על מייקל ג'קסון ועל סרטי ביוגרפיות
האינטרנט מלא הספדים, סיכומים ורטרוספקטיבות של מייקל ג'קסון, בין השאר בגלל שהוא מת כשמי שהיו מעריציו הגדולים בשנות ה-80 נמצאים בדיוק בשיא פריחתם ככותבים. אבל אצלי לא תקבלו סקירה מלאה של הקריירה המרתקת שלו, מגיל חמש עד חמישים (את זה תמצאו ב'עכבר העיר'), ולו בגלל שמבחינתי האישית מצטמצמת הקריירה של ג'קסון לחמש שנים בערך - מ-Thriller ועד Bad.
רצה הגורל ושיא השיאים של ג'קסון כאייקון נערץ התרחש בדיוק כשהייתי בגיל המתאים להערצת אלילים. בסוף 1983 הייתי בכיתה ו', וג'קסון היה בכל מקום. התרגשנו כשהקליפ המרשים של 'בילי ג'ין' הוקרן לראשונה ב'עוד להיט' (או שמא היתה זו 'עד פופ'?); עברנו חוויה מכוננת בערב כיתה שבו הביא מישהו קלטת וידיאו עם הסרטון המלא של ת'רילר (14 דקות!), וכל הבנות ברחו מהחדר בבהלה; ואם אני זוכר נכון, ג'קסון גם היה האמן הראשון שפוסטר שלו (באדיבות 'מעריב לנוער') עיטר לי את הארון.
אבל השיר (והקליפ) שהכי נחרת לי בראש מהתקופה דווקא לא היה אחד מלהיטי הקצב הגדולים של מייקל, אלא שיתוף הפעולה התמים והמקסים שלו עם פול מקרטני, Say, Say, Say, שהצטיין בקליפ עם סיפור-מסגרת (כרגיל אצל מייקל) שנותר מתוק גם אחרי כל השנים:



אני מניח שמבחינת ג'קסון היה זה סוג של כרטיס כניסה לליגה של הגדולים; אני, כילד בכיתה ו', תהיתי מי זה בכלל הפול מקרטני הזה (ימי הביטלס שלי באו הרבה יותר מאוחר).

בין 1983 ל-1987 הספיק ג'קסון להרוויח מיליונים ולככב בשמועות מוזרות, שכמה מהן הפיץ בעצמו, ואילו אני עברתי לארה"ב והתמכרתי למצעדים - מה שהוביל אותי חזרה למייקל. כמו שהצלחתו של סרט המשך נקבעת במידה רבה ע"י איכותו של הסרט הקודם, כך גם מושפעת ההתנהלות של אלבום במצעדים השבועיים גם מהאלבום הקודם. הציפייה ל-Bad (שלווה בסרטון ארוך לא פחות מת'רילר) היתה בעצם 'משאלה המגשימה את עצמה', והאלבום שלח לא פחות מחמישה שירים למקום הראשון במצעד (היסטוריה!); כחובב מצעדים התרגשתי להפליא והצטרפתי לסטטיסטיקה בקניית קלטת מקורית. אבל המוסיקה עצמה כבר ריגשה אותי פחות, ויותר מכל מעידה על כך העובדה שכל ניסיון להיזכר היום במלים של Bad מעלה אצלי רק את הפארודיה המצוינת של וירד אל ינקוביץ', Fat:



בכלל נראה שבנקודה הזו כבר התחלתי לפתח טעם קצת שונה, כי השיר הזכור עלי ביותר מהאלבום דווקא אינו אחד מחמשת השירים שהגיעו למקום הראשון, אלא דווקא Smooth Criminal, שיר קצבי עם קליפ מרשים וקצת פחות סכריניות מרוב הלהיטים של ג'קסון באותה תקופה:



גם כאן, כמו בקליפים ובשירים רבים אחרים, ג'קסון מתעסק בצד האחר של החוק; בקליפ הראשון שהצגתי, הוא ומקרטני משחקים שני נוכלים-נודדים, ב'בילי ג'ין' הוא מבוקש בידי המשטרה וב-Beat it הוא עוסק בלוחמת כנופיות. אם מוסיפים לזה את שמות האלבומים - 'רע' ו'מסוכן', למשל - ואת העובדה שכבר בת'רילר הופך מייקל לאיש-זאב ולזומבי, מתקבלת תמונה מאוד מעניינת של אדם שרואה בתוכו איזו דמות מרושעת, איומה, חייתית, שהוא נלחם בה לאורך כל חייו. השנאה העצמית - או אולי הפחד מעצמו - עשויה להיות מפתח לקריאת מכלול היצירה של ג'קסון לא פחות מהאהבה העצמית האגוצנטרית שכולם מכירים.

