מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

18 10/2009		שחמט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, שחרור קיטור

החיים, אם מסתכלים עליהם בצורה מסוימת, יכולים להיות דומים מאוד למשחק שחמט. אני יכול להיות חייל פשוט שמנסה לנווט את דרכו בלוח המשחק הענקי, נזהר מכל מיני כלים אחרים שרוצים לסלק אותי מהדרך ומשתייך ל"צבא" מסוים. בניגוד למשחק הרגיל, את הדרך שלי אני רוצה לעשות עם כלי מהצבע האחר, שיתלווה (או יותר מדויק - תתלווה) אליי בצעדים שאני עושה, ושגם תמשוך אותי לכיוונים נוספים. אני לא מחפש לי צריחות, אלו ילכו תמיד ישר ולא יהיו מוכנות לסטות מהדרך שלהן במילימטר בכל צעד. גם הרצות הן לא אופציה, כי הן תמיד נעות יותר מדי מהר בשבילך מצד אחד של הלוח לצד השני ועוד מהילדות לימדו אותנו שלא כדאי לסמוך על אלכסונים. על הפרשות אין בכלל מה לדבר, על כל צעד אחד שלהן הן מיד משנות כיוון כך שזה מבלבל ולא מובן ולך תסתדר עם אחת כזאת. ויש את המלכות, שהן ללא ספק out of my league, נישאות ומורמות, עושות בלוח כבשלהן. לא, הן לא בשבילי. אני מחפש לי רגלית פשוטה כמוני, שגם רוצה להבין את כללי המשחק, שיהיה אפשר ללכת איתה בצעדים מדודים ומוגדרים אבל גם שתהיה אחת כזאת שאני ארצה לקחת עד סוף הלוח בשביל להפוך אותה למלכה בשבילי.

הבעיה היא שאיכשהו אני תמיד מוצא את עצמי מבולבל, לא לגמרי תופס את החוקים של המשחק ולאן כל אחד הולך. לא ברור לאן מתקדמים ומה עושים, וגם אם תחשוב שאתה עושה הכל נכון, אתה לא יכול לצפות מה הצד השני יעשה. הוא פתאום ירצה ללכת לכיוון שונה, בכלל לא כזה שחשבת, או שהוא יעלם לך בלי שתבין למה או מה קרה ואתה לא תבין מה לא עשית בסדר הפעם, איך גרמת לעוד סיפור להתפקשש עוד לפני שהוא התחיל, לפני שהייתה בכלל הזדמנות לעשות צעד משותף אחד. כאן טמונה כל הבעיה ובגלל אני מרגיש שאני תקוע, ממוסמר לאותה נקודה ולא מצליח לזוז ממנה, לקחת את עצמי לכיוון אחרים. תמיד חסר לי הצעד הזה, ולא משנה מה אני עושה או מנסה, זו תמיד הבעיה, גם אם הדרך די ברורה אחר כך (רק שאי אפשר להגיע אליה). זה כבר מרגיש כאילו יש עליי סוג של קללה, כי עד שאני מצליח להגיע למצב שיש צד שני, משהו לא עובד שם וזה מעצבן, מתסכל ובעיקר מייאש, וגורם לרצות לזרוק את כל החלומות הקטנים הצידה. איכשהו, רק בשביל להדגיש את הניגודיות הגדולה בין המצב שלי לשאר העולם ולהגביר את התסכול, תמיד כשנסגר אצלי סיפור כזה עוד לפני שהוא בעצם התחיל, אצל מישהו בסביבה שלי מתחיל סיפור משלו, רק שאצלו הוא באמת מתחיל ומתקדם לאן שהוא, בדיוק כמו שאני רציתי לעצמי ואני פשוט לא מבין איך זה יכול להיות. בזמן שמסביבי יש כבר כאלו שמתכננים חיים שלמים ביחד, אני לא מבין איך לעשות צעד התחלתי אחד קטן.

אני באמת שלא יודע כבר מה לעשות. לא משנה כמה חברים יש, ולא משנה כמה הם קרובים וטובים, תמיד יהיה משהו חסר. תהיה חסרה קירבה מסוימת, אינטימיות מיוחדת, הרגשה שמישהו רוצה להיות איתי, רוצה אותי, משהו שאי אפשר להשיג עם חברים. כבר הרבה זמן שאני לא מצליח ליצור אפילו משהו פשוט שיספיק כדי לקיים שיחה, וכל עוד לא רוצים אפילו את זה, אני לא יכול להתקדם, ואני גם לא יכול לרדוף אחרי הצד השני כי יש גבול לפתטיות. אין לי יותר מדי מה לעשות, רק לנסות ולהתקדם הלאה, לנסות ללמוד מהטעויות הקטנות שאני עושה שמצליחות להחריב כל ניסיון בשביל שאולי זה יקרה מתישהו, למרות שכל פעם מחדש זה יותר מייאש ומוציא את החשק לנסות ולשחק שוב.

