קשב וריכוז
יש שני עולמות של תקשורת, פנימי וחיצוני.
הריכוז הפנימי הוא עמוק, הוא רב עוצמה, הוא ממכר. אני יכול לנהל שיחות ארוכות עם עצמי, לכתוב מונולוגים, דיאלוגים, משחקים רבי תפקידים. אני יכול לקחת קווי מחשבה עד שעמום לפני שבכלל אמרתי עליהם מילה, להתחשב בכל הצדדים (מזל מאזניים שכמוני), לשקול ולדון ולהתמודד. לרוץ קדימה, כשמה שאמרתי/כתבתי נשאר הרחק מאחור. ובמקום הזה, הריכוז מושלם, שום דבר לא הולך לאיבוד. כשאני למשל מצליח להביא את הריכוז הפנימי הזה להתמקד במלונות של ברלין, אני טס בעבודה בלי לשים לב כמעט, גומא עמודים ופרקים.
אבל זה נדיר. הריכוז הפנימי חזק, וקשה לרמות אותו. הוא יודע מה הוא רוצה, והאנגלית הקלוקלת של מדריך ברלין זה פשוט לא זה. הריכוז הפנימי בוחר באיזה גירוי - חיצוני או פנימי - להתמקד, והוא בוחר רק במה שמעניין אותי. אחרת יוק: עשר דקות ריכוז, שתי דקות גלישה, דקה וחצי להכין קפה, חמש דקות בהייה בחצר האחורית (משהו שם פתח את הדיון הפנימי, הריכוז הוסט. זהו).
את עולם התקשורת החיצוני למדתי. צעד צעד. וגם היום, אחרי שנים של התעסקות בו, הוא קשה לי. אם הריכוז הפנימי שלי לא בחר להתעסק במשהו, אני צריך באופן רצוני לאסוף את המוח מאיפה-שזה-לא-יהיה-שהוא-מטייל-עכשיו ולהתמקד במטרה שלפני: לפתוח את המקרר, להוציא גבינה, לפרוס, לשים על הלחם. אם אני לא מכריח את הריכוז להתעסק במעגל החיצוני, אני עלול למצוא את עצמי בוהה במקרר פתוח בלי לדעת למה בעצם פתחתי אותו. כל מה ש'משעמם', כלומר שנעשה כבר בעבר אינספור פעמים ואין בו מורכבות כלשהי, דורש איסוף מכוון של הריכוז ורתימתו למשימה. אפשרי? כן. קל? לא.
הדרך הטובה ביותר היא כמובן לרתום את הריכוז הפנימי לעבודה, ולשם כך צריך לגרות את התעניינותו. בגלל זה אני אף פעם לא מבשל אותו תבשיל בדיוק אותו דבר. תמיד צריכה להיות בזה איזושהי המצאה, איזה טוויסט חדש שיעניין את עולם-התקשורת-הסגור-על-עצמו שבתוך הראש. אפשרות אחרת, בעיקר למשימות פשוטות, היא להפוך את זה לאוטומט; המוח אולי לא מרוכז, אבל השרירים זוכרים. ככה למדתי לרכוב על אופניים או לנהוג. ויש כמובן עזרים חיצוניים, רשימות, תוכניות מפורטות, אמירה של דברים בקול כדי שיחדרו את החומה וימצאו את דרכם לריכוז הפנימי.
חשוב להבהיר שאני מתאר את הכל כתיאור ולא כטרוניה או כ'בעיה'. התקשורת הפנימית המורכבת הזו היא כנראה הדבר שמאפשר לי לכתוב - הן כבלוגר, הן כמתרגם והן כסופר. זה שהדברים מהדהדים ארוכות בחלל הראש, זה חלק מהיכולת לעבד, לחבר, לקשר הקשרים זה לזה וליצור דברים חדשים. מזה באה היצירתיות שלי, ומזה בא גם הדחף (ה'דרייב') שלי להוציא את היצירה החוצה. כשהמשימה העיקרית היא תרגום של ההדהודים האלה למשהו שניתן לתקשורת החוצה; וזו מקבילה בעצם למשימה היומיומית של תרגום המשימות החיצוניות לשפה שהריכוז הפנימי מבין.

