מתוך מכתב בדואר רשום שהגיע אליי היום:

"הטכניון מגדיר 'סטודנט במצב אקדמי תקין' כמי שהממוצע המצטבר המשוקלל שלו הוא לפחות 65, שיעור ההצלחות המשוקלל שלו לפחות 0.66... ע"פ התוצאות שהגיעו אלינו עד עתה, הישגיך בתום הסמסטר אינם עומדים בדרישות אלה... הדיון במי שלא יגיע לפקולטה עד *** ייערך שלא בנוכחותו ותיחסם הגישה שלו לשרותי האינטרנט... בעקבות הבירור יוחלט על המשך לימודיך לסמסטר אחד או לשנה. בתנאים מסוימים רשאית הפקולטה להמליץ על הפסקת הלימודים בטכניון. אם יוחלט על המשך לימודיך יועץ אקדמי יקבע בתיאום איתך תוכנית לימודים מחייבת לסמסטר הקרוב..."

הממוצע שלי עומד כרגע לפני מועדי ב' (הראשון היה נוראי, אבל יש תקווה) על 64.4. אכן, סוף מכעיס לשבוע מגעיל...

ימי רביעי בערב מוקדשים אצלנו לסרטים. ערב אחד בשבוע אנחנו שוכחים קצת מכל האינטגרלים, המטריצות, שערי XOR למיניהם ושאר צרות שמרכיבות לנו את החיים ומנקים את הראש מכל השבוע. אחרי שמסיימים להזיז את השרירים, אוכלים קצת, שוטפים את החדר, הולכים לפגישה דיירי הביתן השבועית ואז מתרווחים בחדר החם מול הלפטופ ורואים סרט. לפעמים הולכים לקולנוע, אבל בעיקר בחדר.

השבוע זה היה Fight Club. כן, מודה באשמה. פעם ראשונה שאני רואה את הסרט. יש לי עוד הרבה דברים להשלים. על הסרט עצמו אני יכול לכתוב שהוא היה טוב, משעשע בחלקים מסוימים, הזוי באחרים אבל בעיקר מטלטל. מאוד מטלטל. עד כדי כך, שהתאים האפורים במוח, אלה שמתמלאים מדי יום ביומו בחודשים האחרונים בסיכומי שיעור, שיעורי בית, בחנים ומטלות למיניהם, התחילו לחשוב על מה שהסרט אומר ולהשליך את מה שהעיניים ראו על המסך על מה שקורה אצלי בפנים.

זה לא נדיר אצלי שכשאני רואה סרט או קורא ספר שאני נהנה ממנו, אני בדרך כלל מכניס את עצמי פנימה, מוצא דרך להזדהות עם הגיבור או מנסה בראש להיכנס לנעליים שלו ולהבין מבפנים מה קורה. במקרים הקיצוניים יותר זה קורה הפוך. מה שהולך על המסך מושלך החוצה, אל החיים שלי וגורם לי להסתכל פנימה אליי. זה מה שקרה לי כשהסתכלתי על הדמות של קריין (אדוארד נורטון) וניסיתי להבין מה קורה לו לאורך כל הסרט.

התחושה שלי בסוף הסרט הייתה בעיקר של בלבול. לא בגלל הסוף המפתיע, אלא בגלל המחשבות שלי. ברגעים רבים של הסרט מצאתי את עצמי יותר ויותר מזדהה עם הדמות, יותר ויותר מבין מה קורה לו שם, איך הוא מנסה ומצליח להשתחרר מאורך החיים "המודרני" שהוא סיגל לעצמו. בשלב מסוים, הבנתי שאני לא רחוק מלעבור בעצמי תהליך כזה.

זה לא שאני חושב שאני מסוגל להגיע למצב כזה. ממש לא. אבל אני יודע שאיפשהו, משהו חסר לי בחיים וגם אם חשבתי שאני חושב שאני יודע מה חסר לי בחיים, עכשיו אני כבר ממש לא בטוח. למרות כל השינויים והמהפכים שהחיים שלי עברו בשנים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, אני עדיין מרגיש איפשהו תקוע. החיים מתקדמים להם לאיטם באיזה מסלול שכאילו נקבע לי מראש מזמן ולא נראה כאילו הולך משהו להשתנות. משהו חסר לי, משהו שיאתגר אותי קצת יותר, משהו שיגרום לי להרגיש קצת יותר חי.

יכול להיות שהשגרה הזאת יותר ויותר חונקת אותי. חיים בצבע אפור, מקובעים ומסודרים בתוך מסגרת שאי אפשר לצאת ממנה. יש בתוכי איפשהו את הרצון הזה לצאת החוצה, לראות דברים קצת אחרת, לחוות דברים חדשים, אבל אני עדיין כלוא בפנים, מאחורי חומה שמונעת ממני לראות מה קורה מעבר, חומה שיש לי חלק גדול בעובדה שהיא קיימת.

מאז שהתחלתי ללמוד, יותר ויותר קשה להיות כאן בפנים. זה יוצר אצלי דה-ז'וו חזק מאוד לתקופה שקיוויתי לשכוח ולמחוק מהחיים שלי. הרבה דברים השתנו לי בחיים מאז. בניגוד לאז, יש לי עכשיו חברים אמיתיים, כאלה שבאמת אפשר לסמוך עליהם כשצריך, ולא כאלה שיסובבו לי את הגב כשבא להם או יירקו לי בפרצוף מתי שנמאס להם ממני. אני בוגר, אפילו למדתי לפתוח את עצמי ולהשיג בצורה הזאת את החברים האלו, ולקבל הרבה מאוד בחזרה. אבל עדיין, משהו חסר...

עוד קצת יותר מ-24 שעות אני סוגר עוד שנה בחיים שלי ומתחיל שנה חדשה, עם תקווה לשינוי אמיתי, בלי להתאכזב שוב מאנשים. הייתה התחלה של שינוי בשנה האחרונה, ואני מקווה להמשיך עם זה הלאה. מחר, יום שבת, זה היום שלי. כל הצרות, כל התסכולים וכל החרא יונח בצד ואני אנסה ליהנות מהיום המיוחד שלי. חגיגה קטנה שלי עם עצמי, עם הרבה אופטימיות ואפס פסימיות. מי שרוצה להצטרף, מוזמן, אם יבין כמה זה חשוב לי.

"אז אולי זה אומר ש...

משהו טוב הולך לקרות

אז אולי זה אומר ש...

משהו טוב חייב לקרות"

[אריק איינשטייו למילים של דן תורן]