אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (3.מחסום-פה לכלב השמירה)
כתיבת סדרה זו של פוסטים אינה קלה. החיים דורשים את שלהם, והרבה יותר קל לעסוק בהם מאשר להיכנס לעומק לפרשיות 'ישנות' (כלומר: מלפני חודשיים), ועוד לקרוא את הטוקבקים - מה עשיתי רע?
אבל כמו שציטט קובי בתגובות לפוסט הקודם, אם לא נעמוד ונצעק עכשיו, מחר עלול להיות מאוחר מדי.

כמה מלים על חופש העיתונות
בדרך כלל, שמתלוננים על תחלואי תקופתנו, נהוג לתקוף את העיתונות. היא 'צהובה', 'פולשנית', 'קולנית' ו'לא מפרגנת'. כל זה נכון, ובכל זאת כדאי לזכור שעיתונות חופשית היא מנגנון חשוב בהגנה מפני עריצות הרוב. היכולת לפרסם מחדלים, שגיאות, טעויות והתנהגויות לא-נעימות של המנהיגים חיונית על מנת למנוע את הסתיידות השלטון ואת אובדן הדמוקרטיה. לא בכדי תוארה העיתונות כ'כלב השמירה של הדמוקרטיה'; תפקידה החשוב ביותר הוא להתריע ברבים - בנביחות, אם אפשר - בכל פעם שמנסים לגנוב מאתנו (את כספנו, את חרותנו, את דעתנו).
חופש העיתונות כולל לא רק את זכותם של העיתונאים לפרסם את האמת (בעצם הרחבה של חופש הביטוי) אלא גם את זכותם לחקור אותה ולרדת לעומקה. זו הסיבה שלצד מניעת צנזורה והימנעות מרדיפת עיתונאים על פרסומים, כולל חופש העיתונות גם את הזכות לחיסיון מקורות - זכותו של העיתונאי לשמור בסוד את מקורות המידע שלו. זכות זו נועדה כדי להקל על עיתונאים לפרוץ את חומת השתיקה של מערכות רבות-עוצמה (השלטון, חברות גדולות, הצבא) על-ידי מניעת האפשרות לאיומים משפטיים (וגרועים יותר) על מי שמדווחים לעיתונות על כשלים, שקרים ו/או פשעים שביצעו גופים גדולים אלה (בארה"ב קוראים להם whistleblowers - 'השורקים במשרוקיות').
כמו חופש הביטוי, גם חופש העיתונות מוגבל במקרים שבהם הוא מתנגש עם חרויות אחרות - בהן הזכות לפרטיות, הזכות להליך משפטי הוגן, הגנה מפני לשון הרע ועוד. ההגבלה המעניינת ביותר היא זו הנובעת מהתנגשות בין חופש העיתונות לבטחון המדינה. ברור מאליו שלא ייתכן מצב - במדינה המצויה בעימות צבאי וגם בכזו שלא - שבו כל הסודות הצבאיים של המדינה חשופים ברבים ונגישים לאויביה. חשיפת תוכניות קרב, ציוד ונקודות תורפה חושפת אזרחים וחיילים לסכנת מוות (וכאן נכנסת לפעולה 'הזכות לחיים', ששיחקה תפקיד גם בהגבלת חופש הביטוי). עם זאת, שיקול 'בטחון המדינה' הוא הרגיש מכולם, מכיוון שקל מאוד להסתתר מאחוריו: פשוט לטעון שחשיפת מידע מסוים מסוכנת לבטחון המדינה, כאשר למעשה מדובר רק באינטרסים של גורמים בשלטון או בשמירת 'שמה הטוב של המערכת'. בגלל שהמידע נשמר בסוד, לא יכול אף אחד מחוץ למערכת להעביר ביקורת מושכלת על עצם ההחלטה לשמור בסוד (כי אין לו מספיק מידע) ונפתח פתח להסתרה לא-לגיטימית. [1]