(האם הבנתם?)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/5/2009 22:54, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, קוהרנטיות זה פאסה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-2/6/2009 13:28

---

שלוף אותי (אם תוכל)
אני חושב שכבר סיפרנו על הפלא המקומי, אתר התיירות מספר אחד של ארץ הזאר, הלא הוא הזאר-שלָייפֶה (Saaeschleife) - לולאת הזאר, או המקום שבו הנהר עושה סיבוב של 180 מעלות. למי ששכח, מלמעלה זה נראה ככה:





לנקודת התצפית הזו על העיקול המרהיב נסענו כבר מספר פעמים, בעיקר כדי להראות הנס לכל מיני חברים וידידים. אבל מאז שראינו את העיקול תכננו - ולא הצלחנו - לנסוע באופניים לאורך הלולאה עצמה. הסיבוך היה שצריך לנסוע עם האופניים חצי שעה ברכבת רק כדי להגיע לתחילת המסלול, ואיכשהו תמיד היו מסלולים קרובים יותר וכיפיים יותר שפיתו אותנו.
אז זהו, שלא עוד.
ביום א' האחרון, כשתל אביב הגיעה זמנית לזארברוקן והטמפרטורות טיפסו לאזור ה- 28-29 (די נדיר באזורנו), החלטנו שזה הזמן. בבוקר עוד לא היינו בטוחים, כי השמש החליטה להתעורר מאוחר ויצאה מבין העננים רק אחרי 11:00 (קיץ, אבל לא כזה קיץ). אבל אחרי שהתייעצנו שלוש פעמים בתחזית ופעמיים בתסכול המתמשך מחוסר-טיולי-אופניים בזמן האחרון, אספנו את עצמנו, את אופנינו, שמיכת פיקניק ושני כריכים מלחם תוצרת בית עם עוף טריאקי (אף הוא תוצרת בית) - ועלינו על הרכבת למרציש, עיר-שדה נאה שבה מתחיל המסלול.

תיכף ומיד הבנו שקיץ הוא קיץ, גם אם היא מלווה בירוק אירופי ולא בצהבהב-חום ישראלי. אמנם התלבשנו במינימום האפשרי, מרחנו את הפנים ושלפנו את הכובעים מהבוידעם, אבל החום בכל זאת תפס אותנו לא מוכנים, ותוך דקות מספר נאלצנו לעצור בלב הנוף הירוק, להתנשף ולשתות חצי בקבוק מים:





במהלך העצירה תפסנו שהחום רק מתגבר, ושלפחות בנסיעה יש מזגן (דהיינו, הרוח הקרירה הטופחת על פניך כשאתה רוכב). מה שכן, די מהר החל הנהר להתפתל, והרכיבה קרוב אליו השכיחה מאתנו את הטמפרטורה. שנייה לפני הפיתול גם נעשינו רעבים וחיפשנו מקום לאכול את הכריכים הגאוניים שהכנו. וכמו בהזמנה, הופיעה לפתע לצד השביל פינת החמד הזו:




(הצילום קצת מתקשה להעביר את הפרטים, אבל כן, זה מפל קטן החבוי בלב היער, ולמרגלותיו ישבנו וזללנו).

רגעים אחדים אחרי הסעודה חלפנו על פני הלולאה עצמה. בנקודה הזו התקשינו מאוד לרכוב, לא בגלל החום (התרגלנו) אלא בגלל שעצרנו כל עשר שניות לצלם עוד משהו מרהיב. הנה כמה אלפי מלים על העניין:








(סמוך לגדה הנהר רדוד כמו ביצה ויש שושנות מים בכמויות).

