אין תירוצים
השיטה אשמה, אומרים השרים החדשים, ונדמה לי שאפילו הם יודעים שהם משקרים. שום דבר משמעותי לא השתנה בשיטת הבחירות בישראל - פרט לניסיון לעבור לבחירה ישירה של ראש הממשלה לכמה שנים. 'העם רצה אחדות', טוענים אותם שרים, אבל שוכחים להזכיר שני דברים: שהעם רצה אחדות עם ציפי לבני ולא עם אהוד ברק, ושגם בממשלות האחדות של שנות ה-80 לא היו כל-כך הרבה שרים. בממשלת הרוטציה של שמיר ופרס ב-1984 היו 97 ח"כים - ורק 25 שרים (יחס של 3.88 ח"כים לשר). בממשלת האחדות השנייה, שהוקמה ב-1988, היו 95 ח"כים, ושוב 25 שרים (3.8). בממשלת שרון היו אמנם 30 שרים - אבל גם 89 ח"כים (2.96).

לעומת הממשלות האלה, שהיו באמת ממשלות אחדות ונתמכו בידי כשלושה רבעים מחברי הכנסת, נתניהו הקים ממשלה מהסוג הנפוץ ביותר בישראל בזמן האחרון - מה שמכונה 'ממשלה רחבה': מפלגה גדולה אחת, פלוס כמה מפלגות בינוניות וקטנות שצריך כדי להגיע ל-70 ח"כים. כך היה בממשלת נתניה הראשונה (שאגב, היתה דומה מאוד לנוכחית - ליכוד + ש"ס + מפד"ל + יהדות התורה + מפלגה רוסית חילונית +מפלגה ששורשיה במפא"י ובראשה גיבור מלחמה). כך היה בממשלת ברק (למרות קריאות ה'רק לא ש"ס'). כך היה גם בממשלת שרון, עם שינוי. אבל אף אחת מהממשלות האלה לא התימרה להיות ממשלת אחדות ולא שברה את השוק כמו הנוכחית. ממשלת אולמרט, למשל, החלה את דרכה עם 67 מנדטים ו-24 שרים - יחס של 2.79 .בממשלת נתניהו קיבלנו יחס חסר תקדים של 74 ח"כים ל-30 שרים - 2.46 ח"כים לשר, וזה בלי לספור הרבה יותר סגני שרים מאשר בממשלות 'מנופחות' קודמות.

אומרים ש'זה מחיר היציבות', אבל נשאלת השאלה - איזו יציבות? ב-30 השנה האחרונות, לצד עלייה מתמדת של מספר השרים יחסית למספר הח"כים, נרשמת ירידה מתמדת באורך חייהן של הממשלות. הממשלה האחרונה בישראל שנותרה יציבה למשך כל כהונתה - כלומר כיהנה ארבע שנים תמימות - היתה ממשלת בגין הראשונה (1977-81) והיא כללה 77 ח"כים ו-20 שרים בלבד (יחס של 3.85, אבל מה שמדהים יותר הוא שהיו בה שלושה ח"כים יותר מאשר בממשלה הנוכחית, אבל *עשרה* שרים פחות. ורק ארבעה סגני שרים).

אומרים שהפלגנות היא הבעיה, שההתפוררות לרסיסי מפלגות גורמת לכל מפלגה לדרוש יותר ויותר. אבל ב-77 היום בממשלה שש סיעות - ממש כמו היום - ואחת מהן היתה סיעת יחיד. וב-96, בממשלת נתניהו הראשונה, היה הליכוד במצב דומה (אז עם 32 מנדטים, היום עם 28) והממשלה הורכבה גם אז משש סיעות בדיוק - וראה זה פלא, הסתפקנו ב-19 שרים על 66 ח"כים (3.47). יתר על כן, את טענת הסחיטה צריך להפנות למפלגה שקבלה הכי הרבה שרים יחסית לגודלה, וזהו כמובן הליכוד: 14 שרים למפלגה של 28 מנדטים בקואליציה - יחס של שני ח"כים לשר.

