Im Ausland

החיים חזקים יותר
 
הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס


ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!

כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
רוצים מנוי? מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
חיפוש טקסט בקטעים:

חפש


פינת החתול


חתול עולה באש?
או שזו סתם הילה של קדוש?


בלוגים חביבים עלי
סינמסקופ
דגש קל
ליבריסטאן
אמיר אור
המתופפת הקטנה
החיים שמתחת לחיים
לדבר את האהבה הטובה
יעל ישראל עושה אהבה
מולטי קולטי - בלוג בישול
עדה
קיטי
Alon's Blog
תירס חם
סיטי בלונד
אדמיאל קוסמן
שירה ומחשבות
עיר מקלט
אני והעיר הקדושה


מורה נבוכים
באופן כללי
מי אני ומה אני עושה בגרמניה
מה אני בעצם מתרגם שם?
איך אני נראה עכשיו (מסופר)
החתול שנותן לי לגור אצלו
על ספר השירים שלי, "סימני נשיכה"
הבלוג השני שלי - מה שהיה מותר
זוטא - אם יש לכם רגע
-
שירים
zuhause
הגבול
חרדה
החומה (טכנולוגיה היא קיר)
היום הקצר ביותר
להיות גרמני (השיר מופיע בסוף הפוסט)
יראת אלוהים
בתוך הראש
מבקרים
שני שירים מתוך 'סימני נשיכה'
-
פרוזה
השואה היתה - פתיחה
עסקי הספרות
Life goes on
פרוטוקול


פוסטים מומלצים מבלוגים אחרים
על הרע שבעשיית הטוב / את תלכי בשדה
כן, אבל לא עכשיו / המתופפת הקטנה
תיאורית המחירים / המתופפת הקטנה
תשוקה היא תשוקה היא תשוקה / המתופפת הקטנה
אלוהים אדירים / miss kitty fantastico
אם הקירות / את תלכי בשדה
ב"נ ומ"מ רוקדות/ החיים שמתחת לחיים
קריאה ב'פרימה'/ורד דור
שנה וקללותיה/ אורי אלחייני
בקבוק מים/ מיכל ברגמן
מהר מהר שלא ייגמר /אסתי
על האומץ/עדה
על הקל והכבד/ את תלכי בשדה
צהריים בטוסקנה/אקס
סוף העולם/ שרה (הקודמת)
משחקים בבננות / אמיר אור וחברים
גברים מתוך קטלוג/ את תלכי בשדה
השתלשלות / אסתי ירושלמי בע"מ
בובת חרסינה / אסתי ירושלמי בע"מ
למה אני שונאת את השדים שבפנים / גן צועני
דו"ח מצב נקודתי - חלק ב' / טרף קל


קטעים לפי קטגוריות


 << מאי 2013 >> 
א ב ג ד ה ו ש
      1 2 3 4
5 6 7 8 9 10 11
12 13 14 15 16 17 18
19 20 21 22 23 24 25
26 27 28 29 30 31  

הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ±
« ישראלים בחו"ל » ±

ארכיון:

5/2013

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

מה למדתי בגן היום - פרק 19 - קורספסט צוויי
יללה חאפלה
אולי היו אלה כוסיות הזקט, ואולי העובדה שפראו 'תנועת נוער' ליפקה נעלמה בנבכי המשרד, אבל קצת אחרי האוכל התחילו כולם טיפה יותר להשתחרר. אנוש לחץ שוב פליי בטייפ, ופופ איראני - שזה משהו כמו מוסיקה מזרחית של חתונות - מילא שוב את החדר. וכמו בחתונות, גם רצלנו היה צריך רק שניים-שלושה אמיצים שיתחילו לחגוג.
את התפקיד לקחו על עצמם שאדי (עם הכובע) ומוחמד (בלי הכובע), כמו שניתן לראות בתמונות הבאות:







וכמו בכל חתונה, אפקט העדר פעל את פעולתו, ואחרי אנוש הצטרפו עוד ועוד מהתלמידים למעגל הולך וגדל של רוקדים:





(מוחמד, אנוש, צ'אולין ושאדי, ויש עוד כמה שלא צולמו)

למרות שהמוסיקה היתה מזרחית, הריקוד היה חופשי לחלוטין - מריקודי עם בשיטת 'בעט קדימה', דרך תנועות סלסה מתוחכמות של רובי ועד כרכורים מהוססים של גוקאן בסגנון הביישנים-שיוצאים-למועדון-רק-בגלל-שכולם-הולכים. אבל בסוף התגבש קונספט מוכר וכלל עולמי, הידוע מהתנועה הקיבוצית כ'בן לוקח בת, בת לוקחת בן' - כל פעם מישהו רוקד במרכז, בוחר מישהי, רוקד איתה, משאיר אותה לבד, היא בוחרת מישהו וכן הלאה. הזיווגים היו מופרכים - אני למשל נבחרתי על ידי רובי ובחרתי את אקואה - אבל בסופו של דבר אפשרו למוחמד להשלים את אחת משאיפותיו הכמוסות ביותר - ולס עם אלנה, מזרח ומערב נפגשים (בעצם מזרח ומזרח, אבל מי סופר):





(יש לציין שאלנה הופיעה לקורס-פסט בביגוד שמרני מאוד יחסית לעצמה, אולי בגלל שהיא ידעה שיהיו שם מצלמות.)

