באמצע הניקיון
אנחנו באמצע ניקיון פסח, שכבר השתלט על מרבית יום ו' ועכשיו גלש גם לשבת; בתקווה היום אחרי הצהריים נשאיר הכל מאחורינו. דרך אגב, הידעתם שהמילה Dreck בגרמנית פירושה לכלוך, ובניגוד לעברית - כאן זה לא סלנג אלא מילה ככל מילה, וכך אפשר לראות על פחי אשפה את המשפט weg mit dem Dreck, בתרגום חופשי 'הלאה הלכלוך'. האחראית לטרנספר המילולי הזה מגרמנית לעברית היא כרגיל מיודעיתנו האידיש.

את הסדר, אגב, אנחנו עושים אצל ירון, יחד עם בנו וידיד נוצרי קרוב. ירון הודיע לנו שהוא לוקח על עצמו את הכנת הארוחה, בתנאי שאנחנו נדאג לצלחת הפסח - כלומר למצוא זרוע (כנף עוף קפוא) לברר איך אומרים בגרמנית 'חזרת' (Meerrettich), להכין חרוסת (אסנת כבר ארגנה מתכון) ולברר בהגדה שלקחנו אתנו איך מסדרים את כל זה. יהדות זה שמחה, כבר אמרנו?

כתיבת הפוסט הזה נקטעה כי הניקיון הגיע לחדר המחשב. כדי לנקות את השטחים המאובקים שמאחורי שולחן המחשב נאלצנו לכבותו ואף להרים את סבך החוטים מאחוריו אל שולחן המחשב עצמו, וכמובן להוציא כל מיני שולחנות וחפצים שהיו מסביבו. הפעולה נסכה בי חרדה אדירה, שהחלה לשכוך רק כאשר החזרתי הכל למקום; עם כל פריט ששב להיכן שהיה, מצאתי את עצמי נרגע יותר, גם אם מדובר בסך הכל במנורה שליד המחשב. בגלל היחס החרדתי שלי לטכנולוגיה, כל שינוי במבנה שבו הדברים מסודרים גורם לי מיד לחשוש שהם לא יעבדו כמו שצריך כשאפעיל אותם מחדש. כאילו כל המערך המכושף הזה, שמאפשר לי לעבוד, לשמוע מוזיקה, לראות סרטים, לברר בירורים, לקנות כרטיסי נסיעה, לדבר עם חברים ולבטא את עצמי מול העולם, פשוט יתמוטט כמגדל קלפים עם משהו בו לא יהיה בסדר (למשל אם אמרתי אברה קדברה במקום אצ'יו פלאצ'יו, או השתמשתי ברגל של קרפדה במקום צפרדע). זה נכון כשמורידים תוכנה חדשה או מחברים למחשב גאדג'ט חדש, וזה נכון שבעתיים כשכל פינת העבודה מתפשטת מצורתה המוכרת.
את עשרים הדקות עד שהמים יתייבשו ביליתי בניסיון להסביר לחרדה שלי שהיא צריך לשבת בצד ולהקשיב להיגיון, מה שלא נורא עוזר כי ההיגיון יודע להצביע על לא מעט מקרים שבהם חיבור משהו חדש למערכת גרם לכל מיני נזקים משונים (הטלוויזיה שלנו, למשל, נוטה להגיב לכל מיני מכשירים בסביבתה בסימנים ירוקים המופיעים בשולי המסך ונעלמים אחרי זמן מה), ועלול פשוט להצטרף לחרדה במתקפה משותפת על התודעה. כפי שאתם יכולים להבין מעצם העובדה שאני כותב את הקטע הזה, הכל הסתדר לבסוף, אבל רק אחרי קפיצה חרדתית פתאומית כשלחצתי על כפתור המחשב וכלום לא קרה. נראה שהעולם המודרני, שהתנה אותנו לכך שלחיצה על כפתור גורמת למשהו לקרות, חיבר במוח שלי את ה'לחיצה ללא תגובה' ללחצן המצוקה. כמובן, תוך שניה התברר שחוט החשמל למחשב יצא קצת החוצה, והכנסתו פנימה פתרה את הבעיה.

תיכף אנחנו חוזרים לניקיון, ואני רק מקווה שפרט לערבול החדרים, בלגונם והכנסת שני שליש מיושבי הבית (אני והחתול) ללחץ, יהיו לו גם השפעות חיוביות. לא, האמת שאני יודע שיהיו השפעות חיוביות, וכבר אתמול אפשר היה לחוש הנאה מהמצב הנקי של הבית. אולי זו פשוט הידיעה שתוך זמן קצר המצב הזה ייעלם שגורמת לי לתהות כל-כך לגבי כל מושג הניקיון. מצד שני, הרבה מאוד הנאות (כולל אוכל, למשל) חולפות מהר וזה לא גורע מערכן.