בערך בנקודה הזו התקשרו אלינו ידידינו אנדי ולילי והציעו לפגוש אותנו במטלאך, עיירה מקסימה בשני-השליש הטיול שסובבת באורח כמעט טוטאלי סביב מפעל החרסינה של וילרואה-בוך הממוקם בה מזה שנים רבות, ולכן בימי א' שטופי שמש מלאה תיירים שבאו לקניות וגלידריות פסאודו-איטלקיות. אחרי התרגעות נעימה, סבב רכילות וכוס אפפלשורלה (מיץ תפוחים עם סודה, מאוד מרענן) הרגשנו מוכנים להתמודד עם החלק האחרון של הטיול, שכלל עלייה לא קלה (אבל לפחות מוצלת) אל נקודת תצפית שפעם היה בה מנזר והיום נותרה רק קפלה קטנה. שם ראינו את זוהרו של ישו המושיע מציץ מבעד לעצים:





והצצנו אחורה, על מטלאך היפה ובליבה מפעל החרסינה:





הייתי יכול עוד להוסיף המון 'אלפי מלים', אבל אני אסתפק במלים עצמן, ואספר שחזרנו הביתה ברכבת בשש וחצי בערב, כשהחום היה עדיין בשיאו (ולמזלנו היה איזה גאון שהצליח להשיג מהנהג את המפתח לחלונות הרכבת). חזרנו הביתה עייפים אך רצוצים, ישירות למקלחת קרה, וידענו שעכשיו ראינו כבר את השלייפה משני הצדדים (Both sides now).

ואגב, היום כבר נשבר החום וירד גשם שוטף.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/5/2009 23:39, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-27/5/2009 14:33

---

סתם מחשבה על ציניות, בלי הקשר בעצם.
ציניות היא בעיה נלווית לאינטליגנטציה, מלכודת שקשה מאוד לצאת ממנה. כשהעולם מבהיל, גדול ומבולגן, קל הרבה יותר לשבת בצד ולציין בחוכמה (ובאורח הו-כה-מצחיק) איך כולם טועים, שוגים בדמיונות, בונים מגדלים באוויר ולא מכירים בכל מיני עובדות יסוד. קל ממש להכליל את הכשלונות ולהפוך אותם לחוק טבע ('חוקי מרפי') כך שכל ציפייה לתוצאה אחרת תתואר כהתייחסות לא-ריאלית, ילדותית, הוליוודית. קל במיוחד לעשות זאת כשהעולם שלנו אינו גן עדן שבו כל חלום מתגשם ואפילו לא עולם יהודי-נוצרי של 'שכר ועונש', שבו עבודה קשה תמיד מתוגמלת בהגשמה. בהתחשב בכל זה, העמדה הצינית וגישת 'מי שמשקיע שוקע' נראות כמו הכללה הגיונית, והאמונה הנאיבית - ככניעה לרגש, להטייה, לייחוס-יתר ולכל שאר הדברים שידידינו בני הכוכב וולקאן קוראים להם This is illogical, captain.
הציניות היא אובר-קומפנסציה של הלוגיקה, הפיכת התוצאה השלילית להנחת היסוד היחידה הנובעת מכל פעולה. לוגית, יש כאן יתרון: אם אינך מצפה לדבר, לא תתאכזב לעולם. מצד שני (ותמיד יש צד שני) הציניות היא התמכרות, היא שריר שלא קל לשחרר, והפעלתה התמידית גוררת אי-עשייה (כי אין טעם לעשות אם התוצאה שלילית בהכרח) וחוסר יכולת ליהנות מפירות ההצלחה (כי אם אתה מאמין שכל הצלחה נושאת בחובה זרעי פורענות, איך תוכל ליהנות ממנה?). שנאמר "אתה ציני, אתה סובל/ זה סימן שאני מתרגל".