ימי הקולג' של בייג'ינג
כמו כל מסיבת ריקודים, גם זו נמשכה עד שהשיר נגמר... ועד שאיש בחליפה הגיע מאחד המשרדים למטה וביקש להחליש את הווליום. זה קרה שתי דקות אחרי שרובי החליטה שזה לא עסק והתחמקה הביתה כדי להביא את דיסק הסלסה שהכינה למסיבה ושכחה בסלון, ובערך במקביל לזמן שבו פתח סולימאן תרמוס תה שהביא מהבית וחילק לנוכחים. נדמה שהמסיבה הולכת ודועכת, אלא שאז - אולי מהאדרנלין שעוד נותר - איכשהו התיישבו כולם פלוס מינוס במעגל, ולחץ חברתי מתון פלוס הופעל מכל הכיוונים לשמוע שוב כל אחד במשהו מכור מחצבתו.
וכך חטף שאדי כיסא והחל מדרבק עליו בקצב מטורף במטרה לגרום לאקואה לפצוח בריקוד אפריקני (לא הלך) וכולם ניסו לשכנע את צ'אולין ובופה לשיר עוד שירים בשפתם (הלך יופי; לצ'אולין יש קול מתוק וקל ותאילנדית נשמעת מאוד מוזר). עם זאת, עד מהרה התברר שרוב המשתתפים די ביישנים, ושאם נסתמך על מופעי כשרונות בהתנדבות לא נגיע רחוק. ואז באה צ'אולין לעזרה.
כבר קודם לכן היא סדקה את תדמית ה'ילדה טובה בייג'ינג' כשהביאה איתה בירה סינית (לטובת קוראינו התמהים: במאה ה-19 הועברו למעצמות אירופיות רבות איזורי זיכיון בערים סיניות. בין השאר קיבלו הגרמנים חלק מטסינגטאו, ובנו שם עיירה גרמנית למופת, כולל מבשלת בירה איכותית. מאז הלכו הגרמנים, אבל הבירה נשארה, והיא דווקא לא רעה בכלל). חשבתי שזה היה לצורך הקוריוז, אבל צ'אולים לא היססה גם לשתות, ישר מהפחית:





ולכן אולי לא הייתי צריך להיות מופתע כשהיא זו שלקחה יוזמה והציעה משחק: נעביר בין המשתתפים במעגל שקית פלסטיק, וובמקביל תושמע מוסיקה; עם הפסקת המוסיקה, מי שבידו השקית יצטרך לשיר, לספר או לרקוד. וכשאלנה נתקעה עם השקית כבר בהתחלה, וסירבה בתוקף לשיר, לרקוד או לעשות שום דבר מביך, הוסיפה צ'אולין עוד כלל - מי שלא מבצע את המשימה, חייב לשתות שלוש כוסות בירה, במיטב המסורת של משחקי השתייה.
לרוע המזל, התברר שהבירה עומדת להיגמר, אבל צ'אולין לא אמרה נואש: באחד מבקבוקי הזקט הריקים היא ערבבה בירה, זקט, קולה ומיץ תפוחים, והודיע שמי שלא מבצע משימה מחויב ללגום מקוקטייל ייחודי זה. בשלב זה כבר בהו בה רוב משתתפי הקורס בחוסר אמון מוחלט, ואני רק תהיתי מה עוד היא למדה בשנות האוניברסיטה בבייג'ינג, כשגרה עם שותפים במרחק יומיים נסיעה מבית ההורים.
למזלם של רוב המשתתפים במשחק, רובם הסכימו לשיר ולא נאלצו לשתות את הקוקטייל הקטלני. תרזה העבירה שורה וחצי ואיטלקית, אנוש זמרר סדרת פסוקים בעיניים עצומות, בופה שרה עוד שיר תאילנדי ואפילו שאדי, שטען בתוקף שאין לו קול ושהוא רק מתופף, ריגש את כולם באיזה 'אייייי-וווואיייי-וואיייי' מסלסל. הביצוע הייחודי היה גם מכת המוות למשחק, שכן הוא הזעיק חזרה לחדר את הגברות פרוצט וליפקה וסתם את הגולל על ניסיונה של צ'אולין להשקות אותה בשיקוי הטומאה שרקחה. לפחות יחד עם פראו פרוצט חזר לחדר סאם המופלא, כוכב-על-ארבע שהתברר שמקורו בכלל מאיטליה (מה שגרם לתרזה להסתובב בחדר שעה ארוכה כאילו מצאה את אחיה האובד, ולציין באוזני כל מי שרצה לשמוע שיש עכשיו שני איטלקים בקורס ולא רק אותה). אז הנה הוא, הגברבר האיטלקי השותק, סאם-איי-אם:





[אני יודע שפרקים משולשים זה סוג של רמאות עלילתית, אבל הפוסט מתארך, הלילה מתקצר ומחר כבר הבחינה, כך שנדמה לי שלא יפריע לאף אחד אם שאר הקורספסט יישמר לפרק הבא, מה גם שקיבלתם תמונה של סאם המהמם, אז מה יש להתלונן?]