מקרה מבחן מס' 4: מסתרי הדיסק האבוד
לפני מספר חודשים הודיעו הכותרות על חיילת שנעצרה בחשד ל'ריגול חמור'. כרגיל אצלנו, הכותרת (שמקורה דווקא לא בעיתונים אלא במדינה, מנסחת כתב האישום) קצת קיצונית ביחס לפרטים. עניינים רבים אמנם עדיין לא ברורים ו/או חסויים, אבל התמונה הכללית היא של חיילת שצרבה על דיסק מספר רב של מסמכים מסווגים והעבירה אותן לעיתונאי; עיתונאי שהשתמש בחלק מהחומרים לכתבת-חשיפה לא-מחמיאה על בכירי צה"ל; וחוקרי שב"כ - בשיטות חקירה שעוד נגיע אליהן - שמצאו את הדליפה, עצרו את החיילת ומתכננים לעצור גם את העיתונאי ברגע שיעז לשוב לארץ.
אם חושבים על זה, לפרשה יש בעצם שני אספקטים: הראשון הוא אותו מסמך שמוכיח שבכירי צה"ל שיקרו לבג"ץ בנוגע למדיניות החיסולים - זה שתוכנו פורסם בעיתון הארץ *בכתבה שאושרה על-ידי הצנזורה*. האספקט השני הוא שאר המסמכים, שאיננו יודעים מה יש בהם (פרט לעצם סיווגם כ'סודיים'), אבל לא פורסמו מעולם, ואפילו לפי כתב האישום לא הועברו מעולם לאף גורם עוין. מה שמעניין הוא שמאז התפרסמה הפרשה, עוסקים רוב פריטי המידע שמספקים גורמי החקירה לציבור באספקט השני של הפרשה (מספרים והערכות שונות של מספר המסמכים, דיסקים ש'נעלמו', הסכמים להחזרת המסמכים וכו') ולא נוגעים כמעט באספקט הראשון. וזאת למרות העובדה, שמבחינת הנזק הממשי לא שונה האספקט הזה במהותו מעבירות של ביטחון שדה (קצין ששוכח בטעות את הלאפטופ המסווג ברכב, חייל המאבד תיק מסמכים וכד') - מדובר על 'פוטנציאל' לדליפת הידיעות (בשל טיפול רשלני בהם) ולא על פרסום אמיתי (כלומר ודאות של העברת הידיעה לאויב). נכון שמבחינת החוק, שני האספקטים נחשבים חמורים (אם כי על החומרה היתרה של החוק בישראל כבר עמדו גדולים ממני עוד בזמן שהפרשה היתה חסויה) אבל נראה שהטייה זו של הזרקור אינה מקרית. ההתמקדות ב'אלפי מסמכים' שאסור לחשוף אותם (בהיותם מסווגים) עוזרת מאוד לדכא את הדיון הציבורי באספקט האחר, שבו ברור מה קרה ומדינת ישראל לא יוצאת הכי טוב; ברגע שהאישום מתמקד ב'חומר אפל' כזה, שאיננו יכולים לדעת מהו, נוטה מר ישראלי לדמיין את הגרוע ביותר, ולהאמין בלב שלם שהידיעות שהועברו הן מהסוג הגורם סכנה מיידית לבנו החייל במוצב שבגבול - וזאת על אף שהידיעות האלה בעצם לא עברו לאף אחד ולא פורסמו ברבים. לאור ההטיה הזו, וכדי לבסס את הדיון על מה שידוע ולא על מה שלא ידוע, אתמקד באספקט הגלוי של העבירה - הכתבה שפורסמה ב'הארץ'.
במקרה זה, דומה שהתנהלותו של בלאו היא מופת לחופש העיתונות, בעוד התנהלות השב"כ גובלת בהתנכלות לעיקרון זה. המידע שקיבל בלאו נגע בדיוק למה שהעיתונות אמורה להתריע ממנו - במקרה זה, התנהלות לא-דמוקרטית של בכירי הצבא, שהחליטו שהם 'מעל החוק'. הוא פרסם אותו באופן ההוגן ביותר האפשרי, תוך העברת החומר לצנזורה הצבאית, שהחליטה שפרסום המסמך *אינו פוגע* בבטחון המדינה. למרות זאת, בלאו נחקר ( לא ברור בהקשר לאיזו עבירה בכללל בשלב זה) וגורמי החקירה ביצעו סדרה של מהלכים לא-הוגנים-עד-לא-חוקיים במטרה לעקוף את עיקרון חיסיון המקורות: תחילה עשו עסקה עם בלאו, וביקשו את החזרת המסמכים בתואנת 'בטחון המדינה' תמורת אי-הגשת כתב אישום נגדו בעתיד; אחר-כך השתמשו במסמכים לאיתור המקור, ענת קם, ועשו אתה עסקה של הודאה והחזרת המסמכים תמורת אי-הגשת כתב-אישום נגדה; אז השתמשו בתואנה שנודעה להם מחקירת קם (ולא ברור עד כמה היא מדויקת) כדי לחזור בהם מהעסקה עם בלאו; ולבסוף חזרו בהם (לא ברור למה) גם מהעסקה עם קם. כל הטררם הזה, נזכיר, התנהל תחת צו איסור פרסום, שגם עליו התפרסם צו איסור פרסום - כלומר במצב שלאיש במדינה לא היה מידע מאושר ומסודר. (הטיעונים מאחורי הוצאת הצו, אגב, היו חלשים להדהים ביחד לקיצוניות שלו [2]).
שילוב זה של נסיבות - שיטות החקירה הלא-הוגנות, השימוש במונח רב-העוצמה 'ריגול חמור', צו איסור הפרסום הכפול והלא-ברור, הטיית השיח הציבורי ל'חומר האפל' ולא למסמכים שפורסמו ב'הארץ' - מעלים חשד עז שהסיבה לכתבי האישום החמורים נגד קם ובלאו אינה קשורה בחומר הסודי שהחזיקו בלי לפרסם, אלא דווקא בכתבה הגלויה, ובכתבות ביקורתיות אחרות של בלאו [3]. במקרה כזה, אם החשדות הללו נכונים, מדובר בדוגמה ברורה של ניצול כוחו של השלטון, שניתן לו למטרה מסוימת (הגנה על סודות המדינה) למטרה אחרת לגמרי (הגנה על שמם הטוב של קציני צה"ל והימנעות מחשיפתם כשקרנים, גם אם זו האמת) - והתוצאה היא פגיעה מובהקת בחופש העיתונות במדינת ישראל.

במדינת הטוקבקים רעש מהומה/ תשתקו, עיתונאים, זוהי מלחמה
באורח שחוזר על עצמו בכל מקרי המבחן שבדקתי, הרוח שחבויה מאחורי ההתנהלות של 'ישראל הרשמית' - כלומר, מה שלא מצהירים עליו אבל עשוי לעמוד ברקע של התנהלות שרשמית יש לה הסברים אחרים - תואמת במדויק את הגישה המוצהרת והחד-משמעית של 'העם', כפי שמבטאים הטוקבקיסטים באתרי החדשות (דיון במתודה ובשאלה עד כמה הטוקבקיסטים מייצגים את העם, מופיע בפוסט הראשון בסדרה, תחת 'מתודיקה'). הטוקבקיסטים - אלה מהם שבכלל מבחינים באספקט הראשון, הבעייתי מבחינת חופש העיתונות - רואים הכל בבירור: לא היו פשעי מלחמה, לא היתה רמיסה של הדמוקרטיה ע"י צה"ל ואין בכלל ספק שהיתה כאן פגיעה חמורה בבטחון המדינה. למה? כי צה"ל אמר, וצה"ל מגן עלינו. להלן כמה ציטוטים נבחרים:
"צה"ל, העומדים בראשו, ועד אחרון החיילים מגינים על כל אזרח במדינה וגם עליך ומשפחתך. הפשעים המבוצעים יום יום כלפי עם ישראל בארץ ובחו"ל לא נלקחים על ידי שכמותך בחשבון כי דמנו הפקר" ('אויבת מתועבת', וויינט, 12/4/10) [השם נבחר ככינוי לענת קם]
"לא סולחים למוציאי דיבה רעה על מדינת ישראל !!!" קובע 'אדי שור' בראשית תגובתו; בהמשך הוא מתאר כ'טמטום' את העובדה שצה"ל "נמנע מירי על מחבלים חמושים כאשר בקרבם היו ילדים" (וויינט 12/4/10).
תגובה אחרת (שזכתה ל-27 חיזוקים!) קובעת ש"ענת לא חשפה כלום - אלא בגדה בעמה ובחייליה; כיוון שהיא שמאלנית עלובה היא ראתה את הדברים ממבט של שמאלנית עוינת עם ישראל ובזה למדינה.אין שום פושעי מלחמה בארצנו יש רק בוגדים שפלים כמו עתון הארץ וענת!! אי לכך היא ראויה לשבת בכלא להרבה שנים ולא לראות אור יום."