במלים אחרות, כפי שאומרת הכותרת, אין תירוצים. זה לא השיטה, לא הפילוג, לא העם - פשוט הפוליטיקאים החמדנים של היום. הם אשמים בממשלה הגרנדיוזית, שבקרוב לא תוכל אפילו לטפס במדרגות מרוב משקל עודף.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2009 23:53, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/4/2009 00:35

---

אימונים נגד אוטו-אימוניות; מחאה נגד הגירוש מגן עדן
לא שמתי לב, והנה העליתי שני פוסטים פוליטיים ברצף, וזה בכלל לא בלוג פוליטי.

אתמול הייתי חולה, ואז בערב המחשב שלי הראה כמה סימפטומים לא-חיוביים (טפו טפו!), והלילה התהפכתי על משכבי (ליטרלי) כאשר החרדה המחשבית (המוכרת כבר לקוראים הוותיקים של הבלוג) והמחלה טרטרו לי את השכל וגרמו לי לחלום על השתלטות עוינת של המכונות על המחשב שלי, על הזהות שלי ועל העולם, בסדר זה. אולי זה היה גם בגלל שבבוקר לא יכולתי לצאת לריצת-הבוקר הקבועה שלי, כי ירד *שלג* (כן, שלג במרץ. ואומרים שכבר הגיע האביב). הריצה מאפשרת לי לסדר את המחשבות ובמקביל לשחרר את המתחים, שאחרת מחליפים כיוון ותוקפים את הגוף עצמו. זהקצת כמו במחלות אוטו-אימוניות: האדרנלין שמגויס כדי 'לטפל בבעיה', כדי להגיב בתגובת פייט-אור-פלייט, מגלה שאין לו הרבה מה לעשות כשהאנטי-וירוס רץ שעה שלמה, ומאחר שאין לו מה לעשות הוא חוזר פנימה, מוצא דברים להילחץ מהם, כששום פעולה אמיתית לא יכולה להרגיע את החרדה (כי היא כבר בפנים, ועכשיו לך תרגיע אותה).

שלא לדבר על זה שבזמן האחרון אני מוצא את עצמי בסוג של מחאה קיומית. לא רק, נניח, נגד מערכת הציפיות המקובלת, או אפילו נגד הקפיטליזם, אלא נגד העיקרון הבסיסי שנוסח כבר בספר בראשית, 'בזעת אפיך תאכל לחם'. מרגיז אותי שאותו עולם עתידי שבו אין צורך יותר בעבודה (כי רובוטים עושים הכל) נראה רחוק מתמיד. מ'קרית חשמל', עיר העתיד של אריך קסטנר ב'35 במאי', ועד החברות החלליות שתיאר אסימוב בסדרת הרובוטים שלו, המד"ב מלא וגדוש ברעיון שהטכנולוגיה תבטל סופית את 'בזעת אפיך'. ובצדק, לפחות מנקודת המבט שלי. נראה לי לא הוגן להצטרך להקדיש חלק ניכר מחייך לדבר אחד, שהוא ה'עבודה', ה'קריירה' הקדושה, ועוד להצטרך להתחשב בשיקולים חיצוניים (כמו 'כמה משלמים' ו'האם יש בכלל עבודה כזו') בבחירת הדבר הזה. וכן, אני יודע שזה ילדותי, וזה לא שאני הולך לגור עכשיו בחבית ולהתקיים ממים ומלח. אני כותב כאן אחרי שסיימתי יום עבודה מלא, אפילו מלא-פלוס כדי לפצות על המחלה של אתמול. עובד ועובד ועובד, וכל הזמן משתוקק לעבור לקרית חשמל, או למונקו.

לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים, וישראל לא מפציצה לי שיירות נשק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/3/2009 21:13, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה, לפחות רוסיה
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-30/3/2009 22:31

---

זכות הצעדה
מצעד הימין באום אל פאחם מעורר אצל הטוקבקיסטים הפבלוביים קישור קבוע למצעד אחר, שגם אותו אישר בג"ץ - מצעד הגאווה בירושלים. לצד ההבדלים המשמעותיים בין שני המצעדים (שאעמוד עליהם בהמשך), יש ביניהם אכן דמיון עקרוני, וזו אחת הסיבות לכך שבג"ץ פסק באורח דומה בשני המקרים. אותו קו דמיון מקשר את שני המצעדים גם למצעד אחר, שלא נערך לבסוף, שם הנושאים העומדים לדיון ברורים וחדים אף יותר.
בשנת 1977 ביקשו חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית האמריקנית (בדיוק מה ששמעתם: ניאו-נאצים) להפגין את נוכחותם בשיקגו על ידי צעדה בפרבר סקוקי. בפרבר היה רוב יהודי ואחוז ניכר של ניצולי שואה, שמחו כנגד כוונתם של הניאו-נאצים לצעוד במקום. למעשה ביקשו הניאו-נאצים תחילה לצעוד בפארק בלב שיקגו, אך כאשר העירייה התנתה את השימוש בפארק בתשלום דמי ביטוח דמיוניים, הודיעו הנציונל-סוציאליסטים על כוונתם לצעוד ברחובות הפרבר היהודי.
נדמה שקשה לנסח מקרה יותר קלאסי של עימות בין חופש הדיבור, ההתארגנות וההפגנה לבין שיקולי 'פגיעה ברגשות הציבור'. המאיימים לצעוד נמנים עם הקיצונים המתועבים ביותר, המעלים על נס את הדמויות המזוהות ביותר בעולם המודרני עם הרוע המוחלט, והם דורשים לצעוד בדיוק במקום שבו מתגוררים הקורבנות הישירים של אותן דמויות. אפשר היה לחשוב שרגישות הציבור תיקח את הבכורה במקרה הזה, אבל בית המשפט העליון חשב אחרת: בהחלט דרמטית נקבע שהאיסור על הצעדה מנוגד לתיקון הראשון לחוקה, ושניתן לקיים את המצעד. עם זאת, כדי לצמצם את הפגיעה ברגשות התושבים, אסר בית המשפט על הצגת צלב הקרס, בכל צורה שהיא, במהלך המצעד.
המצעד עצמו לא נערך לבסוף [1] אבל ההחלטה העקרונית היא מה שחשוב. ההחלטה הזו היא יישום של משפטו הידוע של וולטייר, "אני מתנגד לדבריך מכל וכל, אבל אאבק עד מותי על זכותך לומר זאת". החלטת בית המשפט היא גם תקדים לכך שרגשות הציבור אמנם אינם עילה לאסור על חופש הביטוי, אבל עשויים להיות עילה להגבלה של *סגנון* המחאה, כדי לא לאפשר 'פרובוקציה לשם הפרובוקציה'.
ואם זכות ההתארגנות וזכות הדיבור עומדת לניאו-נאצים בסקוקי, הרי על אחת כמה וכמה שהיא עומדת למרזל באום-אל-פאחם. התנגדות לצעדה על רקע עמדותיו של מרזל היא צביעות מוסרית מהסוג שהימין נוטה להאשים בו את השמאל; אם חופש הביטוי יקר לנו, הוא צריך להיות יקר לנו בכל מקרה שמאיימים עליו, יהא אשר יהא מי שמנסה להתבטא באותו רגע.
ובכל זאת, יש הבדל מהותי בין סקוקי ואופ אל פאחם מצד אחד, לבין מצעד הגאווה הירושלמי מצד שני, וההבדל הזה הוא בדיוק הסיבה לחשיבותו של מצעד הגאווה. הסיבה שמצעדי סקוקי ואום-אל-פאחם כל-כך קשים לעיכול, היא שברור לכל בר-דעת שלא מדובר כאן על סתם התבטאות, אלא על פרובוקציה מכוונת. זאת מכיוון שהמצעדים אינם מייצגים, למעשה, *אף אחד* במקום שבו הם צועדים: לא היה סניף ניאו-נאצי בסקוקי ואין כהניסטים באום-אל-פאחם. הצעדות האלה לא נועדו להפגין נוכחות שקיימת באוכלוסיה אבל סמויה מעין, אלא להפגין נוכחות שאינה קיימת באזור, על מנת לעורר אותן תגובות רגשיות צפויות וליצור מהומה שתמשוך תשומת לב. לעומת זאת, בירושלים דווקא יש הומוסקסואלים ולסביות, כולל קהילה פעילה וענפה ומצעד הגאווה נועד בדיוק כדי להבהיר את הנקודה הזו, כדי לתת למי שמגלה את עצמו בעיר הקודש את התחושה שהוא לא לבד. לא תמיד קל להבחין בין התארגנויות מהסוג שחופש הביטוי שואף להגן עליהם לבין פרובוקציות שנועדו לנצל את חופש הביטוי, ולכן עלינו לדאוג עקרונית לשימורו של חופש הביטוי גם במקרי הקצה; אבל מצעד הגאווה, לדוגמה, הוא לא מקרה קצה ולא בטיח, אלא בדיוק סוג ההתארגנויות שחופש הביטוי נועד להגן עליהן.