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/3/2008 22:47, ושייך לקטגוריות תמונות, מה למדתי בגן היום
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-8/3/2008 12:50


מה למדתי בגן היום - הקורס-פסט (1)
קשים חייו של כותב סדרות מתחיל, כי המציאות לא מסתדרת תמיד לפי ההיגיון העלילתי. מסיבת הקורס היתה יכולה להיות נהדרת כפרק סוף עונה - שבירת דיסטאנס, הרבה אירועים, מה לא. אבל הקורס בנוי בצורה משונה, שבה אחרי המסיבה יש אנטי-קליימקס בדמות סדרת בחינות. נו, שויין.

ארגון וביצוע
מסיבת הקורס נקבעה לעשר, ואני קצת חששתי, כי את החומוס שהבטחתי הייתי צריך לארגן יפה בצלחות: שכבת חומוס, קצת רוטב, קצת גרגרי חומוס על שמן זית, סביב כל זה חמוצים ובצל ובצד פיתות טריות מהעיראקי. אז יצאתי קצת יותר מוקדם והגעתי לחדר בעשרה לעשר, ולא הייתי מופתע שהגעתי ראשון. עוד לפני עשר כבר היה החומוס מאורגן באורח מופתי, עם החמוצים תוצרת-בית של אסנת וכל התוספות:





טוב שהחומוס סודר כמו שצריך, כי שאר נציגי המזרח התיכון בקורס אכזבו באופן חד משמעי. מוחמד הגיע אמנם בזמן, אבל בלי שום אוכל ועם הטיעון הנדוש שהוא נורא עסוק ולוקח המון זמן להכין טאבולה (שמענו); שאדי המיר את הכנאפה הביתית בבקלאוויה קנויה, שהיתה טעימה אבל זה לא זה; ואנוש הפרסי הביא קופסת שימורים עם כתובות בפרסית, שבה צף גוש די מגעיל שלטענתו היה לשון בקר. מצד שני, לא היה מזיק אם הייתי מגיע קצת יותר מאוחר, כי אחרי שמוחמד הגיע בעשר ונעלם בחדרה של המנהלת טפטפו החבר'ה לאט, לאט ועוד יותר לאט. וכך לא היה ממש מי שיהפוך את קיבוץ האנשים למסיבה של ממש: רובי המארגנת והדוחפת (שאמורה להביא אתה את המתנות למורות וכולי) נעלמה באופק, פראו פרוצט היתה בשיחה ארוכה עם מוחמד והמורה שלנו (פראו אמיני) לא נראתה באופק. שאדי ואני אמנם לקחנו יוזמה וסידרנו את השולחנות לאורך הקירות ואת האוכל שאנשים הביאו על השולחנות, אבל אפילו מוסיקה לא היתה לנו (כי כולם שכחו להביא) עד שאנוש נזכר שיש לו קסטה (יש עדיין דברים כאלה) של פופ איראני (יש דבר כזה, מסתבר) ורץ להביא את הטייפ מנאך אובן. בנקודה מסוימת ניסינו להתקשר לרובי, ואני אזרתי אומץ והפרעתי למנהלת בשאלה לגבי מורתנו היקרה (היא אמרה שתתקשר). אבל רובי לא ענתה ובחוץ המשיך לטפטף גשם וכולנו הרגשנות מטופשים למדי, מה שגרם לאלנה (שבאה בבגדים קונסרבטיביים יחסית) ולצ'אולין להרביץ סשן צילומים של כל המשתתפים בכל מיני קומבינציות, משהו בסגנון צילומי-המשפחה-לפני-החתונה הנהוגים במקומותינו. למשל:




מימין לשמאל: גוקאן הטורקי הנינוח, בופה התאילנדית, צ'אולין מסין וקארונה מסרי לנקה (בסארי מסורתי)