במלים אחרות: הכחשה מוחלטת של מטרת הפעולה, המשולבת בהצבת תוויות מהירה, אותה החלה המדינה באמצעות התווית 'ריגול חמור' וממשיכים הטוקבקיסטים באמצעות מילות-הקוד 'בוגדים שפלים', 'פשעים', 'עוינת' ו'אויבת'. [אגב: תגובות רבות גם טענו - ללא בסיס כלשהו - שהעברת המסמכים נעשתה תמורת כסף ו/או קידום, כדי להסיט עוד יותר את הדיון מהמידע שנחשף]. לאור העיוורון הזה, לא מפתיע שהעם דורש את העונש המקסימלי האפשרי - ויותר מכך:
" עונש מוות בישראל נגזר על אדם הבוגד במדינתו ומסייע לאוייב בזמן מלחמה.
היא עונה על כל הקריטריונים - אז קדימה לתלייה לא להשתפן" (עו"ד, נתניה, 8/4/10).
לדרישה הזו נוספת באופן צפוי גם הדרישה לסגור את עיתון 'הארץ' (סגירת עיתון, אני מזכיר, היא פגיעה קיצונית בחופש העיתונות, וברוב המדינות המערביות אין למדינה בכלל סמכות כזו) ואף דרישה לסינון אידיאולוגי בשורות הצבא:
"עונש מוות למען יראו וייראו.
לפעמים מפחיד לחשוב על כך שלי למשל כחייל הייתה גישה לחומר מסווג מאוד כמובן שכל מה שראיתי ושמעתי נצור בליבי ( את הרוב שכחתי) וסביר להניח שהיום כבר לא רלבנטי במילא. מה שמעניין שאם אני חושב על זה היום אף אחד לא בדק כשהתגייסתי מהן דיעותי האידיאולוגיות באותה מידה שאני ציוני יכולתי להיות אנטי ציוני ותומך נלהב בחיזבאללה. חייבים לשפר את מנגנוני הסינון שבודקים חיילים מתגייסים ." (אמיר, גבעתיים, 8/4/10)
וכרגיל (אני אוסף כאלה) גם שלילת הישראליות: " מה המשפחה הזו עושה במדינת ישראל בכלל? הם צריכים לעוף מפה" (יועז, הארץ, 24/5/10).

במלים אחרות, רוב-רובם של הטוקבקיסטים תומכים בזכותה של המדינה לדרוס את חיסיון המקור בריש גלי (בחלק מהמקומות הופיע הטיעון 'הבטחות שניתנו לפושעים מצווה להפר'), בלי קשר למידע שנחשף; כלב השמירה יכול לנבוח, אבל הם לא רוצים לשמוע. היטיב לסכם זאת מגיב בשם 'גיא' בפרשה אחרת לגמרי; בתגובה לכתבה ב-16/6 על העמדה לדין של חייל שירה בשתי פלסטיניות לא חמושות שהניפו דגל לבן, כתב גיא, "גם אם זה נכון, למה הפרסום הזה?"; תגובות דומות הופיעו בכתבה זו ובאחרות בנושאים דומים. גישת ה'גם אם זה נכון, לא צריך לפרסם את זה' שומטת לחלוטין את הקרקע מתחת לחופש העיתונות; האזרח, איש ה'רוב', בעצם מוותר במודע על שמיעת עובדות שאינן מסתדרות עם תפיסת עולמו ('הצבא המוסרי ביותר' וגו'). הוויתור המודע הזה על תפקידה של העיתונות ככלב שמירה מלווה גם ברצון אקטיבי לסתום את פיותיהם של הכלבים הנובחים חזק במיוחד (כולל קריאות לשלילת אזרחותם של גדעון לוי, מאיר שניצר ואחרים - אגע בכך שוב בדיון על מושג האזרחות, בהמשך). מכאן ועד לעריצות הרוב, הדרך אינה ארוכה.
בינתיים, תוך ניצול ציני של המושג 'בטחון המדינה', הבהיר השב"כ באורח חד-משמעי לכל חייל שנתקל במידע המפליל את קציני צה"ל בעברות על החוק (הבינלאומי, הישראלי ובכלל) שאין שום ביטחון שחיסיון המקור שלו יישמר אם יפנה לעיתונות, ושעדיף - אם חירותו יקרה לו - לשתוק. מה שהמערכת רוצה להסתיר יישאר נסתר מאזרחי ישראל, לעד.

הערות שוליים

[1]. אגב, במקרה של שחיתות אישית, הדרך להתגבר על הנטייה הזו היא ביזור: יצירת גופים נפרדים להחלטה להסתיר משהו (הצנזורה) ולבחינת ההחלטה הזו (מבקר המדינה, בתי המשפט). אבל כאשר מדובר בהטיה אידיאולוגית, קשה מאוד להתחמק משימוש בטיעון ביטחון המדינה כדי לשמר את עמדות הרוב.
[2] נטען שהצו הוצא כדי שגורמים עוינים לא ידעו שיש מסמכים סודיים בידי עיתונאי ישראלי ויחטפו אותו. אבל:
1. המסמכים שבהם מדובר בני שנתיים ויותר ולא ברור כמה הם עדיין רלוונטיים.
2. בצה"ל כבר ידעו בשלב זה אילו מסמכים דלפו (קם כבר העידה על כך) וניתן היה לדאוג לבצע שינויים בדברים הסודיים שעדיין רלוונטיים.
3. ניתן היה להרגיע את החשש הנ"ל ע"י הצבת שמירה על בלאו במקום מושבו, במחיר של הרבה פחות פגיעה בדמוקרטיה.
4. אותו שיקול בדיוק רלוונטי גם עכשיו, ובכל זאת הצו הוסר, בלאו לא נחטף והכל בסדר.
[3] אגב, הבנתי שעכשיו דורש השב"כ מבלאו להעביר אליו את כל המסמכים הסודיים שיש ברשותו, כולל כאלה שלא קיבל מענת קם אלא ממקורות אחרים. השב"כ טוען כי "המטרה היא רק לוודא שלא מסתובבים בחוץ מסמכים נוספים הגורמים נזק ביטחוני. אין לנו כוונה להתחקות אחר מקורם. ביטחון המדינה הוא שעומד לנגד עינינו", אבל לאור מסורת אי-קיום ההבטחות בפרשה הזו, אני לא מאשים את בלאו שהוא לא מאמין לאף מילה שלהם.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/6/2010 22:43, ושייך לקטגוריות אנחנו עם סגולה
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רועי ב-3/7/2010 02:31

---

אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (2. חופש הביטוי של נועם וחנין)
לפרק הראשון

אחת החרויות החשובות ביותר בהגנה על הדמוקרטיה מפני סכנת עריצות הרוב היא חופש הביטוי, המאפשר למיעוט להציג את רעיונותיו בפני הציבור ולהציע אלטרנטיבות לשלטון הקיים מבלי לחשוש שהשלטון והרוב ינצלו את כוחם כדי להשתיקו. חופש הביטוי הוא אחד העקרונות הדמוקרטיים החשובים ביותר (לא בכדי הוא מוגדר בתיקון הראשון לחוקה האמריקנית) וכל הגבלה שלו צריכה להישקל בכובד ראש. בפוסט זה נציג כמה מקרי מבחן בנושא.