אחרית הדבר היא שב-1988 חזרנו לארץ והטעם המוזיקלי שלי החל להשתנות, מפופ לרוק ולדברים אחרים. כשג'קסון הוציא את האלבום הבא כבר הקשבתי לג'נסיס ולג'ת'רו טאל, ולא היה לי הרבה עניין ב'שחור או לבן', או בכל מה שבא אחר כך. ההתעניינות העולמית דעכה בקצב איטי קצת יותר, אבל בטוח. עד הסוף.

****

ב'עין הדג' החלו לדון כבר באפשרויות הליהוק לסרט על חייו של מייקל, אבל נדמה לי שיותר מעניין לתהות מה יהיה שמו של סרט-הביוגרפיה. כדי לנסות לנחש שמות אפשריים, אפשר לנסות להסתכל בסרטי ביוגרפיה אחרים ולזהות את הזאנרים הנפוצים בשמותיהם.
הזאנר הפופולרי ביותר של שם לביוגרפיה הוא שמו של הגיבור, באיזושהי גרסה. 'מארי אנטואנט', The people vs. Larry Flint, 'ריי' (צ'רלס), 'גנדי', 'מילק', 'קינסי', JFK ורבים אחרים מככבים בקטגוריה הזו. אם יוצרי הסרט יהיו לא-מקוריים ויבחרו בנתיב הזה, נראה שהשם המתאים ביותר הוא 'מייקל!' (כך, עם סימן קריאה) - זו היתה הדרך שבה הופיע שמו על מגוון פוסטרים בתקופת הזוהר.
ז'אנר אחר, הפופולרי בביוגרפיות מוזיקליות, הוא להשתמש בשם אחת היצירות של האמן, או בשורה המזוהה אתו. לז'אנר הזה שייכים Walk the line (הביוגרפיה של ג'וני קאש), 'אמריקן ספלנדור', 'לילה טוב ובהצלחה' ואחרים; אם נלך בכיוון הזה, ג'קסון מספק מגוון עשיר של שמות, מ-Thriller דרך Bad ו-Dangerous ועד Invincible; אופציות ברורות אחרות יהיו Black or white (על זהותו הגזעית); Man in the mirror (סרט פסיכולוגי על הפיצול באופיו) ואפילו Smooth Criminal (סרט שיחשוף את 'הצד האפל' של ג'קסון...). אבל הרעיון המועדף עלי הוא שורה משירו הפופולרי 'בילי ג'ין' - I am the one. נראה ששם כזה יעביר בדיוק את תחושת האלילות ו'המלכות' ואת ההשפעה שלה על ג'קסון.
ז'אנר שלישי בשמות של סרטים ביוגרפיים הוא זה שמתאר את האדם באמצעות תכונה מובהקת או תפקיד מובהק שמילא בחייו, לפעמים באורח שיפוטי למדי. לקטגוריה הזו שייכים 'הטייס', 'המלך האחרון של סקוטלנד', 'איש על הירח' וכן הלאה. כאן אפשר ממש להשתולל, מ'מלך הפופ' הקלאסי, דרך 'איש הפיל', 'הילד הנצחי' או 'פיטר פן השחור' - אבל נראה שבמקרה של ג'קסון היא פחות פורייה מאשר אצל מפורסמים אחרים.

הערה אחרונה: לאורך כל הפוסט לא השתמשתי בתרגום של האלבום (והשיר) ת'רילר ל'מותחן'. ולא בגלל שהתרגום לא טוב, אלא בגלל שהסרט הקצר מבהיר שהכוונה אינה למותחן כמו לסרט אימה (זה מה שרואים ג'קסון וחברתו בקולנוע, ומסרטי אימה לקוחים כל המוטיבים). נראה לי שג'קסון התייחס ל-Thrills - סוג ההתרגשות שאוחזת בנו מסרטי אימה - ולאו דווקא להגדרת הז'אנר המדויקת, ולכן 'מותחן' פשוט לא קולע לכוונתו.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/6/2009 11:17, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, האייטיז, טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-28/6/2009 18:41