רק בחמישה לאחת-עשרה, אחרי שכולם כבר הגיעו, פרצה כרוח סערה מתוך המעלית רובי, עמוסה תיקים ושקיות, ואתה אקואה מחוף השנהב. מסתבר שהקניות והארגונים לקחו להן יותר זמן, בגלל הגשם המטפטף וחוסר תכנון, אבל ההשקעה בהחלט היתה ניכרת: ארנקים משובצים של סולימן לשתי המורות, פרחים למנהלת, כרטיסי ברכה שעברו בין כולם, עוגה ענקית של אקואה, אמפאנדאס אלוהיים של רובי, ובעיקר המון אנרגיה חיובית, שסחפה את כולם והתחילה את המסיבה.
דקות אחר כך נכנסה לחדר פראו אמיני, או יותר נכון - גררה את עצמה אל החדר. המורה לא רק איחרה בשעה אלא גם נראתה כמי שיושב עליה ענן במשקל חמישים טון. עיניה היו עצובות ודהויות ולשאלתי 'הכל בסדר' היא ענתה בשלילה (ולפי מה שלמדנו, גרמנים צריכים להיות במצב ממש גרוע כדי לא לענות בצורה חיובית לשאלה כזו). מפאת הדיסטאנס המורתי לא התעמקתי בנושא, ובכל מקרה נראה שהאווירה העליצה שהתשררה סייעה גם לפראו אמיני לצאת מהדיכאון.

לשיר עם ליפקה
בהיפוך מוחלט לבלגן חסר התוחלת ששרר עד 11:00, השעה הבאה היתה מאורגנת ומתוזמרת כמו פעולה בצופים, והכל בזכות פראו ליפקה. לא, גם אני לא ידעתי ממש מי זאת עד יום המסיבה; מסתבר שהיא שייכת לצלב האדום הגרמני, שמסייע לכל מיני אאוסלנדרים בכל מיני דברים, ובכל יום שני יש לה שעת קבלה אצלנו בבית הספר. מסתבר גם שהיא סייעה מאוד לכמה ממשתתפי הקורס - כגון רובי ומוחמד - ולכן ראתה את עצמה אחראית לתוכנית האמנותית של הבוקר. וכך, לפי הליפקה-פלאן, עברנו מיד לשלב הברכות (שאיכשהו התנודבתי לתפקד בו יחד עם רובי כנציג הכיתה ולתת מתנות למורות):




(מימין לשמאל: אני, פראו אמיני, רובי, אקואה מחוף השנהב, פראו פרוצט)

אחרי הטקס ארגנה פראו ליפקה שירה בציבור (או יותר נכון היא שרה וכולם בהו) של 'אאוף וידר זיין' (להתראות) במנגינת Amazing Grace, ואחרי זה שכנעה את כולם להגיד להתראות ותודה רבה בשפתם. חלק מהמשתתפים שוכנעו בידי 'טורנדו ליפקה' גם לשיר שיר פרידה בשפתם, ללא ליווי ועם פוטנציאל פאדיחה לא קטן. כך שרה צ'אולין שיר סיני קטן שאומר 'אני אתגעגע לזמן שחלף', אקואה זמררה שיר אפריקני בשפה לא מוכרת, שאמר 'תודה', ואני זמררתי את הבית הראשון של 'אולי עוד קיץ... אנחנו ניפגש'. היה מרגש.

סקס, שקרים וטירמיסו
(לכותרת הזו אין הרבה קשר לפרקון, אבל אסנת הציעה אותה והיא כל-כך מוצלחת שלא יכולתי להתאפק)
אחרי שפראו ליפקה היתה מרוצה מרמת המוראל ושחררה אותנו, הרמנו כולנו כוסית זקט (יין נתזים גרמני) והסתערנו על האוכל. בתחום הזה היו ללא ספק שני כוכבי על. בין המנות כיכבו האמפאנאדאס של רובי, שהוגשו עם רוטב חריף ומצוין, ואפשרו לי לשחק אותה מתורגמן: שאדי רצה לדעת מה יש ברוטב, ולא הבין כשרובי אמרה 'קוריאנדר'; בלי היסוס תרגמתי 'כוסברה', והוא הבין מיד. בין הקינוחים, לעומת זאת, דבר לא ישתווה לטיראמיסו של טרזה, שנגמר נורא מהר - גם כי הוא היה מצוין וגם כי תרזה התעקשה להכין לכל אחד מנה אישית בצלחת ולחלק לכולם. ממש סבתא טובה.
עם זאת, יש לציין שגם החומוס לא קטל קנים. אמנם הייתי צריך לעשות משמרת כדי להסביר לכולם 'איך אוכלים את זה', אבל בסוף כולם טעמו והתגובות היו חיוביות עד מאוד. בפינת ההומור נציין שלאלנה לא היה שום מושג מה זה ואף אחד לא ידע איך להסביר לה (נראה שהמילה חומוס לא קיימת ברוסית) ושתרזה אמנם זיהתה את הגרגרים, אבל חשבה שהחומוס הוא גבינה כלשהי. במיוחד זכו למחמאות החמוצים הביתיים שהכינה אסנת, והמורה של הכיתה השנייה, פראו שמידט, באה במיוחד לחטוף עוד כמה אחרי שהמסיבה נגמרה.
החלק הלוהט של הערב היה, איך לא, המנה התאילנדית - חלב קוקוס, שרימפס, פטריות, אורז ו*הרבה* חריף. אני הייתי הראשון שניסה, ואחרי שנשארתי בחיים אזרו גם האחרים אומץ וניסו את כוחם. הסלט הרוסי של אלנה, לעומת זאת, התברר כסלט תפוחי אדמה ובשר סטנדרטי, ומנת ההפתעה שתכנן סוליימן - כבורקס בשר איכותי, שגם ממנו לא נותר כמעט כלום.