מקרה מבחן מס' 2: בלשן על הגשר
לפני מספר שבועות מנעה ישראל את כניסתו של הבלשן הנודע נועם חומסקי, שהוזמן להרצות באוניברסיטת ביר-זית על 'הליברליזם בחברות האירופאיות המתועשות'. מי-שזה-לא-היה במשרד הפנים שהורה לעכב את הבלשן בגשר אלנבי פעל - עקרונית - מתוקף סמכותו: חומסקי אינו אזרח ישראל, וחוקי המדינה מקנים לשלטון את הזכות למנוע כניסה מאזרחים זרים [1]. אבל בהחלטה זו - וברציונל שהוצב מאחוריה - הוכיחה מדינת ישראל שכאן לא מעניקים אפילו בדל מחשבה לחשיבותו של חופש הביטוי.
מניעת הכניסה מחומסקי היא דוגמה מובהקת לעריצות הרוב: זהו שימוש בסמכות שניתנה לשלטון למטרה מסוימת (תיכף נרחיב עליה) על מנת לפגוע בחופש הביטוי של מתנגדי השלטון. שהרי הסמכות לסנן את הנכנסים למדינה נועדה להגן על שלטון החוק באמצעות חסימת הכניסה בפני מי שיש חשש ניכר שינצלו את המדינה למעשים פליליים, טרוריסטיים או בלתי חוקיים אחרים (כמו היפנים שמונעים כניסה מישראלים שבאים למכור תמונות). בין השאר, מניעת הכניסה מתבססת על החשש שעם כניסתו למדינה ייטמע הפושע-בכוח בין תושביה וייקשה על רשויות החוק לתופסו.
מיותר לציין שאף אחת מהקטגוריות האלה לא תקפה לגבי חומסקי בן ה-81, שביקר בישראל כבר פעמים רבות ואין חשש שייטמע בהמון, יבצע פשעים או יצטרף לג'יהאד האיסלמי. לא נותר אלא להסיק שמניעת כניסתו של חומסקי היא שימוש בוטה בסמכות שנועדה לסייע לאכיפת החוק שלא למטרתה המקורית, אלא כדי להגביל את חופש הביטוי של מי שדבריו אינם נראים לשלטון [2].
ובעוד ישראל הרשמית נוקטת מדיניות לא-ברורה, חצי-מתנצלת וחצי-מצטדקת, הטוקבקיסטים (נציגי 'העם') מתקשים לראות את הבעייתיות במעשה. 'אורן' כותב ב'הארץ': "חומסקי הוא אכן עריק, בוגד ואויב ... " ו'בן עודד' מוסיף בפורום גל"צ את ההסבר הבא:

"להכניס את חומסקי לנאום בעצרת של ערבים שונאי ישראל זה לאפשר הסתה. זה אסור על פי חוק. טוב עשו השלטונות שלא איפשרו לאנטישמי הזה להכנס. אגב זה שהאנטישמי הזה הוא גם יהודי הופך אותו לא רק ליותר מסוכן, אלא גם מעורר תיעוב. גם אנטישמי, גם בוגד, גועל נפש."

לרטוריקת ה'בוגד, אנטישמי, גועל נפש' אתייחס בהמשך בסדרה, אבל בינתיים אתמקד בטיעון היחיד שמופיע בתגובה הזו (וחוזר גם בתגובות אחרות). לפי טיעון זה, למשרד הפנים *היתה* סמכות למנוע מחומסקי להיכנס, כי הרצאתו היא בגדר 'הסתה' - והסתה היא עברה פלילית. למרבה הצער, איש מהמטקבקים לא השכיל לפרט *מה* בדבריו של חומסקי הוא בגדר הסתה (אני מנחש שלא היה בפניהם נוסח ההרצאה על החברות האירופאיות המתועשות), אבל לאור הציטוטים של חומסקי מהרצאות אחרות בכתבה ובתגובות, אני יכול להניח במידה רבה של ודאות שמבחינת המגיבים, 'הסתה' פירושה כל ביקורת נוקבת ובוטה על מדינת ישראל ומדיניותה - בדיוק אותו סוג של ביקורת שחופש הדיבור אמור להגן עליו. כדי לראות איך זה קרה, וכיצד הפכה תווית ה'הסתה' לכלי לסתימת פיות ולהשתקת ביקורת, צריך לבדוק מהי באמת 'הסתה' ולמה - גם בדמוקרטיה - צריך לפעמים להגביל את חופש הביטוי. אז בואו נעזוב רגע את חומסקי בגשר אלנבי, ונעשה טיול קצר בבית המשפט העליון של ארה"ב.

אש בתיאטרון והחברים של יגאל
חופש הביטוי, כאמור, הוא אחת החרויות החשובות ביותר בדמוקרטיה, ובכל זאת צריך במקרים מסוימים להגביל אותו. את הדוגמה הקלאסית למקרה כזה סיפק שופט בית המשפט העליון האמריקני, אוליבר ונדל הולמס הבן, שאמר כי 'חופש הביטוי אינו מקנה לאדם את הזכות לצעוק "שריפה!" בתיאטרון צפוף' (הכוונה למקרה שבו לא מתחוללת באמת שום שריפה, והאדם הצועק מודע לכך). במקרה כזה, קבע השופט, יש בבירור מקום לסנקציות משפטיות קשות נגד הצועק, והגנת 'חופש הביטוי' לא תעזור.
משל התיאטרון של הולמס מעניין במיוחד, מכיוון שהוא מרמז דווקא על חשיבותו של חופש הביטוי, ועל הנסיבות הקיצוניות הנדרשות כדי להשעותו. בדוגמה יש שני אלמנטים שמבהירים מדוע חופש הביטוי אינו חל: ראשית, עצם הביטוי (הקריאה 'שריפה!') עלול *בהסתברות גבוהה* לגרום ל*פגיעה פיזית* בבני אדם (ובכך פוגע בזכות יסודית יותר מחופש הביטוי - הזכות לחיים); שנית, הקריאה לא נועדה לשרת אף אחת מהמטרות שלשמם ניתן חופש הביטוי - היא אינה מציגה רעיון חדש, אינה מותחת ביקורת, אינה מעלה דרך חשיבה וכן הלאה (כלומר: דווקא משום ש*באמירה אין כל תוכן פוליטי*, היא מוגנת פחות בידי חופש הביטוי).
עבירת ה'הסתה', כפי שהיא מופיעה בחוק הישראלי (ובחוקיהן של מספר מדינות דמוקרטיות נוספות), מתרגמת את דוגמת התיאטרון לחיים האמיתיים, שבהם הדברים לא כל-כך פשוטים. תרגום הישיר של משל התיאטרון מוביל לאיסור על 'הסתה לאלימות' - דברים שעצם אמירתם עלולה להביא לפעולה אלימה. אם ראובן, למשל, עומד מול חבורת צעירים משולהבים וצועק 'אתם רואים את יוסי שהולך שם במרחק? לכו תרביצו לו מכות!' - זו הסתה לאלימות, שאינה שונה בהרבה מצעקת ה'שריפה!' מקודם.
עם זאת, בהתאם למשל התיאטרון, נדרשת זהירות רבה בזיהוי עבירת ה'הסתה' ובהגבלת חופש הביטוי בגללה. ראשית, כדי שאמירה מסוימת תיחשב כהסתה צריכה להיות הסתברות גבוהה שקהל השומעים (האמיתי, לא התיאורטי) יגיב אליה בפעולה אלימה, או לפחות לצפון בחובה לגיטימציה לאלימות מצד השומעים. האמירות 'עונש מוות למחבלים' או 'פושעי אוסלו לדין', למשל, אינן הסתה, כי הן קוראות לממשלה לבצע פעולות הנמצאות בתחום סמכותה; ואילו הקריאה 'מוות לערבים' כבר גובלת בהסתה, כי היא נותנת לשומע את התחושה שכל ערבי הוא בן-מוות ולגיטימציה לבצע את המעשה בעצמו ('גובלת' ולא חד-משמעית, כי אין כאן הוראה ישירה כמו אצל ראובן ויוסי).
שנית, משל התיאטרון מבהיר שיש להיזהר במיוחד מפני ייחוס התגית 'הסתה' לדברים שנאמרים בתוך השיח הפוליטי; 'מוות למחבלים' יכולה להיות אמירה פוליטית לגיטימית בדיון חוקתי בכנסת, אבל להתקרב מאוד להסתה אם היא נאמרת בשוק, כשמחבל כפות נתון בהישג ידם של עשרות אזרחים זועמים.
עכשיו, כשהבהרנו מה זו הסתה, אני חושב שקל לראות את הפער האדיר בין איך שהמושג נתפס בציבור לבין משמעותו המקורית. משפט כמו 'ישראל היא מדינת אפארטהייד' (חומסקי) יוגדר בידי הטוקבקיסט הממוצע (ונציגיו בכנסת) כ'הסתה פרועה', על אף שאין בו שום אלמנט של קריאה לאלימות, ולבטח לו 'סכנה ברורה ומיידית' (מונח שטבעו השופטים הולמס וברנדייס כתנאי להגבלת חופש הדיבור).
למרבה הצער, מי שאחראי לזילות הציבורית של המושג 'הסתה' - וגם לעובדה שהחוק הישראלי מרחיב את המושג מעבר למה שאני חושב לראוי במדינה דמוקרטית [3] - הוא דווקא השמאל, שנכנס להתקף פאניקה בעקבות רצח רבין. באותה תקופה חיפשו גורמים בשמאל מישהו להאשים בטרגדיה שנחתה עליהם ועל המדינה, ותייגו כ'הסתה' הרבה אמירות בוטות של אנשי ימין, שרחוקות מאוד מהגדרת ה'אש בתיאטרון' [4]. השימוש הליברלי במונח הקל מאוד על הימין לאמץ אותו ולשייך אותו לכל ביקורת בוטה על מדינת ישראל; וכשמוסיפים לזה את החיבור המחשבתי המיידי בין 'הסתה' לבין שלילת חופש הביטוי, מקבלים את אחד מעמודי התווך של הפשיזם הישראלי החדש: שלילת חופש הביטוי מכל מי שמותח ביקורת קשה על מדיניות ישראל, ובפרט - על חייליה.