---

באק אין טיים
הסריה המטורפת שעברה עלי - ביקור משפחתי מהארץ ואז מחלה ואז עוד ביקור משפחתי - שללה אותי לחלוטין מהחיים הרגילים, החל מהעבודה, דרך צפיות הטלוויזיה הקבועות בערב, וכמובן עד הבלוגים (גם הכתיבה וגם הקריאה) שנדחקו לחלוטין החוצה מלוח הזמנים.לא עזרו לכך גם סדרה של נפילות מסתוריות בסרבר של זוטא (בתקווה, עכשיו הכל בסדר, מהפה שלי לאוזניים של אלוהי הסרברים בשמיים) והעובדה שההצטננות שלי סירבה בכל תוקף להיענות לכלל הברזל של ההצטננויות באשר הן (שבוע - וזה עובר), ושמשום מה אני ממשיך לגרור שיעול מעצבן גם בכל הלילות האחרונים. ועכשיו, כשאני סוף סוף מוצא כמה שניות לכתוב בבלוג שלי, אני מגלה שכל הנושאים שצפו במוחי כפוסטים עתידיים מתפוגגים מול הצורך הנואש לעדכן ולהתעדכן.
אז יהיה גם פוסטתמונות מכל הטיולים של התקופה האחרונה, ויהיה פוסט מהורהר בנוגע לשינוי שחל בתפיסה שלי לגבי 'להיות תייר'; אבל כל אלה צריכים לחכות עד שגלגלי השגרה יתחילו באמת לנוע, עד שכל מיני חובות וסידורים שהונחו בצד יטופלו, ואתם גם כל מיני בלת"מים שנוספו אליהם בימי הביקורים והטירוף (למשל - קריסתה המוחלטת של מגירת הסכו"ם שלנו), ורק אז אולי אוכל לחזור להתנהלות השקטה של פוסטים בעלי התחלה, אמצע וסוף, שנחשבו בצורה מסודרת באמבטיה או בכלל, נערכו, עברו הגהה ונשלחו להאיר את עיניהם של הקוראים היקרים. עד אז, זוהי הגרסה הבלוגית להודעת החזרה לשגרה: אפשר לצאת מהמקלטים, לאוורר את המסכות, לפתוח חלונות ולאט-לאט לחזור לחיים.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/6/2009 01:21, ושייך לקטגוריות מטאבלוגיקה, סטיות אישיות
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-28/6/2009 08:52

---

תקווה היא דבר עם נוצות
אני אישית אוהב יותר שירים עצובים משירים שמחים. הם בדרך כלל טוב יותר, מרגשים יותר, אמיתיים יותר. כשאני מצטנף ופגוע בפינה לא תמצאו אותי רוקד לקצבם של נערי חנות חיות השעשועים; רוב הסיכויים שאפזם לעצמי איזה שיר של יום הזיכרון או בלדת רוק כבד קורעת-לב.
הבעיה בשירים העצובים האלה היא עצם היותם... אהמ... עצובים. וכמה שכיף להתענג על המלודיות הנפלאות והרגשות העצומים בתוכם, קשה מאוד להשתמש בהם כדי לצאת מאיזו פינה לא-נעימה, לעמוד שוב על הרגליים ולחזור לעבודת היומיום. שירים סופר-עצובים מלאים פאתוס, מוות, אובדן, נצח. אין בהם פתח לתקווה.
ולכן אני שומר ונוצר קרוב ללב את השירים המעטים שהם גם עצובים ויפים להפליא מצד אחד, וגם משאירים איזה פתח לתקווה מצד אחר, כמו שמש דרך העננים (השבוע התברר לי שהמוטיב הזה הוא סמלה של עיר בינונית באזור, שנקראה על שם לואי מלך צרפת).

הראשון ביניהם הוא החד-משמעי ביותר מבחינת המלים: 'יש לי סיכוי להינצל, אני יודע/ אני אוכל להתעורר, להתפכח'.



השני הרבה פחות ברור (בייחוד בגרסת ההופעה שהיא משום מה היחידה ביויטיוב) אבל מה שהם שרים שם היה המנון שלי כבר הרבה שנים:

(תמיד העדפתי את הגרסה הזו, עם 'מגע של אפור', על גרסת הנצנצים של האמירה הזו)



לשלישי יש חיסרון אחד, והוא שהתקווה לא באה מבפנים אלא ממקור חיצוני; אבל פרט לכך הוא מושלם.