[בחלקו השני של הקורס-פסט: שאדי מגלה כישרון, צ'אולין עוברת לדום, רובי רוקדת באון ומוחמד נוגע בבלונד]

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/3/2008 00:35, ושייך לקטגוריות תמונות, מה למדתי בגן היום
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-6/3/2008 11:57


מה למדתי בגן היום 17
מהגריל עד לורליי
היום האחרון של הרפרטים (שהוא בעצם יום הלימודים האחרון בקורס) התחיל די בנינוחות - כי לאור השעמום היחסי הרשיתי לעצמי להחמיץ את השעה וחצי הראשונות של הקורס, שכללו (כך התברר) את הרפרט של אליזבת גרוסמן על דת בגרמניה. אין לי מושג איך הצליחה פראו גרוסמן לעמוד מול הכיתה ולדבר, בהתחשב בכך שבינתיים לא שמעתי אותה משלימה יותר ממשפט אחד ברצף, אבל שויין. מה שכן, גם אם הכיתה לא חסרה לי, אני חסרתי לה; במסגרת ההרחבות הקבועות שהופכות רפרט של חמש דקות לעניין של שעה וחצי רצתה פראו פרוצט מאוד שאסביר קצת על הדת היהודית, וכך נאלצתי אחרי ההפסקה להגיד בקצרה כמה מלים על יהדות, ולהסביר למורה שלא, יהודים דתיים לא אוכלים חזיר גם אם נשחט בשחיטה כשרה.
אחרי הסבר קצר זה תפסו את הבמה רובי הקולומביאנית ואקואה מחוף השנהב, שעשו יחד רפרט תחת הכותרת 'תרבות גרמנית'. אני מניח שהם גילו בדרך שהנושא הזה רחב מדי גם לרפרט משותף, ווהחליטו לוותר לגמרי על החלק האמנותי בתרבות ולעסוק רק בתרבות 'יומיומית' - בישול, ספורט ופנאי, שפה וכד'. השתיים עשו עבודה מקיפה, כולל פולדר מלא תמונות גזורות ממגזינים, במיטב המסורת של עבודות-בית בחטיבת-ביניים, ונתנו למורה הרבה מקום להרחיב ולספר. וכך, אחרי ששמענו מרובי על מאכלים גרמניים אופייניים, קיבלנו גם הרחבה על השפציאליטטן של הזארלנד, ובראשם ה-schwenk, שרוב המשתתפים בקורס כבר שמעו עליו אבל לי זה היה מפגש ראשון.
הכוונה, כך מתברר, היא לשיטה זארלנדית ייחודית לעשות מנגל. המורה עבדה קשה בציורים על הלוח כדי להמחיש איך זה עובד, אבל האינטרנט חסך לי את העבודה. קבלו תמונה:





את כל הקונסטרוקציה הזו מנענעים בעדינות מעל האש (בטכניקה שצריך להיות זארלנדי אמיתי כדי להתמחות בה) ומדי פעם ושופכים עליה קצת בירה. יש אפילו ביטוי מקומי העוסק במנהג - Gott lenkt, ein Mensch denkt, der Saarlaender schwenkt (בתרגום חופשי: 'אלוהים דוחף, האדם חושב, איש הזאר מנפנף').
תרבות מעודנת קצת יותר (אבל מלאה יצרים לא פחות) ציפתה לנו כשצמד הגברות מנו את נכסי המורשת העולמית בגרמניה, וציינו ביניהם את עמק הריין העליון. מורתנו לא רק התעקשה להראות לכולם איפה זה במפה, אלא גם סיפרה שבאזור זה מתפתל הריין בין הרים גבוהים, והניווט בקטע הנהר נחשב שנים רבות למסוכן ביותר. בין השאר התפתחה אגדה על יפהפייה בלונדינית המופיעה על אחד ההרים ומפתה את שייטי הספינות אל מותם - הלא היא לורליי היפהפייה, שהיינריך היינה כתב עליה שיר מפורסם. אני, שהיכרתי את השיר, הופתעתי לגלות שכל זה קרה ממש לא רחוק מאתנו (שעתיים נסיעה, לפי פראו פרוצט); שאר הכיתה לא התרשמה.

