קיץ ואופניים (פוסט תמונות)
כשהאביב פרץ בעירנו לפני כחודש, נאלצתי להסביר לאסנת בעדינות שבניגוד לארץ, כאן אין פירוש הדבר שנפרדנו מהעננים לנצח, ושמעתה עד ספטמבר אפשר לאפסן את המטריות ולאוורר את בגדי הים. שהרי, לפי כל הידע האקלימי ואתרי מזג-האוויר, באירופה בהחלט ייתכנו טמפרטורות קרירות למדי, ולא מעט גשם, באביב ואפילו בשיא הקיץ.
אלא שמישהו במחלקת מזג-האויר החליט כנראה לעשות ממני (ומהסטטיסטיקה) צחוק. כשהטמפרטורה המקסימלית הממוצעת באפריל היא 13 מעלות והטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה בעיר בחודש זה בעשר השנים האחרונות היא 22 מעלות, אפשר בהחלט לחשוב ששבוע שלם של טמפרטורות מקסימום בטווח של 24-26 מעלות הוא איזושהי קונספירציה (או לפחות דוגמה מוחשית במיוחד להתחממות גלובלית). אפשרות אחרת היא שאלכס ויוליה סחבו איתם את השמש מהארץ במזוודה, שכן שני אלו עדיין לא ראו פה גשם...
בכל אופן, השבוע החלטנו שהגיעו מים עד נפש, ושחייבים לנצל את הבאג הזה במערכת. טיול יום א' היה הפתרון הטבעי, אבל הפעם החלטנו להרחיב את הקונספט, ולנסוע בפעם הראשונה לטיול אופניים. המסלול היה, כמובן, לאורך הזאר, והבחירה היחידה היתה לאיזה כיוון; מכיוון שלקחנו אתנו 'אוויאן' ויין בורדו, החלטנו ללכת על צרפת. וכך עלינו על אופנינו, חצינו במנהרה את האוטוסטרדה והתחלנו לדווש לאורך הנהר.
הדבר הראשון ששמנו לב אליו הוא שלא היינו יחידים. איזה יחידים, לא היינו אפילו שניים ממאה. התנועה בשביל לאורך הנהר היתה מדהימה, הן בכמות והן במגוון. הולכים, רצים, על רולרבליידס, וכמובן - רוכבי אופניים מכל הסוגים, מספורטאים בבגדים מיוחדים עם קסדות מתוחכמות וחטיפי אנרגיה ועד משפחות שלמות, סבאים וילדים, וכל מה שבאמצע. גם כשיצאנו מהעיר לא נרשמה ירידה במספר הרוכבים (אבל היו פחות הולכי רגל). מצד שני, כשיש שביל כזה יפה, מסודר וארוך, למה לא לצאת לרכוב?





בשלב מסוים, אחרי שחצינו את הגבול לצרפת, חיפשנו מקום לעצור לפיקניק. זה לא היה מסובך במיוחד, כי לכל אורך הדרך פזורות פינות חמד ובהן שולחנות פיקניק, פח לשאריות ואפילו מקום לקשור את האופניים (!)





את פרס 'שיטת התחבורה המקורית ביותר', אגב, הענקנו לזוג הורים שחלף על פנינו בחנייה הזו: האם על רולרבליידס, דוחפת לפני תינוק בעגלה, והאב מחליק לפניהם על רולרבליידס ומצלם אותם במצלמת וידאו. מה לא עושים כדי לשלוח וידיאו לסבא וסבתא. את החבר'ה האלה לא הספקנו לצלם (כי היינו עסוקים בלהתענג מבורדו צרפתי ומלחם עיראקי עם אבוקדו ספרדי) אבל כפיצוי, עוד נוף מרהיב מהטיול, תמונה שלי מהפיקניק - ואירוס:








ולכל חובבי המספרים והכושר, להלן הנתונים: שלוש שעות ברוטו, 18 ק"מ (תשעה לכל כיוון, וכל הדרך חזרה ללא עצירות ובמהירות פסיכית לכל הדעות שהכתיבה אסנת), שלושה סנדוויצ'ים (קטנים) לכל אחד, שני שלוקים יין, אחד בקבוק אוויאן, אוויאן, אווי-י-אא-אא-ן שב-שמ-יים וב-אאא-רץ.