מקרה מבחן מס' 3: לשוט ולספר לחבר'ה
בשבוע שעבר ירדה ח"כ חנין זועבי מהספינה שבה הגיעה לאשדוד וכינסה מסיבת עיתונאים. בהשתתפותה של זועבי במשט אדון בפוסט הבא (שיעסוק בחופש ההתאגדות), אבל כעת הייתי רוצה להתייחס לדברים שאמרה, ובייחוד - לתגובה אליהם. אחרי מסיבת העיתונאים רצתה זועבי לומר את דברה גם בכנסת, אבל חברי הכנסת מן הימין עשו כל שביכולתם כדי להפריע לה, כולל שימוש באלימות פיזית. אנסטסיה מיכאלי, הח"כית מ'ישראל ביתנו' שעלתה לבמה ותקפה את זועבי, אמרה מאוחר יותר שהיא "לא התכוונה לתקוף את ח"כ זועבי אלא רק לבדוק את המיקרופונים כדי למנוע ממנה לדבר" וזאת משום ש"אסור לתת במה לבוגדים". ב"הארץ" דרש אורי מרעננה "שתוכיח את דברי ההסתה שלה. פורסמו סרטים שסותרים את דבריה לחלוטין. אני ממליץ לה להתיישב בעזה. שם מקומה הטבעי."
במלים אחרות, האנשים האלה משוכנעים שמה שזועבי אמרה במסיבת העיתונאים (ורצתה להגיד גם בכנסת) הוא הסתה, כזו שמצדיקה לא רק הגבלה של חופש הביטוי, אלא גם סנקציות קיצוניות יותר (הדחה מהכנסת או אף שלילת אזרחות). נשאלת השאלה, מה היא אמרה שכל-כך מסוכן?
לנוחותכם, הנה לינק לסיכום דבריה של זועבי במסיבת העיתונאים. אני מאתגר את קוראי למצוא בדברים משהו שקרוב להסתה לאלימות. למעשה, בכך שהיא טוענת שחיילי צה"ל ירו ראשונים, מרמזת זועבי שאלימות לגיטימית רק במסגרת הגנה עצמית - שזה בדיוק *ההיפך* מהסתה לאלימות.
יתר על כן, אם נפעיל את המבחן השני של משל התיאטרון, נגלה שיש סיבה טובה להגן על חופש הביטוי של זועבי. שכן הדברים שהיא אומרת אינם קריאות חסרות-תוכן אלא נראטיב חלופי (שונה מהקונצנזוס) למה שאירע בלב-ים, כולל ביקורת עניינית על התנהגות השלטון. לאור התגובות מהמגזר הערבי, די ברור שזו לא 'דעת יחיד' הזויה, אלא אמירות שיש להן תמיכה גדולה בקרב האלקטורט של זועבי - כלומר בקרב אזרחים רבים במדינה; לפיכך, השתקתה של הגב' זועבי תהיה בעצם השתקה של ציבור שלם - ולכן צריך להיזהר שבעתיים בהגבלת חופש הביטוי שלה.
עם זאת, יש משהו משותף לצועק ה'שריפה' ולזועבי, וזה בדיוק מה שמרגיז את הטוקבקיסטים ואת ח"כ מיכאלי. הדמיון הזה מתבטא במלים 'שקרים' ו'שקרנית', החוזרים שוב ושוב בתגובות, ובמקרים רבים משמשים להצדקת הסנקציות (שלילת חופש הביטוי וכו') נגד גב' זועבי - ולאו דווקא טיעון ה'ההסתה לאלימות', שבו נגענו קודם. נשאלת השאלה, האם יש בסיס לקישור הזה?
לפני הכל, אציין שאני לא עוסק כאן בשאלה האם גב' זועבי אמרה את האמת לאמיתה (ודובר צה"ל משקר), או שלא היתה בעמדה לראות הכל, או שהיא משקרת ביודעין. לצורך העניין נניח את המקרה הגרוע ביותר: היא ראתה הכל ושיקרה ביודעין ובמצח נחושה במסיבת העיתונאים. האם בשל כך יש למנוע ממנה את חופש הביטוי?
התשובה, כמובן, שלילית. אם בכל פעם שפוליטיקאי נתפס בשקר היו מסלקים אותו מהכנסת, התחלופה בבית המחוקקים שלנו היתה מהירה במיוחד (בישראל, פוליטיקאי פורש או מסולק מהחיים הפוליטיים רק אם נתפס משקר לבית המשפט או לועדת חקירה; שקר במסיבת עיתונאים הוא באמת עניין פעוט). שלא לדבר על כך שמפקדים בצה"ל שיקרו לבג"ץ ואף אחד לא התפלץ (אבל על כך בפוסטים הבאים). צעקת ה'שריפה!' בתיאטרון היא אמנם שקר, אבל זו לא הסיבה שחופש הביטוי אינו מגן עליה; הסיבה היא הסכנה הברורה והמיידית לחייהם של המסכנים שכלואים בתיאטרון.
עם זאת, גם בדמוקרטיה ליברלית צריך להיות מנגנון שימנע את הפצתם של שקרים מרושעים (אחרת אנחנו נכנעים לדמגוגים); המנגנון הזה קיים, והוא נקרא 'תביעת דיבה' ומתאים היטב למקרה שלפנינו. אם מפקד השייטת ו/או החיילים מרגישים שח"כ זועבי מפיצה שקרים הפוגעים בהם, פתוחה בפניהם הדרך לתבוע אותה על הוצאת דיבה ואני מבטיח לא למצוח עליהם ביקורת. שימו לב, עם זאת, שבין תביעת דיבה לבין אותו 'סילוק מהכנסת' שכולם מדברים עליו יש פער עצום -, גם אם תורשע גב' זועבי בעבירה זו, לא ברור כלל שהדבר ייחשב לעבירה פלילית (לפי ויקי: "החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית") ולא ברור אם זו עבירה שפוסלת את מבצעה מכהונה בכנסת. במלים אחרות, גם אם מדובר כאן בשקר מכוון ופוגעני, בדמוקרטיה אין מקום להפעלת סנקציות מיידיות על חופש הביטוי. [5]
למרבה הצער, כל הניואנסים האלה - שאפשר לדון בהם שעות - הולכים לאיבוד באווירה הציבורית במדינת ישראל (או לפחות ב'מדינת הטוקבק' - ראו הסתייגות בפוסט קודם), שבה 'הסתה' היא כל ביקורת בוטה על המדינה וחופש הביטוי הוא זכות שניתן לשלול אותה בהינף קולמוס של פקיד משרד הפנים. במדינה הזו חומסקי לא ינאם, זועבי לא תשקר וגם אמנון לוי לא רשאי להעביר ביקורת (ראו למשל את תגובתה המודגשת של 'מתביישת, ת"א' [242], שגורסת כי "הגיע הזמן שתפרוש מהתקשורת. הכתבה שלך רק מחזקת את הרוב במדינה הזאת שאנשים כמוך וחברייך ממר"צ צריך לזרוק מהמדינה".)