(התגובות נשארות פתוחות, אבל רק למי שיש משהו חכם להגיד. אין סיבה להכניס תגובה חסרת טעם בסגנון של יהיה בסדר)

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מונה היקרה ב-28/10/2009 17:43

 

11 8/2009		דירה להשכיר
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

טוב, בסוף זה כן הפתיע אותי. כל שנה אני מקבל מעונות אחרי שאני מערער ומסביר למה כן מגיע לי בגלל שמשרד מעונות פשוט לא הסתכל על כל מה שהגשתי או על הדברים שהגשתי בשנה שעברה. זה כבר ממש טקס קבוע: אני מגיש בקשה למעונות, לא מקבל מעונות, מגיש ערעור (ומשלם עוד 50 שקל על זה) ואז מקבל. בגלל זה הייתי בטוח שגם השנה לא תהיה לי בעיה.
זה לא שהמצב שלי השתנה בצורה קיצונית. בבית המצב פחות או יותר דומה, אני עדיין לא עובד ולכן השינוי הכי משמעותי הוא שאני רק נציג עכשיו באגודה ולא בעל תפקיד מרכזי יותר כמו בשנה שעברה שנתן לי תוספת ניקוד גדולה יותר. מצד שני, הייתי אמור לסיים עכשיו את התואר ובמעונות מותר לחרוג רק בסמסטר אחד וזהו (ואני חורג בשניים) וזה בעייתי אבל גם לזה יש לי אישור ונימוק. ואז הגיע המייל שבישר לי שגם הערעור לא התקבל וכל העניין הסתבך.
על פניו אני אמור להיכנס לרשימת המתנה, אבל היא אמורה להתפרסם רק בחודש הבא ובטח תתחיל לזוז רק אחרי ה-15 בספטמבר, היום האחרון שבו צריך מי שקיבל מעונות לאשר אותם. כל עוד אני לא יודע אם המיקום שלי ריאלי, אני לא יכול לדעת אם אני כבר צריך לחפש לי דירה וגם להתארגן לקראתה. בהתחשב בעובדה שאני צריך לצאת מהדירה במעונות עד ה-1 באוקטובר (וזה גם היום של המבחן האחרון שלי) ושהסמסטר מתחיל ב-14 לאוקטובר, נשאר לי מרווח קטן מאוד של זמן (וצריך גם ללמוד למועדי ב' בזמן הזה). אפילו קיימת אפשרות שבה אני צריך להזדכות על הדירה שלי ולקחת ממנה את כל הדברים שלי, רק בשביל לחזור אליה אחר כך.
בקיצור, בלגן שלם ומצב שבו אני תקוע ולא יודע מה יהיה איתי. כל הזמן רצים מסביב סיפורים איך מצד אחד הייתה עלייה משמעותית בביקוש למעונות, אבל מצד שני הטכניון החליט לקבל אוטומטית למעונות כל מי שרק עכשיו מתחיל ללמוד, בלי להתחשב במקום המגורים שלו או במצב הכלכלי שלו. זה פשוט מצב אבסורדי שגרם להמון סטודנטים שנמצאים בשנים מתקדמות בתואר לא לקבל מעונות, לצאת לחפש דירה ולעבוד, דבר שכמובן יפריע להם ללימודים (וכבר שמעתי גורמים מסוימים בטכניון יוצאים נגד העובדה שסטודנטים עובדים במהלך התואר). זו ממש שיטת המקל והגזר - קודם מפתים עם גזר ונותנים מעונות כדי שהשנה הראשונה תהיה קלה ונעימה ואז מכים במקל ושולחים החוצה. ככה זה במוסד שחושב קודם כל על הכיס שלו מאשר על הסטודנטים שלו, ואחרי זה מתפלא למה הם לא רוצים להישאר ומעדיפים לעבוד בתעשייה או קריירה אקדמית במקומות אחרים.
האמת, שהיו לי מספיק רגעים בשנה האחרונה שבה רציתי לעזוב את המעונות. השנה הייתה סוג של נפילה עם השותפים ואחרי שנתיים שבהם היו לי שותפים טובים (לפחות שניים שהייתה לי איתם תקשורת טובה), השנה כל אחד הסתגר בחדר שלו וכמעט ולא הייתה אינטראקציה בינינו וממש לא כיף לגור ככה, ולא משנה כמה הדירה עצמה טובה. היה נוח לגור השנה בדירה וגם המזגן הוסיף ומרבית ההגבלות לא ממש הזיזו לי. רק האינטרנט מאוד מפריע עם כל המגבלות הלא הגיוניות שהם מטילים, מחסימת פורטים (בעיקר כאלו שמשמשים לשיתוף קבצים) ועד מדידת התעבורה של כל אחד וגביית תשלום לפי זה. תוסיפו ניתוקים, חוסר מענה במוקד התמיכה החל משעות הערב ורכיבים מעקב שאמור רק לבדוק איזה אנטי וירוס מותקן והאם הוא מעודכן אבל בפועל בודק עוד דברים (ובלעדיו אי אפשר לגלוש). אלו סיבות מספיק טובות למצוא דירה אמיתית משלי, סביר להניח שעם שותפים ובמרחק סביר ככה שאני אחיה כמו שצריך.
השיקול היחידי כרגע הוא הכסף. למרות שאני נמצא באחד מהמעונות היקרים יותר ושגם משלמים בהם חשמל, זה עדיין יותר זול מדירה בחוץ. ככה גם נחסך לי כל כאב הראש של החיפוש ולא משנה כמה זמן פנוי יש לי (וממש אין לי הרבה). הספקתי בינתיים לקבל כמה הצעות לדירות מכמה אנשים טובים, אבל בינתיים אני צריך לראות מה קורה עם המעונות בשביל לדעת מה הצעד הבא שלי. כל כך מתסכל להיות תלוי ככה באוויר.