רכבות, יתומים והחומה הסינית
אחד המיתוסים הכי בעייתיים בעיני מבחינת הגרמנים זה עניין הדיוק. נכון, שאדי הבהיר שכשמוזמנים לארוחת ערב גרמנית כדאי לבוא בזמן, אבל הוא כנראה התכוון לכך שרצוי לא לאחר בסגנון ים תיכוני ולבוא שעתיים אחרי. אחרי כמה וכמה פעמים שהזמנו חברים הביתה, אני חייב לציין שידידינו הישראלים-רוסים הפגינו רמת דיוק מרשימה בהרבה מזו של חברינו הגרמנים-פרופר. גם הרכבות, כפי שציינתי עוד באחד הפוסטים הראשונים, נוטות לאיחורים (לא כמו רכבת ישראל ויש מי שדואג לנוסעים המסכנים, אבל בהחלט מאחרות). ודוגמה נוספת לכך שלא כל גרמני הוא שעון שוויצרי מתוחכם זימנו לי גם הרפרטים.
מורתנו, כך מתברר, היא טיפוס שאוהב לתת - לתת עוד אינפורמציה, לתת השלמות, לתת הפסקה של חמש דקות שהופכות לעשרים, לתת ליטופים מתחת לשולחן לסאם הזוקף את אוזניו בתשומת לב. לרוע המזל, הזמן שהוקדש לרפרטים היה רק שלושה ימים, וכל הנתינה האינסופית הזו הביאה לכך שבשעה האחרונה של הקורס נותרו לנו עדיין שלושה רפרטים - של קארונה מסרי לנקה, של צ'אולין הסינית ושל גוקאן הטורקי (וזאת בלי להחשיב את סולימן השמוקמייסטר, שאיכשהו לא היה צריך להגיש, ואת מוחמד, שהצליח להישאר מתחת לראדאר של המורה מספיק כדי לא להצטרך לממש את הרפרט שלו על הנציונל-סוציאליזם). וכך נכנסנו למרוץ נגד הזמן: פראו פרוצט עשתה כל מאמץ לשמור על הפה שלה ולאפשר להשלים רפרט של חמש דקות בפחות מעשרים, מה שלא היה קל.
קארונה, ששמה כמעט ולא הופיעה בסדרה הזו בגלל שהיא בקושי פותחת את הפה, היא עקרת בית מסרי לנקה, עם נקודה אדומה באמצע המצח ושלושה ילדים (12, 11 ו-6) שנולדו כולם כבר בגרמניה. כל קשר בינה לבין רפרט אקדמי מקרי בהחלט, ולכן איש לא הופתע לגלות שהיא כתבה מספר משפטים כלליים על הנושא שהוקצב לה ('המשפחה') וציינה שלושה-ארבעה סוגים של משפחה כשהיא מחדדת את עליונותה של המשפחה המסורתית (אבל מספרת שבסרי לנקה יש הרבה 'ילדים בלי הורים'. עצוב). מאחר שזה היה קצר, המנהלת לא התקשתה לכתוב על הלוח עוד שלושה סוגים של הסדרים משפחתיים ועדיין להישאר במסגרת הזמן.
המקל הבא במרוץ השליחים הגיע לידי צ'אולין, שהכינה רפרט מעניין על איחוד גרמניה. צ'אולין זוכה אצלי למלוא הנקודות, כי נדמה לי שהיא היחידה שהרפרט שלה גם עסק בנושא עצמו (ולא בהרהורים כלליים בסביבתו, כמו אצל שאדי) וגם נכתב באורח עצמאי (ולא הועתק מוויקיפדיה או נכתב ע"י הבעל). היא שילבה היטב פרטים היסטוריים ותובנות אישיות, ציינה שחומת ברלין היתה 'חזקה כמו החומה הסינית' (!), והכניסה גם סיפור ששמעה משכנתה, שנותקה שנים רבות מאחותה המזרח-גרמנית. נוגע ללב ומרשים, וגם קצר: אחרי ההרצאה, התגובות וההרחבות נותרו עדיין עשרים דקות בדיוק לרפרט האחרון, של גוקאן בן ה-18.