{בפרקים הבאים: חופש העיתונות, חופש ההתאגדות, ניוספיק ישראלי ועוד ועוד}



[1] העובדה שנמנעה בעצם כניסתו של חומסקי לפלסטין ולא לישראל היא תמיכה לטענה שעדיין קיים כיבוש ישראלי בשטחים, אבל זה לא רלוונטי לענייננו בשלב זה.
[2] פואנטה מצחיקה היא העובדה שחומסקי מבקר למעשה הרבה יותר את ארה"ב מאשר את ישראל (הוא רואה בישראל גרורה של ארה"ב) ולמרות זאת איש אינו אוסר עליו להרצות שם.
[3] החוק בישראל אוסר, בנוסף להסתה לאלימות, גם הסתה לגזענות, הסתה לאי-שירות בצבא והסתה לאי-תשלום מסים; למרבה המזל, בג"צ (ראו פוסט קודם) מפרש את החוק בזהירות רבה ודורש הוכחות משמעותיות לקיומה של 'הסתה' בטרם יורה להגביל את חופש הביטוי בגינה.
[4] בעיני, אגב, כמעט אף אמירה שתויגה כ'הסתה' באותה תקופה ראויה לכינוי הזה, פרט לסיפורי 'דין רודף' שמצדיקים אלימות ישירה - ואת הדעות האלה הבעתי גם אז (למרבה הצער, לא היה לי אינטרנט ראוי לשמו, ולכן אין לי איך להוכיח ותצטרכו להאמין לי).
[5] אותו חופש ביטוי, אגב, מגן גם על אמירות בוטות, פוגעניות ומכלילות כמו "ערביי ישראל הם אויבי המדינה" [ח"כ אריה אלדד, דיון בכנסת, 2/6/10] או "הלוחמים הם גיבורים אמיתיים שלצערי נהגו באיפוק רב מדי. הם השאירו רק 9 קולות צפים" [ח"כ משה מטלון, אותו דיון]. האמירה האחרונה אמנם מביעה במרומז תמיכה בהרג נוסף, אבל לא מתקרבת למבחן 'הסכנה הברורה והמיידית' עליו דיברנו לעיל.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/6/2010 19:55, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-30/6/2010 10:26

---

אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (1. הרבה הסתייגויות וכמה מלים על דמוקרטיה)
הקדמה
כבר כמה שבועות אני חושב על סדרת הפוסטים הזו.
בונה אותה לעצמי, מתווכח, מהרהר, מדבר עם אנשים.
שמעתי חיזוקים, שאלות, הסתייגויות ואפילו חששות.
היו רגעים שחשבתי שזה ממש מיותר.
אבל לא. צריך לומר את הדברים.