קיץ שמח!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/4/2007 18:31, ושייך לקטגוריות עונות השנה, תמונות, אופטימי
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-1/5/2007 01:46

---

קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---

תלוי בנקודת המבט

ויקיפדיה היא אנציקלופדיית-רשת שימושית, שכל אחד יכול לערוך (אבל לא כל עריכה נשמרת). הזכרתי אותה כאן כבר מספר פעמים, והפניתי אליה הרבה יותר. באופן מוצהר, הוויקיפדיה באנגלית (וכל אחיותיה) אמונות על עיקרון שנקרא "נקודת מבט נייטרלית" (Neutral point of view; בקיצור נמ"נ או NPOV) - דהיינו שהכתיבה על כל נושא תיעשה בצורה מרוחקת ונייטרלית ככל האפשר, על מנת שהערכים ישקפו עובדות והסכמות ולא אמונות ודעות פרטיים של הכותבים. מהי בדיוק נמ"נ הוא נושא לוויכוח ער בכל מקום שנפגשים בו שני וויקיפדים (וכמו אצל יהודים, לפחות שלוש דעות), ולא בכדי: ההנחה שאנציקלופדיה נכתבת מאיזו 'נקודת משען' חיצונית היפותטית, מעין 'מבטו של אלוהים על הקוסמוס' רחוקה מלהיות מדויקת, ואפשר לשלוף אנציקלופדיות נייר רבות כדי להראות שערכים רבים בהם משקפים היטב את נקודת המבט של כותביהם, שאינם בהכרח נייטרלי. הוויכוח על נקודת המבט (אם תרצו - על הנראטיב) מתחדד בוויקיפדיה, שמעצם היותה אינטרנטית ומתחדשת עוסקת יותר באנשים הנמצאים בלב החדשות ובאירועים שטרם יבש עליהם הדיו; אבל מחלוקות על נקודת מבט ועל נייטרליות עולות גם בערכים היסטוריים (למשל מלחמת העצמאות) או מדעיים (אבולוציה, מישהו?). ערן בילינסקי, אחד הכותבים הבולטים בוויקיפדיה העברית, פירט לאחרונה בבלוג שלו את התפיסה שלו לגבי ויקיפדיה. אם אני קורא אותו נכון, בילינסקי בעצם מודה שהשאיפה לנקודת מבט נייטרלית היא משימה בלתי אפשרית, ומאתר נכונה את נטייתה של ויקיפדיה לשקף את העמדה ההגמונית, אותה הוא מכנה 'קונצנזוס'. העמדה הזו משתנה, כמובן, משפה לשפה; הוויקיפדיה העברית, למשל, מבטאת היטב את הנראטיב היהודי-ציוני-אשכנזי-מרכזי, המנצח במאבקים עם נראטיבים אחרים משמאל ומימין: בוויקי העברית כל הארגונים הפלסטיניים (כולל 'כוח 17') הם ארגוני טרור, ואילו האצ"ל והלח"י היו רק 'מחתרות'; מצד שני, היישובים מעבר לקו הירוק הם 'התנחלויות' ולא 'יישובים' כפי שדורש הימין. בעצם, בכך שהוא מודה שוויקיפדיה משקפת את ההגמוניה, עושה בילינסקי שירות חשוב לשוליים; שהרי חשיפת העובדה שהנראטיב ה'לא פוליטי/לא מוטה/נייטרלי' הוא בעצם 'פוליטי/מוטה/לא נייטרלי' בדיוק כמו כל האחרים, ושהוא משרת לא קבוצת שוליים זו או אחרת אלא את ההגמוניה, שומטת את הדרישה לקבלתו של נראטיב זה כפשוטו על-ידי כולם, ובעצם שומטת את הקרקע מתחת להגדרתו כ'קונצנזוס' (בסיס משותף שעליו כולם מסכימים). בילינסקי עושה עוד צעד מרתק, ולאחר שחשף את ההטיה לטובת ההגמוניה בוויקיפדיה, הוא קובע כי זה גם מה שצריך להיות (דהיינו 'הרצוי הוא המצוי'). ההסבר הוא שאנציקלופדיה אמורה לשקף את הידע הקיים בחברה ולא לשאוף לשנותו. בכך הוא כמובן צודק, אך רק בהנחה ש'מה שהיה הוא שיהיה' ושוויקיפדיה אמורה להיות אנציקלופדיה ככל אנציקלופדיה אחרת, רק ברשת ועם גישה חופשית. בעיני זוהי גישה מצרה, ששוללת מראש את האפשרות שהמדיום החדש (הן האינטרנט והן פורמט הוויקי) ישנה גם את כללי המשחק, כמו שהמצאת הקולנוע, למשל, שינתה חלק מכללי המשחק במערכת היחסים בין אמנות ובידור. כוונתי אינה דווקא לכך שבוויקיפדיה צריכה לשלוט עמדה אחרת מהעמדה ההגמונית בחוץ (שכן אז זו פשוט החלפה של הגמוניה בהגמוניה) אלא שבזכות הפורמט האינטרנטי, שאין בו בעיות מקום, אפשר במקרים רבים לנהל משא ומתן בין נראטיבים שונים ולכתוב ערך שמכיר ביותר מאחד. אפשר לראות דוגמא מעניינת בערך טרור (כדאי להציץ בדף השיחה), שם נפתר ויכוח על הגדרות שונות של המונח באמצעות כתיבת פרק שלם על ההיסטוריה של הגדרת המונח ועל הוויכוח סביבו. זהו בעיני הדיאלוג שמאפשר הפורמט החדש, והמרתו בשיקוף ישיר של ההגמוניה המקובלת פירושה לרדד הרבה מהיתרונות של וויקיפדיה, וחבל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 02:31, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
תגיות בטכנורטי: מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/4/2007 09:11