תגליות וחידושים
קשה לומר שקורס האוריינטציה כולו תרם לי הרבה מידע על גרמניה. ההיסטוריה נסקרה בו בצורה שטחית עד מאוד ובתחום התרבות למדתי בעיקר איך לנפנף (ראו לעיל). לפחות זכיתי למידע חדש רב על המערכת הפוליטית הגרמנית (ואני לא מזלזל בכך); ודווקא ברגע האחרון, ברפרט של גוקאן על מערכת החינוך הגרמנית, גיליתי שתי עובדות מדהימות.
הראשונה קשורה ישירות למערכת החינוך עצמה: מסתבר שבגרמניה נמשך בית הספר היסודי (Grundschule) רק ארבע כיתות, ואחריהן - בכיתה ה' - צריכים ההורים להחליט אם לשלוח את הילד לגימנסיה (Gymansium) - למסלול של 13 שנות לימוד, המוביל לתעודת בגרות (Abitur) ומשם לאוניברסיטה, לבי"ס הריאלי (Realschule) - למסלול של 10 שנות לימוד, ההולך לעבר לימודים מקצועיים גבוהים, עם או בלי תעודה, או לבי"ס כללי (Hauptschule), למסלול של 9 שנות לימוד, שהולך רק ללימודי מקצוע. פירוש הדבר שההורים צריכים בעצם להחליט בשביל הילד, בכיתה ה', מה יהיה המסלול שלו בחיים (זה תיאור מוגזם, כי יש דרכים מסוימות לעבור ממסלול למסלול, אבל באופן כללי - זה המצב).
העובדה השנייה נתגלתה לי בדיון שאחרי הרפרט, כשציינתי שאצלנו מסיימים לימודים אחרי 12 שנים והולכים לצבא. אז הסבירה המורה - ואני הייתי צריך לשמוע את זה שלוש פעמים כדי להיות בטוח - שגם בגרמניה יש Wehrpflicht, כלומר חובת שירות בצבא.
איך זה מסתדר? אז מסתבר שזה לא בדיוק כמו בארץ. ראשית, מדובר בשירות של 15 חודשים בלבד; שנית, החובה חלה רק על גברים; שלישית, גברים שנרשמו ללימודים גבוהים פטורים (אבל רשאים להתנדב); רביעית, מי שלא רוצה לשרת בצבא מסיבות אתיות רשאי לעשות שירות לאומי; וחמישית, מאחר שיש מספיק חיילים, גם מבין הגברים שלא לומדים ולא עושים שירות לאומי, יש כאלה שפשוט לא קוראים להם לשירות. אבל מבחינה עקרונית, הדגישה פראו פרוצט, הצבא הגרמני הוא צבא חובה ולא צבא מקצועי (כמו בארה"ב); והמטרה היא חיזוק הדמוקרטיה - "כדי לאפשר פיקוח של העם והבוחרים על הצבא". עולם הפוך.

[בעוד כחצי שעה אצא לי אל הקורס-פסט, מסיבת הסיום שלנו. הכנו יופי של חומוס, ואני מקווה להרבה אירועים ומעללים.].

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/3/2008 08:56, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/3/2008 21:00


מה למדתי בגן - ההמשך

ההיעלמות
בהפסקה זעקה נפשי לקפה, ומאחר שהמכונה שבקה, ירדתי במהרה במעלית וחציתי שני כבישים אל המאפייה ובית-הקפה הקטן שמול בית הספר. שם קניתי לי קפה גדול וחזרתי מהורהר לכיוון בית הספר (אני יודע שהייתי מהורהר כי הצעיף שלי נשמט והחל מטאטא את המדרכה. ואני יודע שהצעיף נשמט וטיאטא את המדרכה כי חברי לקורס אנוש וסוליימן צעקו לי את זה ממרפסת הקומה החמישית). בכל מקרה, כשהגעתי למעלית מצאתי בה את שאדי, שבדיוק הגיע, כהרגלו בקודש, לאמצע ההפסקה הראשונה.
"אין לך מה לעלות," אמרתי לו בדיוק כשנסגרה דלת המעלית, "אין מים ואין קפה."
"באמת?" שאל.
"כן," עניתי בפשטות. "קפה קאפוט."
שאדי הרהר בעניין כשנכנס לכיתה, ודקות אחר-כך ראיתי אותו משוחח עם אלנה ברוסית. נראה שכשמוחמד לא בסביבה הוא מעדיף לתרגל את הרוסית ולא את הגרמנית, ואלנה דבקה בשפת אמה. עוד דקה-שתיים חלפו, והשניים עברו על פני במהירות בדרך לדלת המובילה למעלית. ונעלמו.
הם לא חזרו גם כשההפסקה נגמרה, ופראו פרוצט הובילה את סאם לכיתה וביקשה לקבוע איתנו את סדר הבחינה שתיערך ביום שלישי - מי בא מתי. לצורך כך היא ממש רצתה שכל התלמידים יהיו נוכחים, וכך הופנתה תשומת הלב של כל הנוכחים לכך ששאדי ואלנה נגוזו בעשן, והותירו מאחוריהם רק את התיק שחור-זהב של אלנה ואת המחברת שלה. גוקאן, שנשלח לקומה העליונה לבדוק עם השניים שכחו את עצמם במרפסת העישון, העלה חרס בידו, ואני כבר תהיתי האם מדובר בהיעלמות כפולה שתמצא מחר את דרכה אל דפי ה'בילד' (או אולי בסקנדל סקס שימצא את דרכו לשם באותה מהירות).
לבסוף ויתרה המורה והותירה את התעלומה לא פתורה, מה שיצר בעיה קלה: משום מה, למרות שימי הרפרטים חולקו באופן די שוויוני, כולם איכשהו היו בטוחים שהם עושים את הרפרט רק בדונרסטאג, כלומר למחרת. היחיד שהיה אמור עוד בבירור להרצות היום היה שאדי, והוא כזכור לא נמצא.

