לקפוץ מהרכבת (3)
לרוצים להיזכר ולמי שלא היה כאן בעבר - סצינה ראשונה ושנייה מתסריט שאני עובד עליו. ועכשיו גם סצינה שלישית ורביעית.

3. פנים. בתוך מונית - יום.

אלעד ומירב יושבים במושב האחורי של מונית נוסעת. הם אינם מביטים זה בזה. כותרות הפתיחה של הסרט עולות ביניהם. במהלך הנסיעה נשימתה של מירב נרגעת והיא נעשית יותר ויותר נינוחה. אלעד, לעומתה, עוקב אחרי כל פנייה ואחרי הסכום המופיע במונה.

מירב
(בטבעיות, כביום-יום)
איפה הישארת את גליה?

אלעד
אצל אמא שלך.

מירב
למה לא לקחת את האוטו?

אלעד
כי עמי אמר שאין שם חניה. נסעתי ברכבת.

מירב
לא היה מלא?

אלעד מביט בה כלא מאמין. הוא נאנח.

אלעד
אנחנו לא הולכים לדבר על זה.

מירב מתעלמת ממנו. היא שולפת טלפון סלולרי ומתקשרת.

מירב
אמא? הי, זאת אני. איך גליה? <ביט> אכלה? <ביט> אני מבינה. <ביט> כן, אנחנו בתל אביב, תיכף חוזרים. <ביט> מה? לאלעד היה פה ביזנס ואני הצטרפתי. כן. <ביט> גם הגיעו הנעליים שלי ל'אנטילופ' ואספתי אותן. <ביט> כן, מההמות.

מירב סוגרת את הטלפון. נהג המונית עוצר ליד תחנת הרכבת.

נהג המונית
שלושים שקל.

מירב שולפת כסף ונותנת לו. היא יוצאת במהירות מהצד שלה של המונית ומביטה פנימה. אלעד יושב בכסאו, קפוא.

מירב
אתה בא?

4. חוץ. גשר מעל האיילון בתחנת הרכבת - יום.

אלעד ומירב עוקפים את הפינה אל תוך הגשר. אלעד הולך ראשון, מהר, מירב אחריו. הוא מדבר אליה, אבל רק מדי פעם מפנה אליה את הפנים.

אלעד
...ומה שהכי גרוע, שהייתי אמור לפגוש היום את הרואה חשבון. (מציץ בשעון) בארבע. ובגלל שלא ידעתי כמה זה ייקח, ה... ה... המשטרה, אז ביטלתי אתו, ומי יודע מתי יהיה לו שוב זמן.

אלעד מאט, מצמצם את עיניו ומביט לעבר רציפי הרכבת.

אלעד
(כמעט לעצמו)
מה שמרגיז, זה שהייתי עוד יכול להספיק.

הוא מחפש בעיניו את מירב לצדו, אבל רק כשהוא מסתובב הוא שם לב שהיא נעצרה קצת מאחוריו ונעמדה על מעקה הגשר, מביטה אל המכוניות העוברות באיילון. אלעד מסתובב לעברה.

אלעד
מירבי... מירב...

מירב אינה מגיבה. אלעד מתקרב ונעמד לצדה.

אלעד
מותק, הרכבת תיכף זזה. אם נפספס אותה זה יהיה עוד שעה.

מירב אינה עונה. מבטה נעול על המכוניות החולפות מתחתיהן. אלעד קובר את ראשו בידיו, מתוסכל.

אלעד
נו, באמת. מה קורה אתך? למה את ככה? אני לא יכול לסבול שאת ככה. ואנחנו מאחרים.

אלעד מציץ בשעון שוב. ברמקול נשמעת הודעה על כניסתה של הרכבת לבנימינה לתחנה. אלעד רוקע ברגליו בכעס.

אלעד
די, אני לא רוצה לצעוק עליך.
ׁ(נוגע בכתפה ברוך)
מירבי...?

מירב מתנערת לפתע, כמתוך חלום, מפנה את עיניה בבת אחת לאלעד.

מירב
כן, נכון, בסדר. בוא נזוז.

היא יוצאת בבת אחת לדרך, ממשיכה לכיוון הרציפים. אלעד משתהה לרגע ואז בא אחריה, מבובלבל. הם יורדים במדרגות הנעות ומספיקים בדיוק לעלות לרכבת שהגיעה לתחנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/2/2007 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-1/3/2007 18:25

---

נהר אסוציאטיבי
'נשוט על פני האורינוקו
המשתפך לאמזונס'

