיונית ומעניינת, ונהניתי גם מהטקסט הקצר (תחת הכותרת 'מה') הפונה לכותבים ולקוראים בבקשה:"את החלל הזה יש לסמן, יש להרחיב את גבולותיו. יש לשחק בו ואיתו." אבל הדבר שריתק אותי יותר מכל באתר הוא מה שהופך אותו באמת לאתר שירה ולא למגזין מקוון - התגובות. בניגוד לקודמיו (דג אנונימי? ואוקפי), מאפשר האתר תגובות על השירים המוצגים בו. במידה רבה, זהו יישום של הבקשה 'להרחיב את הגבולות' של החלל; דיון סביב שיר עשוי בהחלט להעשיר הן את הכותב והן את הקוראים.
אבל מהי תגובה על שיר? אם נעזוב רגע את 'חלל' ונביט במגוון האפשרויות להגיב על שיר (ב'במה חדשה', בפורומי שירה, בבלוגים) נראה כי אלו מתחלקות למספר סוגים. ראשית יש תגובות פשוטות וקצרות המסכמות במילה או שתיים את דעתו של הקורא על השיר ('נהדר', 'לא משהו', 'לא התחברתי' וכן הלאה). תגובות מסוג זה, ככלל, לא תורמות בעיני הרבה לכותב (פרט אולי לבוסט קטן לאגו ולרישום הסטטיסטיקה - כך וכך אהבו, כך וכך לא). סוג אחר הוא התגובה העריכתית-ביקורתית - תגובה מנומקת המציינת את המקומות הטובים בשיר (בעיני הקורא) ואת הנקודות שבהן הוא כושל, לפעמים בשילוב הצעות (קונקרטיות יותר או פחות) לשיפורים אפשריים. סוג שלישי של תגובה הוא היצירתי - הקורא הזוכה להשראה מן השיר מותיר הגיג משלו, המשך המחשבה או התמונה שהוצגה בשיר, ואולי אפילו שיר חדש ומלא כתגובה (כפי שהיו עושים משוררי החבורות האמנותיות בצרפת בהתכתבות על נייר אמיתי). אלא שבאינטרנט, כשהתגובות מיידיות, לא קל ליצור תגובה יצירתית מעניינת, הראויה לעמוד באותה מדרגה כמו השיר המקורי, ולעתים קרובות התגובות ה'יצירתיות' הן פארודיה חסרת מעוף או חיקוי של השיר המקורי, והוספתן אינה תורמת הרבה להרחבת ה'חלל' סביב השיר. ראו, למשל, כאן.
בכל מקרה, מתוך רצון להיכנס לדיאלוג ב'חלל', הגבתי על אחד השירים בתגובה מהסוג השני, תוך שמירה על נימוס (כיאות לאורח). בתגובה כתב לי המשורר (ואחד מעורכי האתר): "רונן, אני חושש שהתבלבלת. זה חללשירה ולא סדנת כתיבה-יוצרת", ובהמשך הסביר כי השירים באתר מוצגים כיצירות מוגמרות, ולכן אין מקום לתגובות עריכתיות-ביקורתיות מסוג זה. העמדה הזו בפירוש לגיטמית, שנאמר 'רצונו של חלל - כבודו', אך היא עוררה בי אכזבה - ותהייה. אכזבה, כי עם מציאת האתר ומנגנון התגובות חשבתי שסוף סוף נוצרה הזדמנות לנהל דיון מדוקדק בין משוררים על הטכניקה השירית, על הדיוק השירי, על כלי העבודה המקצועיים שאנחנו חולקים ועושים בהם שימוש על מנת ליצור תקשורת - לא כ'סדנא' שבה יש מנחה ותלמידים אלא תוך דיון פתוח בין הכותבים - והנה, לא כך הדבר. ותהייה, כי אם תגובות עריכתיות אינן לגיטימיות, לאלו תגובות מצפים עורכי האתר? נראה לי ברור שהם אינם מכוונים לתגובות אהבתי/לא אהבתי בסגנון 'במה חדשה', ותגובות עריכתיות - גם לא, כך שכנראה כוונתם לתגובות יצירתיות; אלא שמבחינה זו לא נצפתה באתר הצלחה מרובה עד כה, ואני חושש שגם לא צפויות הברקות מסמרות-שיער בעתיד (מהסיבות שהעליתי לעיל). התמונה הרומנטית של החבורה הפאריזאית המושפעת זה מיצירתו של זה עלולה לקרוס לתחרות של חידודים, שאינם עולים על המקור, או להותיר אותו מיותם (כי לאף אחד אין משהו יצירתי להוסיף).
מצד שני, כפי שכתב חזי לסקלי, "יש גם סיבה רביעית", או במקרה זה אפשרות רביעית: למצוא דרך אחרת להגיב לשיר, באופן שאינו נכנס לאחת הקטגוריות לעיל. זהו אתגר לא קטן (כמו במשחק הילדים 'כן לא שחור לבן' - להימנע מכל האפשרויות המקובלות), בין אם לכך כיוונו העורכים או לא; בימים הקרובים אנסה לחשוב איך אפשר לעשות זאת, ואם אמצא - תראו את התוצאות בחלל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/2/2007 21:02, ושייך לקטגוריות אמנות, אינטרנט, ביקורת, סיפרותי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אלכס בן-ארי ב-19/2/2007 11:32