---

מונסטר
בעוד שעות מספר יסתיים ביקור מספר שלוש (ואולי ארבע?) בביתנו הקט, הפעם ביקור האח הלינוקסאי, שכלל מספר טיולים ברחבי העיר, ביקור משעשע בנבכי מוזיאון הטירה המקומי (כולל גרמניחביב שהתעקש לתרגם לנו את ההסברים מגרמנית לגרמנית קלה), התקנה של ראוטר חדש המשחרר אותנו כמעט לגמרי מצבת הברזל של וודאפון, וערב מהנה במיוחד בביתם של אלכס ויוליה. אותו ערב (אתמול) כלל משהו לכולם: גבינות מלהיבות, בשרים כיד המלך, מכשיר צלייה שולחני נפלא המכונה 'רוקלה' ונרכש בידי ידידינו בשוק הפשפשים בסכום המגוחך של יורו אחד בלבד, ומשחק קלפים משעשע העונה לשם 'מאנצ'קין', אותו הביא עמו הלינוקסאי מישראל. וכל ההקדמה הזו באה כדי לספר משהו על אותו משחק. המשחק נולד כפארודיה על שחקני די אנ די שכל רצונם להרוג מפלצות ולקבל אוצרות. כעיקרון, בכל שלב שולף השחקן שזה תורו קלף מערימת ה'דלתות' (דהיינו פותח דלת) ואם מופיעה מולו מפלצת עליו להילחם בה (ולזכות באוצרות שמאחורי או להיפגע מהנזקים שהיא גורמת). אם השחקן לא מצא מפלצת, הוא לוקח את הקלף ליד ואז רשאי (בין השאר) לשחק מפלצת מידו כדי להילחם בה. מאחר שהשחקנים האחרים יכולים לחזק את המפלצת, הניצחון אינו מובטח, כך ששחקן סופר-זהיר עלול לא לשחק כלל מפלצות מהיד; אלא שהדרך להתקדם היא לזכות באוצרות (וברמות ניסיון) וזאת ניתן לעשות כמעט רק ע"י מלחמה במפלצות. התוצאה היא שלפעמים מכניסים שחקנים את עצמם לקרבות קשים, בתקווה לזכות באוצרות שמאחוריהם. צורת המשחק הזו, כך חשבתי בדרך הביתה, היא סוג של מטאפורה לחיים. אני אמנם לא מת על מאבקים, ואלה שאני נתקל בהם במקרה עלולים להותיר אותי די פגוע, אבל לפעמים אני זקוק למאבק כי אני צריך את האוצר הטמון בחובו, ואני מוכן אפילו להסתכן בהפסד אפשרי. זה הזכיר לי שהפועל הגרמני kriegen, להשיג, בא מאותו 'שורש' כמו Krieg - מלחמה; האין זה רמז לכך שיש דברים שצריך להיאבק כדי להשיג?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/4/2007 00:19, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, מעברים 10-20-30
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/4/2007 20:14

---