(ובינתיים בזוטא, הפרויקט הלא-ציני שלי - סדרה של אזהרות ביחס למלים, לכותבים ולמספריים).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/5/2009 10:05, ושייך לקטגוריות קוהרנטיות זה פאסה
45 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-28/5/2009 07:27

---

אירו-ביזיון
אני באמת לא יודע למה אנחנו עושים את זה לעצמנו ולחברינו, אבל אחרי ששמענו בגלגל"צ את השיר הישראלי (הלא-רע) לאירוויזיון, לא רק שביררנו איפה בגרמניה משרדים את התחרות, כדי לצפות בה גם השנה, אלא אפילו הזמנו את ידידינו סבסטיאן הפסנתרן וסנצ'יר המונגולית לצפות אתנו. הם הודיעו לנו שהם כבר התחילו להכין אספרגוס ברוט הולנדז, ושאולי עדיף שנבוא אליהם ונצפה אצלם. השניים לא הכירו היטב את התחרות וסמכו עלינו, מה שהתברר כטעות בהתחשב בהמשך.
אחרי הרמת כוס יין לבן הבהרנו לידידינו שלא יצפו לרמה מוזיקלית מי-יודע-מה, ולמעשה שבדרך כלל השירים באירוויזיון מגרדים את תחתית החבית. אבל כן הכרנו להם את הספורט הלאומי הישראלי - להעיר הערות ציניות על המשתתפים, לבושם (או אי-לבושם), תכונותיהם הקוליות וכו'. בנוסף הבטחנו מתח, דרמה ונפנוף עז בדגלי ישראל בכל פעם שנקבל דוז פואה.
באורח מדהים, השירים הצליחו להיות גרועים אפילו יותר משציפינו, וברגעים רבים ברח סבסטיאן למטבח או למרפסת בקריאות 'אֶס טוּט וֶה' (זה כואב). כך היה כבר בשיר הראשון, כשליטאי עם כובע חשב שהוא פרדי מרקורי. ההתרגשות גאתה לקראת השיר הישראלי, אבל ידידינו סירבו להתלהב (מה גם שאחינועם די התרגשה ובמת הענק לא עשתה צדק לשיר בשום מובן של המילה). יש לציין שאחרי סיום הזוועתון הם חזרו בהםם והודו שהשיר הישראלי היה הטוב ביותר, לפחות מבחינה מוזיקלית.
מיד אחר כך עלתה פטריסיה קאס הצרפתייה, וסבסטיאן סיפר שהיא נולדה לא רחוק מכאן ושלפני עשר שנים היא היתה נהדרת. מה שאנחנו חווינו היה בעיקר קול הרוס לחלוטין ועיניים שהעידו שיש במוסקבה קוק מצוין. זה בסדר, בשיר של פורטוגל עברו לאל.אס. די. סבסטיאן בהה בעיניים פעורות בתלבושות ובגימיקים שנעשו קיצוניים יותר ויותר, ואסנת פתחה פה גדול מול האולם הענק, שנראה כמו איצטדיון כדורגל.
בהמשך, הזמר היווני חשף פטמה והתנהג כאילו הוא בטברנה עם שמעון פרנס, התאומות הארמניות עשו צחוק ממורשתן המסורתית, ולמדנו כל מיני מלים ברוסית שהצחיקו מאוד את סנצ'יר (הידעת שברוסית 'שיק' פירושו 'אופנתי'? לא יאומן, נכון?). אחר כך עלתה נבחרת הברייקדאנס האולימפית של אזרבייג'אן, ואיתה דידי הררי וזמרת שגרמה לי לתהות אם יש נמר מאחורי הקלעים, ולמה לא מנעו ממנו לקרוע לה את כל הפרונט של השמלה. שני שירים אחר-כך עלתה על הבמה להקתץ המחול הקיבוצית, שמשום מה ייצגה את מולדובה ואפשרה לנו להסביר לסבסטיאן מה זה הורה.