בשבוע שעבר נפל דבר בגרמניה: אחרי כחמישה חודשים שבהם בוססתי בתרגום מקסיקו, סיימתי סוף סוף את חלקי במדריך השמן (אלף עמודים פלוס) ועברתי לתרגם מספר פרקים במדריך דרום אמריקה המעודכן. במקביל להפניית העורף שלי למקסיקו היפנה גם האוסקר עורף לשלושת האמיגוס (קוארון, אינריאטו ודל טורו) ואיש מהם לא זכה בפרס אליו הוא מועמד; כתחליף קיבלנו סינית ואיטלקית על הבמה, זוכים ממקסיקו, סין, איטליה, ארגנטינה, בריטניה ונורבגיה, לסבית עם אישה וארבעה ילדים ואת אל גור (סיכום מלא יותר בלינק לעיל). אני כמובן יודע את כל זה מכיוון שאתמול חגגנו על הכבלים החדשים ונשארנו ערים מול הטקס, שהועבר בשידור חי בערוץ הגרמני Prosieben.
אבל אם נחזור לדרום אמריקה, המשימה שלי בשלב זה קטנה משהיתה במקסיקו - אני אחראי רק על פרקי הפתיחה, הסיום וקולומביה. ואף כי רציתי לחגוג את הקרנבל בברזיל, לחצות אגמי מלח בבוליביה ולהבין סוף סוף מה יש בפאראמאריבו [*] - נראה שאסתפק בשתיית קפה איכותי במדינה שהמדריך טוען בתוקף ש'הפכה להיות הרבה יותר בטוחה בשנים האחרונות'.
מצד שני, פרקי המבוא מאפשרים לי לבקר במהירות בכל מוקדי העניין העיקריים של דרום אמריקה, ובין השאר לדון באורינוקו, שבניגוד למה שכתוב בשיר המפורסם *אינו* נשפך [**] לאמזונס אלא ישירות לאוקיאנוס האטלנטי. או לפחות כך חשבתי, עד שהערה קטנה בטקסט שלחה אותי למחקר אינטרנטי וחשפה בפני שסמוך לראשיתו מתפצל האורינוקו לשני פלגים - אחד מהם, המוליך שני שליש ממי הנהר, נשפך לאוקיאנוס האטלנטי; האחר, המוליך כשליש מהמים, הופך לנהר קסיקיארה, הנשפך לריו נגרו ומשם לאמזונס. במלים אחרות, יש אמת מסוימת בשיר (!).
אני מקווה להיתקל בתובנות משעשעות מסוג זה גם בהמשך העבודה על דרום אמריקה (ולא בנחשי אנקונדה באורך 12 וחצי מטר). מה שכן, אם מישהו מכם מקורב לאלוהים או לעופר עיני, נסו למנוע את השביתה המטופשת במשק, שמעיבה על תוכניותינו לקבל מבקרים בשבוע הקרוב. טוב?

[*] כשהייתי ילד כתבנו אני ואחי יחד סיפור הרפקתאות בסגנון "בחר את גורלך" (זה היה פופולרי מאוד אז) שהתרחש על רקע תעלומה בלשית. חיפשנו לוקיישן אקזוטי ומצאנו באטלס את פאראמאריבו בירת סורינאם, ששמה צילצל לנו אקזוטי מספיק.
[**] נקודה מעניינת היא שבשיר אומרים 'משתפך' ואילו היום אני מרגיש לא בנוח לכתוב את המילה הזו כשאני עוסק בנהר ולא במאזינים בתוכניתה של ורדה רזיאל ז'קונט. וזאת למרות שאבן שושן מבהיר ש'משתפך' במשמעות 'נשפך' הוא עברית נכונה בתכלית; אלא שעם הזמן השתלטה המשמעות המטאפורית (שנבעה כנראה מהביטוי 'שפך את ליבו') והעלימה מהמילה את משמעותה המקורית.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/2/2007 21:39, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, עבודה, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-27/2/2007 21:27

---

העיירה שלי
בלי לשים לב בכלל עברנו לפני יומיים נקודת-ציון חשובה - חצי שנה בגרמניה. ואולי דווקא העובדה שלא שמנו לב מראה שאכן התאקלמנו במידה רבה בעיר. הכוונה לא רק לגרמנית (שבהחלט משתפרת) או להבנה יותר מסודרת של נהלי החיים כאן (היזהרו מרמאים עם פנים חביבות) אלא גם לתחושה שזארברוקן, העיר הבינונית בה אנחנו חיים, היא במידה רבה של אמת גם 'בית' ולא רק תחנת מעבר זרה. ולרגל המאורע, כמה דברים קטנים על העיר שלמדנו במשך הזמן:

1. בגלל שהשם הוא Saarbrücken, כלומר יש שתי נקודות מעל ה-u, קוראים את התנועה הזו כמשהו בין שורוק לחיריק, או במלים אחרות, כמו שהיו אומרים 'מה, אתה דפוווק?' ב'פלטפוס'. מהסיבה הזו מתעקשים בכל מיני מקומות (למשל ויקיפדיה) לתעתק את השם בכלל כ'זארבריקן'.
2. האטימולוגיה של השם נראית אמנם ברורה (הגשרים על נהר הזאר) אבל היא שגויה: השם מופיע בספרות (במקורו הצרפתי, Sarrebrooka) כבר משנת 999 לספירה, 500 שנה לפני שהוקם במקום הגשר הראשון. ההערכה היא שמקור השם הוא במילה brocken, שבגרמנית עתיקה פירושה 'סלעים', ושהעיר נקרא על שם מספר גושי אבן שבלטו מתוך הזאר באזור זה.
3. עם אתרי התיירות בעיר נמנים כנסייה שאין בה אף צלב, אתר זיכרון בלתי נראה ואנדרטאות לחללי שני צבאות יריבים באותה מלחמה. את האחרון כבר הסברתי (בפוסט על הטיול לגן הצרפתי-גרמני) ועל שני האחרים אני מבטיח פירוט בהמשך.
4. במרכז העיר, ליד קארשטאט (כלבו ענק במיוחד, שמתפרש על חלק ניכר ממרכז העיר, כך שזו לא ממש נקודת ציון טובה), יש פסל משונה - גוש אבן לא מסותת בגובה מטר בערך, שעליו מגולף דוב ורשום המרחק לברלין (715 ק"מ). המטרה? לא ברורה.
5. תחנת הכוח בעיר זכתה בשנים האחרונות לפרס מיוחד על תרומתה לשימור איכות הסביבה וניקוי האוויר והמים מתוצרים תעשייתיים. ואכן, העיר נראית ומרגישה כמו כפר, וזה בהחלט מרשים בהתחשב בכך שלפני שישים שנה היתה מרכז ייצור הפחם והברזל של גרמניה.
6. מזג האוויר כאן - כמו בחלקים רבים של גרמניה - יכול להיות מתואר במילה הגרמנית הנהדרת wechselhaft - הפכפך. זה אומר שאף פעם אי אפשר ממש לסמוך על התחזית, אבל מצד שני גם יוצר הרבה מאוד הזדמנויות לשילוב של גשם ושמש, שיוצר - כפי שלמדנו בגן - קשת:



אגב, כשהסתכלנו החוצה בהתפעמות מהקשת המרהיבה (זה נראה הרבה יותר מלהיב במציאות) עלה בי עוד הרהור אטימולוגי, הפעם בעניין 'קשת': בעוד שבעברית משמשת אותה מילה לתופעה המטארולוגית, לצורה הגיאומטרית שלה, למבנה האדריכלי ולכלי הנשק באותה צורה, הרי שבאנגלית שייכים כלי הנשק (bow) והקשת בענן (rainbow) למשפחה אחת, ואילו הצורה הגיאומטרית (arc) והאדריכלית (arch) למשפחה אחרת (ונדמה לי שבגרמנית זה גם כך).
יהיה מה שיהיה שמה, הקשת היתה תמיד סמל לברית בין השמיים לארץ ובין הטבע לאדם, והופעתה היום בהחלט משמחת - אולי היא מסמלת את הברית ההולכת ונרקמת בינינו לבין העיר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 25/2/2007 02:47, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30, תמונות, אופטימי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-26/2/2007 10:22

---

בבוקר
יש אנשים שיצחקו אם אספר להם שיש לי בעיה לקום בבוקר. הרי כמעט תמיד אני מצליח לקום ישר עם השעון, בלי נודניק ושום דבר אחר, ומשמש כמי שמעיר אנשים אחרים שישנים בסביבה (ובשנים האחרונות, את אסנת). אבל הבעיה שלי עם הקימה אינה פיזית, כלומר אינה קשורה לחוסר יכולת לקום, אלא נפשית - חוסר רצון לקום.
יש בזה משהו מאוד טבעי: השינה מתבצעת במקום בטוח בהרבה מהעירות, בתוך מיטה נוחה, שמיכה חמה, חדר מואפל - מקום נוח ובטוח שאינו משתנה. מצד שני, בזכות החלומות, יש למקום הזה אפשרות להיות כל דבר וכל מקום שארצה, בלי מגבלות כמעט, כך שגם שעמום ושגרה לא גרים שם. נכון, יש גם סיוטים וחלומות קשים, אבל קודם כל - אצלי הם נדירים, ושנית - הם נגמרים במהירות ובתחושת ההקלה של 'זה היה רק חלום', וזאת לעומת סיוטים שמתרחשים במציאות ואתה מוצא את עצמך מתעורר ומגלה שהם עדיין שם וצריך לנקות אחריהם.
בגלל העדיפות הברורה הזאת של עולם החלום על עולם המציאות, ההתעוררות היא עבורי חוויה קשה, שבמהלכה אני עוסק כל הזמן בנסיונות לשכנע את עצמי שיש לי סיבה לכניסה-מחדש הזו לעולם המציאות. זאת הסיבה שהרבה יותר קל לי להתעורר בימים בהם צפוי משהו מיוחד (טיול, הופעה, אירוע) והרבה יותר קשה בסתם-יום-של-חורף, בו קר מחוץ למיטה ואפילו השמש לא מציצה מהענן, ובטח כאשר כל מיני מטלות לא-נעימות במיוחד ממתינות לתורן ברשימה. וזה לא משנה באיזה שעה קמים (פרט לכך שחשוב שזה יקרה אחרי הזריחה).
טוב, אני הולך להכין קפה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/2/2007 09:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שירי ב-26/2/2007 17:47

---