צ'אולין חוזרת לבית הספר
ברגע שהתברר המצב לאשורו, ידעתי מה עלי לעשות. אני אמנם באמת הייתי רשום עוד מראש ביום חמישי, אבל את הרפרט הכנתי כבר בסופ"ש והוא היה מוכן ומודפס אתי, עמוד וחצי באריאל 12 על 'הספרות הגרמנית בין מלחמות העולם'. הצבעתי בהיסוס, הסברתי את המצב והתנדבתי לעבור על פני סאם איי-אם ולעמוד פנים אל נייר מול הכיתה.
על רמת הידע הספרותית של הכיתה כבר עמדתי באותה סצינה עם גתה, ולכן לא ציפיתי להרבה התלהבות, וכשאף אחד לא ידע מיהו ברטולד ברכט אפילו לא הנדתי עפעף. קצת יותר תמיהה, עם זאת, נרשמה גם אצלי וגם אצל המנהלת כשאיש לא זיהה את סופר הילדים אריך קסטנר (שבתקופה הנדונה עוד היה משורר למבוגרים). נראה שהוא באמת היה מפורסם רק בעולם הגרמני ובישראל.
מה שכן, ברגע של הברקה שלפתי מהתיק את 'הכיתה המעופפת' של קסטנר, שאני קורא במקביל, והעברתי בכיתה, לפחות שידעו על מה מדובר. התוצאה המפתיעה ביותר היתה שיחה משועשעת שהיתה לי עם צ'אולין, שהסתכלה בהתלהבות על הציור בכריכה (שני נערים נלחמים זה בזה תוך שאחרים צופים בהם, בנוף מושלג) ואז הפליגה בזכרונות מימי התיכון שלה, כששני נערים היו מזנקים למרכז הרחבה ומכים זה את זה נמרצות בעוד היא וחברותיה צופות מהצד בחשש. היא נשמעה ממש כנערה משולהבת, ואני תהיתי מה היה תפקידם של אותם פרצי אלימות בהתבגרותה של נערתנו, אבל שמרתי את מחשבותי לעצמי.

חפיף
ההפסקה הבאה היתה גם הזמן שבו הופיעו הנעלמים - שאדי ואלנה - ולא הבינו על מה כל המהומה. "לא היה פה קפה, אז הלכנו לשתות קפה," אמר שאדי בטבעיות, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. חפיף אחי, למה להיות קשים?
חפיף, האמת, זו המילה שמאפיינת את כל ההתנהלות של שאדי בקורס. בניגוד לכל מיני מבריזנים שגם לא לומדים גרמנית, שאדי ניחן בחוש לשפות ובקליטה מהירה, והוא מצליח להתקדם יפה גם בזמן המועט שהוא בוחר לבלות אתנו, וגם אם הוא בקושי פותח ספר/מחברת/אינטרנט. וכך גם נראה הרפרט שלו, אותו חווינו אחרי ההפסקה.
הנושא שבחר שאדי מהרשימה הרשמית היה 'יחסים בין-תרבותיים בגרמניה'. הוא היה יכול, כמו רוב הכיתה, לחפור באינטרנט ולמצוא כל מיני דברים חכמים ומלאים מילים של 20 אותיות על הנושא; במקום זאת, הוא נעמד מול הכיתה ללא דף כלשהו וחלק אתנו בגרמנית פשוטה ותקשורתית תערובת של עובדות טריביאליות ומחשבותיו הפרטיות בנושא. כך למדנו למשל שבגרמניה חשוב לדייק לפגישות (נושא שחזר על עצמו אי-אלו פעמים בשיעורים שלנו ממילא), ושהסיבה לכך (אליבא דשאדי) היא החורף - בגלל שעות האור המעטות, חשוב לגרמנים לא להפסיד אף רגע בהמתנה למאחרים. או שבפגישה אישית אמנם נהוג להביא מתנה קטנה, אבל לא רצוי לעשות זאת כשהולכים לפגישה עם פקיד רשמי. אבל ההברקה הגדולה באמת היתה הסיבה שבגללה עדיף שהמהגרים ילמדו את התרבות הגרמנית ולא הגרמנים את תרבותם של הזרים: בגלל שיש רק גרמניה אחת והרבה מדינות שונות, ואי-אפשר לצפות מהגרמנים שילמדו את התרבות הסינית, הקולומביאנית, התאילנדית וכן הלאה - יותר מדי. מה שנאמר, היגיון של שאדי משחת.

[בפרק הבא: סיום נאות לסאגת הרפרטים - עם יפהפייה בלונדינית, מרוץ נגד הזמן והדילמה הגדולה של ההורים הגרמנים]

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/2/2008 21:15, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של פצפונת ב-2/3/2008 19:31



הדף הקודם  הדף הבא
דפים: 1  2  3  4  5  6  
45,971
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרונן א. קידר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רונן א. קידר ועליו/ה בלבד