(אם תרצו פעם לשמח אותי ולהקדיש לי שיר, זו הבחירה הנכונה)

הרביעי בכלל לא היה בתוכנית, אבל ברגע שסיימון וגרפונקל התחילו להתנגן, הוא קפץ ודרש להצטרף. ולא בכדי - גם הוא שיר על חברות ועל תקווה נצחית, למרות התנאים הבעייתיים. 'כשישאלו אותך אם הכרת אותי, תחייך ותאמר שהיית חבר שלי'



ולמה בכלל התחלתי עם כל זה? כי בשבועות האחרונים הזדחל-התגנב לרשימה הזו שיר חדש, ממקור בלתי צפוי בעליל (גלגל"צ) ושל להקה בלתי צפויה לחלוטין (דפש מוד, שמועלו לא היו כוס המיץ שלי). לא, זה לא ממש שיר עצוב, והוא בטח לא בקלאסה של ארבעת הגדולים שהיו כאן קודם, אבל הוא בהחלט מביע אותה תקווה - שגם עם עכשיו הכל נראה אפור עד שחור כהה, מתישהו 'השלום יבוא אלי'.



ועד שהשלום יבוא, לפחות האייתלות לא דרשו ממני לפרק את ההפגנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/6/2009 02:31, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, לפחות רוסיה, סטיות אישיות
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ציפ ב-27/6/2009 23:03

---

תענית שתיקה
עוד במהלך הביקור המשפחתי בשבוע שעבר (שבעקבותיו נעלמתי כמעט לגמרי מהבלוגייה) הרשגתי עייפות ועקצוצים משונים באוזן; אבל רק אחרי שהביקור הסתיים וארובות השמיים נפתחו (גשם בקיץ זו חוויה שקשה להתרגל אליה) מצאתי את עצמי אתמול בערב קורס על הספה מול הטלוויזיה עם כאב אף-אוזן-גרון משולב וחוסר רצון להזיז את עצמי לשום מקום.
מיד, לפני שהספקתי להניד עפעף (כאילו שיכולתי), יצאה לפעולה מכונת הטיפול-בחולים מבית היוצר של אשתי היקרה, ואני מצאתי את עצמי במיטה, מוקף כדורים, מיצי תפוזים ותה. כל הקומפלקס הזה עבד היטב, ולמחרת (כלומר היום) הרגשתי טוב מספיק כדי לצאת מהמיטה ואף לשבת לעבוד קצת; אבל כשפתחתי את פי להודות על העזרה יצא ממנו קול של טרומבון חלוד, ואסנת הודיעה לי באופן שלא משתמע לשתי פנים שהיום אני מדבר כמה שפחות (ורצוי לא בכלל).
ואכן, מהבוקר השמעתי מעט מאוד מלים (יחסית). זה לא היה נורא, כי כמה כבר תקשורת צריך מי ששוכב במיטה ולוגם תה (אבל גם המעט הזה עייף מאוד את ידי הכותבת וחיסל חמישה דפי טיוטה עם מפות של הדרך ללוכסמבורג); וכשיצאתי מהמיטה וחזרתי לעבוד, באה הטכנולוגיה לעזרי ויכולתי לנהל שיחות ארוכות עם אסנת, שישבה ליד המחשב שלה בצדו האחר של החדר, באמצעות הצ'אט של ג'ימייל. איך באמת אנשים הסתדרו לפני שהיה אינטרנט?
מה שכן, חוסר היכולת לדבר (פרט למקרי חירום) שינה במקצת את הרגלי התקשורת שלי. כשצריך להקליד כל משפט שאתה רוצה להגיד, חלקם מתבררים כלא שווים את ההשקעה, ואחרים נראים מטופשים להפליא עוד לפני שלוחצים על אנטר. נראה שתענית שתיקה מהסוג שנגזר עלי היא כלי טוב להימנע מעימותים - כל מיני דברים שנאמרים בלהט הרגע פשוט לא נאמרים כשצריך לכתוב/להקליד/לומר אותם בפנטומימה.

מה שכן, המצב הזה לא מדמה למעשה אף נכות מוכרת - יש הרבה חרשים או עוורים, אבל מעטים האנשים שאיבדו את כושר הדיבור אבל עדיין שומעים, ואין להם ממש איגוד משלהם, כך שקשה לומר שהזדהיתי עם פלג אוכלוסייה מסוים.

ומעל הכל, הטבעיות של השיחה באמצעות הצ'אט גרמה לי להבין עד כמה אני כבר מזמן רואה את הכתיבה באינטרנט כדיבור, ויש לי אפילו 'קול' שאני שומע כשאני מקליד את הפוסטים או מדבר בצ'אט. המסרים המוקלדים הם חלק מהקול שלי, גם אם מיתרי הקול מסרבים זמנית לשתף פעולה. בינתיים אני חוזר למיטה ולתה.

לפחות אחמדניג'אד לא מדכא את ההפגנות שלי.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/6/2009 00:21, ושייך לקטגוריות אסנת, סטיות אישיות, לפחות רוסיה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של eln ב-19/6/2009 10:43

---