בשלב הזה הוא הביא את האספרגוס מהמטבח ונכנס יופי למצב הרוח; כשקיארה האלמותית עלתה לייצג את מלטה הוא תהה כמה זמרות כבר יש להם באי הקטנטן והאם יש לבחורה כרטיס קבוע לאירוויזיון. מה שכן, מאותה נקודה הכל הידרדר: הדנים נראו כמו חיקוי גרוע של להקה בריטית משנות ה-90 (בכלל, כל המופע נראה כמו שחזור של שנות ה-90 המוקדמות, שכבר סיכמתי עם אסנת שהיו אחת התקופות הגרועות ביותר במוזיקה העולמית); הגרמנים גרמו לסבסטיאן לחזור בו מכל הירידות על מדינות אחרות ולהסכים שזה אולי המופע המטומטם ביותר שראינו עד כה (אבל לפחות היתה בחורה עם שוט); ומופע המחשופים של הטורקים העלה תהיות, כי משום מה זכרתי שזו ארץ מוסלמית.
בהידרדרות הכללית הספקנו לציין לעצמנו שהלהיטים השנה הם כינורות מצד אחד ואש על הבמה מצד שני, מה שאומר שלאונרד כהן והכינור הבוער שלהם היו יכולים לתת פייט. הכינורות של הנורבגים הזכירו לי את חיים טופול והעיצוב הזכיר את מרק שגל, אבל הזמר לא שר 'לו הייתי רוטשילד' אלא סתם רצח את השפה האנגלית. תוך שחוסלו האספרגוסים ותפוחי האדמה שהוכנו איתם, המשיך המופע אל סופו כמו רכבת הרים שירדה מהפסים, עם אוקריאנית שחיקתה את בריטני ספירז, בריטית שחושבת שהיא זמרת סול, ואסון טבע בספרדית.
כשהשירים נגמרו, חשבנו שהרע מכל כבר מאחורינו, סבסטיאן הכין קפה ואנחנו הוצאנו את פאי הפקאן שהבאנו. סלחנו אפילו למופע המוזר של 'רוסיות מתפתלות במים' ששימש כדי להעביר את הזמן עד בוא התוצאות, והתיישבנו בסקרנות, עם דגל וקפה, לשלב התוצאות.סבסטיאן אמר שהשיר הכי טוב הוא הישראלי, אני אמרתי שהטורקים ייקחו, ואסנת החזיקה אצבעות לזמרת האיסלנדית, אולי היחידה שהצליחה באמת לשיר.
תוך דקות התבררה עוצמת מפח-הנפש. השיר הנורבגי, שאף אחד מאתנו לא הצליח בדיוק להיזכר מה מעניין בו, קיבל דוז פואה אחרי דוז פואה והוכיח שכינורות הם אכן טרנד לוהט, ויחד עם ההצבעה האזורית המסורתית (פינלנד-דנמרק-שבדיה-נורבגיה-איסלנד; קרואטיה-בוסניה-סרביה; מקדוניה-יוון-אלבניה; רומניה מלקקת למולדובה ומולדובה מלקקת חזרה; וכן הלאה) והוויתור על ההקראה המסורתית של כל הנקודות (טוב, היינו עלולים לשבת שם עד מחר) גם של התוצאות הפך לפארסה מעצבנת. המתח היחיד היה בשאלת מיקומו של השיר הישראלי (האם בחצי הראשון של הטבלה או השני) והגרמני (האמנם אחרון, כפי שרצה סבסטיאן, או קצת גבוה יותר). בשני המקרים נכון לנו מפח-נפש. נשארנו רק כדי לשמוע שוב את השיר הנורבגי, להסכים שאין בו שום דבר מיוחד ולהתנצל מאה פעם בפני מארחינו. "לא נורא, היה מצחיק," סיכם סבסטיאן, "ולפחות אכלנו פאי פקאן."

(משום מה הזיכרון שלי הוא שפעם היה יותר טוב. אבל יכול להיות שאני טועה).



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/5/2009 23:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-20/5/2009 12:42

---