שמור   בטל

9 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של הנסיכה הקטנה ב-24/8/2009 14:25

 

27 5/2009		שותפים וחיות אחרות
		תגיות: שחרור קיטור

לפעמים אני לא ממש לא מבין אנשים. גדלתי בעיר ולכן זה נראה לי הכי טבעי לנעול את דלת הכניסה של הדירה כל פעם כשאני מגיע וכשאני עוזב. כשגרתי בעזה בשנה הראשונה היינו נועלים באופן קבוע רק בלילה (כי גם ככה היה מדובר בחדר ושנינו היינו נמצאים בו). כשעברתי לדירה הבאה, כבר הקפדתי לנעול את הדלת הראשית כל פעם וזה באמת לא היה מסובך כי לא היה צריך לתקוע מפתח מבפנים. כבר כשהגעתי לדירה הזו הבנתי שהחוקים כאן שונים.

לא ודע, אבל אותי זה נורא הפתיע לגלות שהשותפים הוותיקים (אלה שנשארו מהשנה שעברה) דווקא לא נוהגים לנעול את הדלת הראשית אם כי חלקם מעדיפים לנעול את הדלת של החדר שלהם. זה נראה לי מאוד תמוה כי בכל זאת יש דברים באזור המשותף שלא הייתי רוצה שיגיעו לידי אנשים זרים שיכולים להיכנס לדירה. אם זה נראה לכם פרנואידי מדי, אז כבר הייתה דוגמא אחת בסמסטר שעבר שאיזה מחלק פליירים של המבורגריה כלשהי נכנס לאנשים לדירות והשאיר אצלם פליירים מטעם ההמבורגר שלו וזה קרה גם בדירה שלי. אמנם אני מקפיד לנעול גם את החדר שלי כל פעם (וזה הרבה יותר קל מבשנה שעברה, כשדאגתי לנעול את הדלת של החדר כשהמפתח בפנים...), אבל אי אפשר לדעת מי ייכנס ומה הוא יעשה. יש לי גם דברים באזור המשותף (וזו סיבה מספיק טובה למה הטלוויזיה שלי נמצאת בחדר ולא במטבח לטובת כולם).