הערת אגב אחרונה - למי שתוהה מה פתאום הבאתי את מטאפורת הכשפים לענייני המחשב, נותר לי רק לומר שבימים האחרונים התחלנו במסע השלמה של צפייה ב'באפי', מההתחלה, וההשפעות נראות לעין.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2007 15:02, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, המחשב ואני
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של אינשולדיגנזי ב-1/4/2007 18:06

---

רשימת קריאה
(כדי שיהיה לכם מה לקרוא אחרי שייגמרו כל מוספי השבת והחג ועדיין לא יגיעו כל האורחים לסדר)

אורזת כותבת על זוגיות ומוסכים ומרגשת אותי. יש משהו מדהים בלהגיע להבנה שאתה 'חלק מזוג', שמתפקד טוב יותר יחד מאשר לבד. ובלי שזה יתנגש, בכל זאת, עם הרצון להיות אדם שלם אחד.

מתי שמואלוף כותב על יחזקאל נפשי כתבה מעניינת שיש לה שני חסרונות: היא מתחנפת מדי למושא שלה, והיא פורסמה ב'צהובון השירה' 'כתם'.

בחלל פתחו יופי של פרויקט - רנגה, לפי המסורת היפנית. היוזמה מבורכת והשירים יפים, ואני רק מקווה שבפעם הבאה תהיה יותר פתיחות לכותבים נוספים, מבחוץ.

מחקר בריטי חדש מדרג חומרים שונים לפי רמת הסיכון. הכותרת: אלכוהול במקום החמישי, ניקוטין בתשיעי, קאנאביס, אקסטזי ואל אס די משתרכים מאחור. יש לי לא מעט השגות על הדרך שבה נערך וכומת המחקר הזה, אבל את המגמה אפשר להבין.

וקצת חדשות טובות לסיום, בעיקר לקוראי גרמנית: כתבה בעיתון המקומי על קונצרט של אסנת עם הפסנתרן שלה בהויסוויילר, לא רחוק מזארברוקן. תרגום המשפט הראשון (בערך): "כך מדמיין לעצמו אדם זמרת סופרן: גאה, מודעת לעצמה, נראית מצוין ובעלת קול בנוי לתלפיות, שמעלה דמעות של רגש בעיני השומעים." אנחנו גאים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/3/2007 00:30, ושייך לקטגוריות אמנות, אסנת, סיפרותי, ביקורת
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-2/4/2007 10:12

---

גם אנחנו צריכים ניקיון לפסח
אסנת מתכננת לעשות ניקיון גדול בבית לקראת פסח, להזיז רהיטים שלא הוזזו חצי שנה, לקרצף מאחורי המקרר, לשאוב מתחת לפסנתר, להוציא את כל האבק מהשטיחים (אה, בעצם אין לנו שטיחים). זה בהחלט דבר מספק (לפחות בתיאורייה, עד שהאלרגיות וכאבי הגב מתחילים להשתלט), אבל מעלה את השאלה איך עושים ניקיון פסח לעצמנו, לנפש/גוף/מחשבה/מה שזה לא יהיה שמפעיל את ה'אני'.
דבר אחד אני יודע שלא עובד זה מה שמכונה 'פתיחת דף חדש' ובאנגלית New year's resolution, כלומר להבטיח לעצמי שמעכשיו והלאה אני אהיה שונה. ניסיתי את זה אלף פעם וזה מחזיק במקרה הטוב כאורך פסח, דהיינו שבוע, ואז ההתמדה של האני משתלטת וההבטחות מתפוגגות אחת אחת ומשאירות אחריהם שובל מעיק של אשמה. זה ניקיון זה?
לא, נראה לי שצריך סוג אחר של ניקיון, אולי כזה שלא מציב מגבלות חדשות אלא פשוט שופך. זה מזכיר לי כתיבת רצף - תרגיל ישן מכיתת השירה של הליקון, לוקחים דף וכותבים כל מה שחושבים עליו במשך רבע שעה, בלי לצנזר ובלי להתחמק, כולל את ההתנגדויות לכתיבה, מאמרי הסוגריים, החרדות, הפנטזיות הפרועות וצלילים משונים שנשמעים בראש (פעם אחת ביליתי חמש דקות בכתיבת מי-מי-מימימימי). אבל האמת שגם כאן יש שביב אשמה, כי לפחות לפי אמיר אור כתיבת רצף עוזרת במיוחד כשעושים אותה על בסיס קבוע, יום יום, לפחות חצי שנה, ואני הצלחתי בקושי להחזיק שבועיים. בקיצור, לא.
ניקיון בגרמנית זה reinigung, שבא מהמילה rein, שהאסוציאציה הראשונית שלי אליה היתה רצונם של הנאצים בגרמניה Judenrein, כלומר מנוקה מיהודים. יש משהו אכזרי בלנקות, משהו קיצוני. אריאדנה מנאקסוס, הרוצה שהמוות ייקח אותה, שרה באופרה של שטראוס "יש ארץ אחת, שבו הכל נקי; יש לה גם שם - ארץ המוות". וזוהר איתן כותב "הרוצח הסדרתי רוצה שהכל יהיה אהבה/ כמו ביצה, הוא מסביר/ כל מה שאינו אהבה צריך להוריד, אומר/ הרוצח הסדרתי, לשייף, כמו/ ביצה. אין לו מקום, הוא/ אומר, מה שאינו די/ חלק, עגול או/ לבן." והלבן הזה הוא הנקי, הוא המוות, הוא הקיצוניות של הרוצח הסדרתי בהתגלמותה. אז למה הרצון העז הזה לנקות? מה זו המשיכה הפרברטית הזו לשיוף עצמי?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/3/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-30/3/2007 20:49