מבוא: הסתייגויות אינספור
כל הצמדה של המילה 'פשיזם' לאיזושהיא התנהלות של ציבור יהודי-ישראלי היא עניין רגיש. אחרי הכל, היהודים היו קורבנותיו העיקריים של השלטון הפשיסטי המפורסם ביותר במאה ה-20 ואולי בכלל, ולכן ההשוואה רגישה מאוד (עבור יהודים וישראלים) ומתבקשת מאוד (עבור כל מי שמבקש לבקר אותם ורותם את האירוניה לצרכיו).
דווקא מסיבות אלה, חשוב לי להדגיש שלא ניתן, בעיני, לבצע כל השוואה בעלת משמעות בין התנהלות ממשלת ישראל וצבאה כלפי הפלסטינים לבין פעולותיה של גרמניה הנאצית כלפי מיעוטים בכלל ויהודים בפרט. השוואה כזו היא מופרכת משתי סיבות.
ראשית, יש פער עצום בין הפעילות האלימה של ישראל בשטחים לבין רצח-העם המתוכנן של הנאצים (בפער הזה יכולות להיכנס עוד הרבה התנהלויות לאורך ההיסטוריה, בהן מעשי הטבח ביוגוסלביה-לשעבר והיחס של סין לטיבטים) ויש גם הבדל מובהק בין ישראל של היום לבין כל מדינה טוטליטרית אמיתית (גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ברה"מ הסטליניסטית, סין, איראן). אין צורך להיכנס להפרזות בנוסח 'הצבא המוסרי ביותר בעולם' (עוד נגיע לביטוי הזה) בכדי להבין שהשוואה ישירה בין ישראל לבין משטרים אלה מעין זו אינה משרתת שום מטרה (פרט לפרובוקציה).
שנית, יש הבדל משמעותי בין המידה שבה גרמו היהודים (והצוענים, וההומוסקסואלים ובכלל) נזק אמיתי לגרמניה הנאצית (וזאת בניגוד ל'נזק הנתפס' בעיני אלה הדוגלים באידיאולוגיה הפשיסטית - ועל כך בהמשך) לבין המידה שבה ערבים ומוסלמים גורמים נזק אמיתי לישראל (וזאת על-אף שאני מאמין שהנזק והאיום על ישראל מצד הערבים והמוסלמים נמוך בהרבה מתדמיתו בציבור). הבדל זה חשוב בבואנו לנתח נטיות פשיסטיות וגזעניות בישראל, גם אם הדרך שבה הוא מנוסח בדרך כלל ('אף יהודי לא פוצץ את עצמו במסעדה הומה בברלין') בעייתית [ועל כך אעמוד בהמשך].
הסתייגות שלישית (ואחרונה) היא שנכון לרגע זה, פעולותיה של ממשלת ישראל - אף כי הן נגועות בבלבול ובטפשות - אינן עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפשיסטית שבה תעסוק סדרת בלוגים זו (ולכן גם סופגות ביקורות קשה מנציגיה). עם זאת, השתלטות הרטוריקה הפשיסטית על המרחב התקשורתי גורמת לכך שצורת החשיבה הלא-דמוקרטית הופכת יותר ויותר לחלק מהקונצנזוס, ומשמשת ללא ספק נדבך בשיקוליהם של האוחזים ברסן השלטון - ועל כך באתי להתריע.
ועכשיו שהסתייגנו, אפשר להתחיל.

דמוקרטיה ועריצות הרוב
כפי שציינתי בהסתייגויות, בישראל - נכון לעכשיו - יש דמוקרטיה, או לפחות משהו שהרבה יותר קרוב לדמוקרטיה מאשר למדינה טוטליטרית (כזו שבה הממשלה שולטת בכל האספקטים של חיי האזרחים). אבל מהי דמוקרטיה?
אחת התשובות הנפוצות - והשגויות - היא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. זה גם המובן שאליו כיוון אפלטון בחיבורו 'המדינה', כאשר סיווג את הדמוקרטיה כאחת משיטות השלטון הגרועות. אפלטון לא העריך את הדמוקרטיה; הוא ראה בה 'שלטון של ההמונים למען ההמונים' והאמין שהיא מובילה בהכרח להשתלטותו של דמגוג על השיח הציבורי, ומכאן לשלטון-יחיד של אותו דמגוג ועושי דברו [תיאור מצוין, אגב, של מה שקרה בגרמניה ובאיטליה בשנות ה-20 וה-30].
הסכנה שזיהה אפלטון היא 'עריצות הרוב' - מושג שמתאר מצב שבו הרוב עושה כאוות נפשו מבלי להתייחס לזכויותיו של המיעוט או לזכויותיהם של פרטים בתוכו. הדמוקרטיה הליברלית (שהיא הדמוקרטיה המודרנית כפי שהגו אותה לוק, מונטסקייה ואחרים מאז המאה ה-17) עוסקת בדרכים למנוע עריצות כזו. סכנת 'עריצות הרוב' (שאפלטון ראה אותה כוודאית ולכן שלל את הדמוקרטיה כולה!) ברורה לאור העבודה שהאחיזה בהגה השלטון היא כוח, ויש הרבה דרכים שבהן ניתן להשתמש בכוח הזה כדי לשלול מהאזרח את אפשרות הבחירה, או כדי לצמצם את אפשרויות הבחירות הלגיטימיות העומדות בפניו. זכויות האזרח במדינה דמוקרטית - אותן זכויות שבעצם מגדירות את הדמוקרטיה ככזו - הן אלה המגבילות את יכולתו של הרוב להשתמש בכוחו בכדי להנציח את שלטונו. בניסוח אחר, דמוקרטיה נבחנת ביכולתה לאפשר למיעוט לבצע את כל הצעדים הנדרשים כדי לנסות להפוך לרוב. יכולה מדינה ללכת לבחירות כל שנתיים ועדיין לא תיחשב דמוקרטיה, אם אין למיעוט בה הגנה מפני עריצות הרוב.
במדינה דמוקרטית מודרנית יש מנגנונים רבים להגנה מפני עריצות הרוב. הבולטים ביניהם הם עיקרון הפרדת הרשויות (בישראל מדובר בעיקר על עצמאותה של הרשות השיפוטית); עיקרון החוקה; עיקרון ההגדרה העצמית (המטיל סייגים על יכולתה של מדינה לשלול את אזרחותו של אדם); ווזכויות אזרח כמו חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש ההתאגדות (חופש הדיבור מאפשר למיעוט להביע את דעתו; חופש העיתונות מאפשר פרסום של פרטים שאינם נוחים לשלטון; חופש ההתאגדות מאפשר למפלגות מיעוט לרוץ לכנסת ולהיבחר). כשבאים לבחון את מצב הדמוקרטיה בישראל ואת הדעות המובעות בה, יש להתבונן בעיקר בהתייחסות למנגנונים אלה. למרבה המזל זימנו לנו החודשים האחרונים כמה וכמה הזדמנויות לבחון את השאלה.

מתודיקה: פני הדור כפני הטוקבק?
במשך תקופה ארוכה נמנעתי מקריאת התגובות על מאמרי החדשות באתרים הגדולים. האמנתי שטוקבקיסטים רבים הם מה שמכונה 'טרולים' - מי שכותב באינטרנט רק לשם הפרובוקציה. אבל שיחות שניהלתי לאחרונה עם חברים בארץ - יחד עם קריאה של אמירות 'טוקבקיסטיות' מצד נבחרינו בכנסת - גרמה לי להבין שהקו העובר כחוט השני בתגובות אלה אינו מנת חלקו איזה ציבור קיצוני, המייצג 5-6% מהמצביעים אבל מגיב בכזו התלהבות עד שהוא משתלט על השטח, אלא דעות שבהן מחזיקים חלק ניכר מהישראלים. אם היתה לי חברת סקרים, היה לי חשוב מאוד לברר *עד כמה* הדעות האלה נפוצות; הייתי לוקח את אותם משפטים מתלהמים שזוכים לפופולריות עצומה בטוקבקים [1] - או לפחות את הרהוטים שבהם - ובודק איזה אחוז מהציבור בישראל *באמת* מסכים אתם. אם רבע או שליש מהישראלים בעצם לא מאמינים בדמוקרטיה - כפי שאני חושש - יש להם סיכוי לא קטן להפוך לרוב; וכשהרוב לא מאמין בדמוקרטיה, לא צריך זעזוע גדול כדי שזו פשוט תיעלם.
מאחר שאין לי חברת סקרים, אני אתמקד בבחינה של האמירות האלה - של ה'קו' הזה - על מנת להראות עד כמה הוא שולל ביסודיות את הדמוקרטיה. באורח מעניין, בכל אחד ממקרי המבחן שבדקתי, התנהגותה של ישראל הרשמית (הממשלה, צה"ל, השב"כ) ממוקמת איפשהו בין התנהלות דמוקרטית לבין הקו הטוקבקיסטי; זו הסיבה שאני טוען שישראל היא עדיין דמוקרטיה - אבל בקושי.
(מאחר שהפוסט מתארך, אציג רק מקרה מבחן אחד כאן, ואשאיר אחרים לפוסט הבא)

