יום שבת חופשי. איזו תחושה. לקום מאוחר (9 נחשב מאוחר מבחינתי), לאכול כרגיל ארוחת בוקר מאוחרת (11) ועיסוק סתמי בדברים הרגילים בבית. אז בצהריים יורדים לנקות את הפוקוס ולהפוך אותו חזרה ללבן, אחר כך עוזרים בהכנת ארוחת הצהריים הקטנה (נקניקיות בבצק עלים וקוסקוס) ומנוחה לגוף ולנפש. אחר כך באה ההתבאסות בגלל שהמחשב הראשי בחר דווקא עכשיו לא לאפשר לאנשים להיכנס ולעבוד עליו. הווינדוז מחליט מדיי פעם שצריך להפעיל אותו מחדש (להכניס קוד שמקבלים ממיקרוסופט) ובדרך כלל reset למחשב פותר את הבעיה. אז זהו, שעכשיו הוא לא ממש רוצה לפתור אותה. מזכיר את הבעיה שהייתה לי בצעצוע אבל הפעם אין הודעות נוספות. רק "המוצר הופעל כבר" וזהו, ואז הוא חוזר למסך הפתיחה. בשביל שאימא שלי תוכל לכתוב את המבחן שהיא כל כך רוצה הפעלתי לה את המחשב במצב בטוח ומחר אני מקווה לנסות לפתור את הבעיה. אם למישהו זה לא נשמע כמו סינית ויכול לעזור, זה יתקבל בברכה.

אז איך בכל זאת אני גולש? ניתקתי את המודם מהמחשב הראשי ולקחתי אותו למחשב שלי, וסוף סוף אחרי חודשיים הצעצוע שלי חוזר להיות מחובר לרשת בלי להבין למה לא הצלחתי לעשות את זה מאז. אפילו אופיס יש פה, אז הבלוג יראה נורמלי בכל זאת. אחרי שאני יסיים לשחק עם הבעיות במחשב הראשי אני ינסה להקים בבית את הרשת מחדש ואז כבר לא יצטרכו לנתק את המודם מאחד המחשבים בשביל לעבור. איזה כיף לי.

ובחזרה לענייני העבודה. היום החופשי היום היה כל כך מתבקש אחרי הסיוט של אתמול. התחלתי ב-7, ואחרי ההפסקה הקבועה בשביל ארוחת בוקר עבדתי רצוף בלי הפסקה עד 5 בערב, וגם אז הייתי צריך לבקש במיוחד שישחררו אותי הביתה, כי פשוט שכחו לעשות את זה. על הפסקה וארוחת צהריים אתמול לא היה בכלל על מה לדבר. כמו כל יום שישי בשבועות האחרונים, שוב ברית (הפעם בריתה) והאירוע התחיל להם פתאום מוקדם מדי, ככה שהם לא היו ממש מוכנים לזה וככה אף אחד (כולל אני) לא יצא להפסקת צהריים. הבעיה היא שאחרי שזה נגמר היה כבר צריך להכין את הבלגן שנשאר לקראת ארוחת ערב שבת. את שאר האנשים שהגיעו ב-7 כמוני שיחררו ב-4, אבל כנראה שעוד לא זוכרים שאני כבר קבוע, אז חשבו שאני הגעתי ב-9 עם שאר האקסטרות. אז ב-5 שאלתי את אדיר מתי אני הולך הביתה ורק אז הוא שם לב שהגיע הזמן לעשות את זה. מותש ועם גב כואב עשיתי את הדרך לכיוון כניסת העובדים בשביל לחכות למונית. בדרך עברתי בחדר אוכל עובדים ואחרי שראיתי שאין שם מה לאכול מיהרתי לתפוס מונית. מרפי עבד גם כאן ונאלצתי לחכות כמעט 45 דקות עד שמונית ירדה מלמעלה ולקחה אותי הביתה, כמובן אחרי סיור בבת ים. ואם להמשיך עם הבד לאק, אז ההקלטה של זהות בדויה מיום חמישי נקטעה שוב באמצע רק בגלל שכרגיל זה נמשך הרבה יותר ממה שרשום בעיתון. אחר כך מתמוטטים מול אדיר מילר והולכים לישון מוקדם.