השותפים כמובן בשלהם. כל אחד ודרך חייו, אבל לפעמים זה מגיע לרמות מוזרות של אבסורד. הגעתי באחד המוצ"שים חזרה לדירה וכשפתחתי את הדלת (שכמובן לא הייתה נעולה) גיליתי על הארון בכניסה צרור מפתחות שבין השאר כולל מפתחות של רכב. אני לא יודע איפה הרכב בדיוק חנה, אבל הדבר הראשון שהתחשק לי היה פשוט להעלים את הצרור הזה כדי שהשותף יבין כמה הוא אידיוט. כששאלתי אותו אחר כך, הוא אמר שהוא השאיר את המפתחות בשביל החברה שלו, כדי שתיכנס פנימה. המבט המזועזע שלי לא עשה עליו רושם ולא ממש שינה את העובדה שאני צריך כל פעם לנחש אם הדלת נעולה או פתוחה כל פעם שאני חוזר לחדר אחרי יום לימודים ארוך.

עם זה עוד אפשר לחיות. עם העובדה שיש כאלו שלא אכפת להם בעניין הניקיון, קצת יותר קשה. עשינו בתחילת השנה תורנות ניקיון דירתית אבל היא נותרה כהמלצה בלבד, אם כי צריך לציין שרוב הזמן הדירה נראית בסדר. הבעיה היא בעיקר בכיור כששותף עלום שם (אם כי אני די בטוח שאני יודע מי זה) משאיר את כל הטינופת של האוכל שלו בכיור ולא זורק אותה לפח. זה פשוט מצטבר ומצטבר וסותם את הכיור ואף אחד לא מוכן לגעת בגועל הזה, עד שמישהו נשבר וזורק את זה (ואני די בטוח שלא מדובר בזה שהשאיר את זה שם). היו מריבות על מקום לייבוש הכלים (כי כולם חוץ ממני משאירים את הכלים שלהם על המתקנים) והם נפתרו רק אחרי שהשותף האחרון שנכנס הביא לעצמו מתקן ועכשיו לכל אחד יש מתקן ייבוש משלו. פה ושם הופיעו כמה כתמים על הרצפה, אבל החיים המשיכו להתנהל בסדר עד שהאחראי בניין החליט לקפוץ לבקר וראה את הכל. עד עכשיו הוא הגיע אחרי שניקינו כמה פעמים או לפני הביקורת של אחראי האזור (ואז מן הסתם היה נקי), אבל עכשיו הוא בא בהפתעה דווקא בשבוע שבו אני הייתי צריך לנקות. בשבוע שעבר היה לי שבוע מספיק קשה עם כל הישיבות, ראיונות ותרגיל בית כבד להגשה וכל ערב הגעתי מאוחר, וביום רביעי חיכה לי פתק על הדלת להתקשר אליו ולא הייתי צריך לנחש שמדובר בניקיון. השעה הייתה 23:00 והיה לי תרגיל גדול להגשה למחרת, אז לא התקשרתי. בכל זאת, מאוחר בלילה. למרות זאת, ולמרות שהייתי עייף, לקחתי סחבה ועברתי על הרצפה בשביל שיהיה קצת יותר נקי. בבוקר מיהרתי חזרה לפקולטה לסיים את התרגיל ומשם ישירות הביתה והטלפון אליו נשכח. כשחזרתי ביום ראשון בלילה חיכו לי שני פתקים נוספים על הדלת. אחד עם "למה לא התקשרת אליי" והשני עם "נעלבתי מזה שלא התקשרת, אני מעלה אותך לוועדת משמעת". למרות שהשעה הייתה מאוחרת והייתי מותש מכל הנסיעות והביקור ביד ושם, התקשרתי אליו בשיא העצבים להסביר לו את כל הדברים האלו. כל אחד התבצר בעמדה שלו ובסוף הוא נתן לי ארכה עד יום שלישי לנקות את הכל (כי בשני הייתה לי חתונה בערב) לנקות את הכל. כבר לא הייתה לי יותר מדי ברירה וניקיתי, העיקר שיעזוב אותי. באמת שאין לי כוח עכשיו למריבות מטופשות עם השותפים לדירה או עם האחראי, ועדיף להשקיע את החצי שעה הזו ולגמור עם זה. אבל מבחינתי הסיפור הזה לא באמת נגמר. אני רוצה לראות את זה קורה שוב בעוד שבועיים או שלושה, כשמישהו אחר יצטרך לנקות והוא שוב יבוא לביקורת. אני רוצה לראות שהוא יהפוך ככה להם את החיים ויציק להם, ושהם ישקיעו באמת בשביל לנקות. עד עכשיו הרגשתי שאני כמעט היחידי שמנקה, בעוד האחרים דואגים רק לתחת שלהם ומחכים שאחרים יעשו את העבודה.

אני לא באמת רוצה לדעת מה יחכה לי כשאני אחזור מחו"ל.

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-28/5/2009 00:17