מקרה מבחן מס' 1: בג"צ
אחד הכלים החשובים ביותר להגנה מפני עריצות הרוב הוא עיקרון הפרדת הרשויות, ובראשו הכפפת פעולות הממשלה (הרשות המבצעת) והכנסת (הרשות המחוקקת) לביקורת מבג"ץ (הרשות השיפוטית). במידה מסוימת, זה האלמנט העיקרי ששואבת הדמוקרטיה המודרנית מהמדינה המושלמת של אפלטון, הנשלטת בידי פילוסופים רבי-ידע שפועלים לטובת כולם. בדמוקרטיה מודרנית, הרשות השיפוטית אינה שולטת בזכות עצמה, אבל היא מבהירה לרשויות האחרות מתי חרגו מסמכותן ופעולותיהן מנוגדות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים (כמו זכויות האזרח, השוויון בפני החוק וכד') או לחוקים שהן-עצמן קבעו. תפקידו של בג"ץ הוא לאפשר לאזרח לעצור ניסיונות לא-הוגנים של הרוב לפגוע בזכויות האדם והאזרח או לשמר את כוחו בשלטון ע"י דיכוי מתנגדיו. מסיבה זו חשובה במיוחד אי-תלותו של בג"ץ בזהות הרוב בכנסת, בממשלה או בציבור [2].
בהתאם לתפקידו, בג"ץ נוטה לא להתערב בהחלטות של הממשלה או של הכנסת, אלא אם הן חורגות באורח קיצוני מהמנדט שניתן להן (על בסיס חוקי היסוד, עקרונות הדמוקרטיה וכד'). בניגוד לתחושה השורה בציבור, בג"ץ אינו מנסה להכתיב מדיניות, ורוב הפניות אליו נענות בכך שבית המשפט מכריז שהמדינה פעלה בתוקף סמכותה ואין בדעתו להתערב (כך למשל נענו הפניות מימין ומשמאל בנוגע למשט לעזה). יתר על כן, בית המשפט העליון מייחס הרבה כבוד לצה"ל ולשיקולי של בטחון המדינה; לא פעם ולא פעמיים הוציא בג"ץ פסק-דין הקובע שצה"ל נהג לא כשורה, אבל כדי להימנע מפגיעה בביטחון המדינה הוא פוסק לטובתו (או מכריז על איזו 'פשרה' שגובשה בשיתוף הצבא). יש לציין גם שדאגתו של בג"ץ לחופש הדיבור אינה מוגבלת לשמאל בלבד; כך למשל הורו שופטי בג"ץ לקיים את מצעד הימין באום אל-פאחם, למרות התנגדות המשטרה.

למרות כל זאת, הגישה הרווחת בטוקבקים (ובמידה רבה - גם במפלגות הימין) היא שבג"ץצ הוא מוסד אנטי-דמוקרטי ושתלטני, שיש להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. ואילו המוסדות הרשמיים - בעיקר צה"ל - מתייחסים אליו כאל שלטון זר, שמצווה להתחכם לו, לגרור מולו רגליים ולעשות כל מה שאפשר כדי לא לקיים את החלטותיו (אבל להיראות כמי שמקיימים). כך קרה למשל בפרשת כביש 443, שהיה אמור להיפתח לתנועת פלסטינים (כדי לצמצם את הפגיעה בחופש התנועה שלהם) והפך לסאגה שלמה של אי-קיום (או קיום חלקי בלבד) של החלטות בג"ץ. מעבר לדרך שבה 'ישראל הרשמית' מסובבת את בג"ץ, כדאי לשים לב גם לחלק מהתגובות ולרוח האנטי-דמוקרטית הנודפת מהן; את הגישה מסכם היטב 'יורם' (תגובה 61):

"אני לא זוכר שבג"צ נבחר בבחירות. אני כן זוכר שהיו בחירות ונבחרה ממשלה.
בג"צ צריך לחוות את דעתו בקשר למילוי החוקים שנקבעו ע"י הכנסת ולא להיות צד בוויכוחים פוליטיים או מדיניים.
בהמשך להתנהגות בג"צ, אני בעד לעשות בחירות אישיות ודמוקרטיות לשופטי בג"צ שבהם ינהלו השופטים קמפיין ויסבירו לבוחרים באיזו עמדה הם ינקטו במקרים מדיניים שונים שיובאו לפניהם.
בכל זאת אנחנו חיים בדמוקרטיה שבה מבצעים את רצון רוב העם ולא של מיעוט שאינו נבחר."

אין לי הרבה מלים להכביר על הציטוט הזה; למי שקרא עד כאן, זו דוגמה חד-משמעית לדרך שבה דמוקרטיה מידרדרת לעריצות הרוב, בדיוק כפי שחזה אפלטון. אציין רק ש - אם אני לא טועה - יש בישראל גם מפלגות פוליטית שחרתו על דגלן בדיוק את הטיעון הזה. ולא בכדי: בתחומים רבים (כפי שאראה במקרי המבחן הבאים), בג"ץ הוא כיום המחסום היחיד בפני הפיכתה של ישראל למדינה לא-דמוקרטית.


[1] באתר Ynet יש מנגנון דירוג תגובות, ותגובות המדורגות בחיוב מודגשות באדום. איכשהו, אלה תמיד התגובות המתלהמות. כדי להתמקד בדעות שיש להן תמיעכה רחבה בציבור ולא ברעיונות קיצוניים, ניסיתי לבחור במקרי המבחן שלי רק תגובות שזכו לחיזוקים כאלה, המעידים על פופולריות בקהל הקוראים.

[2] יש לציין שבטווח הרחוק תלויה גם המערכת המשפטית ברצונו של הציבור, כי שופטים ממונים בידי ועדות שיש בהם נציגים של הכנסת, הממשלה והציבור הרחב. כתוצאה מכך, שינוי משמעותי ורב-שנים בעמדותיו של הציבור יתבטא גם בעמדות של בית המשפט העליון (זה קרה מספר פעמים בארה"ב) - אבל זה ייקח הרבה יותר זמן. הביקורת השיפוטית מהווה סטופר, שמעכב שינויים גדולים באופיה של המדינה כדי שלא יתבצעו כתוצאה מרוב 'מקרי' של ארבע, שמונה או עשר שנים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/6/2010 09:58, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גולה פוליטי ב-4/7/2010 23:51

---