---

שואה של מי
(זהירות: קטע שנוגע בשואה ונוטה להכללות. מותר לדלג)

קראתי השבוע את הספר של אמיר גוטפרוינד, "שואה שלנו" (השאלתי מהישראלי הצעיר הנוסף היחיד בזארברוקן, ששמו אורן). הספר בהחלט מומלץ (גם אם לא איכותי מדי מבחינת יכולת הסיפור); הוא עוקב אחרי חוויותיו של הגיבור, שכמו הסופר הוא "דור שניים וחצי" לשואה (זו הגדרה של גוטפרוינד מתוך הספר), כלומר ההורים שלו ניצולים, אבל הם היו מאוד צעירים, ורוב הניצולים הם משכבת הסבים, הדודים, הסבים-בערך וכן הלאה. רוב חלקו הראשון של הספר - המתאר את חוויותיו של המספר כנער - מזכיר מאוד את "עיין ערך: אהבה" של גרוסמן, שם מנסה הילד מומיק, דור שני מובהק, להבין מה זה "שם" ומי זאת "החיה הנאצית" שכולם מדברים עליה. ההבדל הדורי מתעורר בהמשך, כאשר כמבוגר צעיר נחשף המספר יותר ויותר לעובדות, ומתחיל להרגיש צורך עז לדעת כמה שיותר על מה שהיה. עשיתי כמה חישובים, והבנתי שמדובר בדיוק בתקופה של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, עם תחילת המסעות למחנות בפולין, שבה הפכה השואה מנושא ש"לא מדברים עליו" לנושא ש"כולם מדברים עליו". אותה חשיפה של גוטפרוינד היתה כנראה חלק מכך.
אני ובני גילי, בניגוד לגוטפרוינד, כבר לא "דור שניים וחצי" אלא דור שלישי של ממש. ואיכשהו ברור לי שזה יוצר הבדל משמעותי. בהסתכנות בהכללה, הדור השלישי לא קיבל מהבית את הסיפורים עצמם, אבל גם לא חווה את ההסתרה המופגנת, את "הסוד הגדול" שחוו בני הדור השני. כתוצאה, אולי, לא התפתח אצלנו אותו רצון עז "להגיע לאמת" שמתבטא בספרים של גרוסמן וגוטפרוינד; באיזשהו מקום, המקור החזק ביותר לסיפורים עבורי, למשל, היה דווקא במערכת החינוך (הייתי באחד מאותם מסעות ראשונים לפולין, וזו היתה הפעם הראשונה שפגשתי ניצולים של ממש). זה מזכיר לי סיפור שאסנת שמעה ממורה שלה המלמדת גם בתיכון, על קבוצה שיצאה למסע במחנות, וכשהם חזרו היא שאלה אותם איך הם הרגישו, והם אמרו "אבל זה לא אמיתי" (כוונתם היתה שהם חשבו שהם ראו מוצגים מוזיאוניים, ולא את המחנות עצמם).
בשאלת החוויה הזאת - שאין לי מושג עד כמה היא פרטית אצלי וכמה משותפת לבני גילי וצעירים מהם - ניסיתי לגעת בתחילת הסיפור השואה היתה שפרסמתי כאן לא מזמן. ניסיתי אז גם להמשיך אותו לכיוון מסוים, אבל אחרי קריאת הספר של גוטפרוינד, וכשיותר ברור לי מה אני רוצה להגיד, נראה לי שאותו כיוון שנקטתי היה שגוי; אני חושב כעת להניח את ההתחלה הזאת (רק את קטע הפתיחה) בצד, ולכתוב לה המשך אחר, שינסה לעקוב יותר בדיוק אחרי מה שאני רוצה ליצור.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/12/2006 16:20, ושייך לקטגוריות סיפרותי, ביקורת
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/12/2006 14:26

---