[1] הניאו נאצים ביטלו את האירוע לאחר שהצליחו לשכנע את עיריית שיקגו לאפשר להם לצעוד בפארק העירוני, כפי שתכננו בתחילה.

נ.ב.: הפוסט האקטואלי הזה, שיאבד את האקטואליות שלו עוד יום וחצי במקרה הטוב, נדחק למקום שהיה אמור להכיל תמונות מטיול יום א'. אבל גם אלה עוד יגיעו.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/3/2009 20:11, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-25/4/2009 21:03

---

עדויות
מונטנגרו היפהפייה, שאני מתרגם מדריך טיולים שלה עכשיו, לא נראית במבט ראשון קשורה לרצועת עזה הצפופה. אבל בין החופים המרהיבים למסעדות הפיצה-גריל, אפשר לקרוא פתאום שורה כמו 'ב-2008 הוגשו כתבי אישום נגד ארבעה חיילי מילואים בעוון פשעי מלחמה, לאחר שנתגלה כי עינו והתייחסו באופן לא אנושי למאות קרואטים שהיו כלואים כאן בכפר במהלך המלחמה של 1991-2'.
הקרואטים והמונטנגרים, צריך לזכור, היו שנתיים קודם לכן חברים באותה מדינה, שותפים באותה נבחרת כדורגל. הם גם מדברים פלוס מינוס אותה שפה, למרות שהיום קוראים לדיאלקט אחד 'קרואטית' ולשני 'מונטנגרית'.אבל מה שגרם להם להפוך את ארצם היפה לשדה קרב, ואת כפריהםן לזירה של פשעי מלחמה, הוא רק הבדל אחד - הדת. הסרבים (והמונטנגרים) הם אורתודוכסים, הקרואטים קתולים, הבוסנים מוסלמים.
זו הסיבה שהדבר שזעזע אותי יותר מכל בעדות המלאה מתוך 'שיח הלוחמים' במכללה הקדם-צבאית הוא עניין שלא קשור להרג, לטוהר הנשק או אפילו לטמטום שבמלחמה (למרות שיש גם הרבה מכל זה בעדויות) - אלא קטע קטן שבו מספר אחד הלוחמים שהגורם העיקרי שעסק בהסברה ללוחמים שיצאו לשטח היה הרבנות הצבאית; ושהיא ציירה את המלחמה כמלחמת דת, חד-משמעית, על 'הארץ הקדושה'.
כמו שמוכיחה הדוגמה היוגוסלבית, השארת ההסברה הפנימית בידי אנשי הדת היא מתכון מובטח להמשך הידרדרות מוסר הלוחמה. במלחמת דת, אין שלום ואין שלווה. גם במדינה עם שפה והיסטוריה משותפת, לקח כמעט 20 שנה להתגבר ולהחלים מהפצעים.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/3/2009 22:48, ושייך לקטגוריות אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-22/3/2009 01:05

---