---

זומרצייט * הסוד * נגיעה
כמעט לא שמנו לב, אבל לאסנת יש יומן גרמני, והוא זה שהזהיר אותה במפורש שהיום מתחיל זומרצייט, כלומר שעון קיץ, ואנחנו זזים שעה קדימה בשתיים בלילה (כלומר עוד שעה וחצי) ולמשך זמן מה נהיה זהים לשעון ישראל (עד שגם אתם תחליטו שקיץ). יש משהו מצחיק בכך שכאן עוברים לשעון קיץ כשרק לפני כמה ימים ירד שלג ואילו בישראל, איפה שהשמש כבר קופחת על אוהדים אנגליים סמוקי בירה, עדיין 'שעון חורף'. לאלוהים ולחגים פתרונים.

מכירים את הסוד? לא? איך זה שאתם עוד לא מכירים את התגלית שהעניקה עושר לעניים, רפואה לעוורים ופירוקים סימטריים של אלגברות n-ממדיות למתמטיקאים שמפנטזים על דברים כאלה? ה*דבר* שהפך את אפלטון, ניוטון ולינקולן למה שהם, וצריך שעה וחצי של ספיישל אפקטס מעצבנים להסביר אותו?
כדי לחסוך מכם את הצורך לצפות בסרט חסר הפואנטה הזה, אגלה לכם שה'סוד' שיאפשר לכם להשיג כל מה שתרצו בו הוא - תחזיקו חזק - פשוט לדמיין את זה ולחשוב מחשבות חיוביות על מה שאתם רוצים. כמו שאומרים שם באמריקאית כבדה, איט'ס דאט סימפל. מעניין שאת הסוד המרהיב הזה פגשתי לפני יותר מעשר שנים בסדנת מדיטציה פרטית בקרית ביאליק, כולל יותר עצות ליישם אותו בחיים מאשר בשעה וחצי של סרט באתר הסוד הגדול. שלא לדבר על זה שהבעיה האמיתית היא לדעת מה אתה רוצה להיות, לא איזה אוטו אתה רוצה להשיג.

פלאי האינטרנט המהיר וכל מיני פרדים שעובדים קשה אפשרו לנו לראות היום את שני הפרקים הראשונים של 'מרחק נגיעה', הסדרה הישראלית החדשה. לאסנת יש אמנם אלרגיה לכל מה שנראה כמו בני ברק, אבל עצם העובדה שגם בסדרה זה עשה לה פריחה רק מעיד על רמת האמינות. הכיף האמיתי היה ללא ספק לראות את לוסי דובינצ'יק משחקת בשפת האם שלה (אחרי שראיתי אותה כבר בעברית ובאנגלית) ואת יבגניה דודינה משחקת שוב את אימא שלה ויוצרת דמות מרהיבה של דיווה רוסית עם מעיל פרווה בישראל המדברית. היה מוזר לראות את הכל מכאן, ובשוט הראשון, המראה אחד המגדלים במרכז תל אביב, אפילו נתקפתי געגוע קל. אבל הנקודה המשעשעת מכל היה השימוש של שמואל, אחד הגיבורים הדתיים, במינוח 'יורצייט', לציון סיומה של שנת אבל. יידיש היא כזאת גרמנית לפעמים.

זומרצייט נעים לכולם!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/3/2007 00:29, ושייך לקטגוריות ביקורת, טלוויזיה וקולנוע
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של TheGirl ב-28/3/2007 02:14

---