אז מספיק להתלונן. לפחות שאני יתחיל את השבוע הבא ברגל ימין. שבוע טוב לכולם.

הימים החמים האלה עם הריח של החופש באוויר מתחילים יותר מדי להשפיע עליי. יותר ויותר אני מוצא את עצמי חושב מה יהיה ב-14 באוקטובר, היום הראשון של האזרחות, היום הראשון של חופש בלי מחויבות כלשהי לאף אחד. ומה יקרה יום אחר כך ושבוע וחודש ו... ו... ו...

ובדיוק על הראש הזה אימא שלי מתיישבת לי על הראש. הגנים הפולניים שלה מתחילים להשפיע ובזמן האחרון היא מנהלת יותר ויותר שיחות איתי על מה אתה הולך לעשות אחרי הצבא, איפה תעבוד והגיע הזמן שתעשה משהו אחרי ששלוש שנים ישבת בבית ולא עשית כלום.

גם ככה כל החיים שלי עכשיו בטירוף כללי עכשיו וזה בדיוק מה שחסר לי. אחד הדברים שאני רוצה עכשיו זה לקנות מחשב נייד בשביל עצמי. קטן כזה, מתחבר לכל מקום ושאפשר לעשות איתו הכל בלי להיות קשור למקום אחד (טוב, בשביל להתחבר לאינטרנט אני אצטרך). וגם זה נכנס בכל הקטע של הבחירות שלי בזמן האחרון. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה לי בהתחלה וסכום כסף כזה זה בכל זאת השקעה שאני ממש לא רוצה לזרוק לפח לגמריי (ושום חזרנו לעניין העבודה, כי צריך כסף).

אפילו בחירות פשוטות כמו לתת קטעים בשביל הישרא-אוסקר עוד לא מצאתי זמן ואולי אפילו לא ממש בא.

וכל הבעיה היא שבכל הדברים האלו אני ממש לא יודע איפה להתחיל, מאיפה לצאת לדרך, איך לתכנן. אני דואג תמיד לתכנן כל פרט ופרט בכל דבר ובדברים האלה אני תקוע ולא יודע איך לצאת מזה.

ואולי, בעצם, החופש הזה שנראה מרחוק הוא לא ממש חופש. בלאגן בראש.

מישהו כנראה החליט לעשות לי את החודשים האחרונים בצבא קשים ומתוסבכים. יכול להיות שזו תחושה שכל אחד מרגיש, שהימים האחרונים ממש חונקים אותו, אבל כנראה אצלי זה מוגזם. השבוע הזה, שארך בסך הכל 3 ימים בגלל הש.ג., הספיק בשביל.

יכול להיות שרק בגלל איזה טוב לב שלי, המפקדים שלי מחליטים לנצל את הידע המאוד בסיסי שיש לי במחשבים (אופיס זה מאוד בסיסי, אבל מעל לממוצע ששואף לאפס) ולדחוף לי כמה שיותר דברים לעשות ואחר כך להתפלא שאני לא מסוגל לעשות 20 דברים בו זמנית. הם יכולים להטיל עליי עבודה מסוימת ואז להפיל עבודה אחרת, אישית שלהם, שאני גם צריך לעשות. אז מה יותר חשוב כאן? מרוב התרוצצויות סביב היחידה, אני מוצא את עצמי מותש כל ערב, מחכה לשינה טובה שתמיד תיקטע בגלל איזה מסדר בוקר מעצבן (עוד חודשיים גם מזה ניגמל). אחר כך תנסו לשכנע אנשים שאני צריך לצאת הביתה, אחרת אני אגיע בשעות שצריך לישון כבר (אבל מה אכפת להם, בזמן שלוקח לי להגיע הם עושים את הקו בסיס-בית לפחות 3 פעמים).

השבוע גם יצא לי להכיר מאוד מקרוב כמה אפשר לטחון מים בצבא מכלום. אחד מהכלים שאנחנו מטפלים הוא כלי רכב עם זחל (כמו של טנק) שהתפקיד שלו להעביר טילים (וזה כל מה שאני יכול לספר כאן, לכו למוזיאון ח"א). אנחנו משתמשים בו כדי לגרור דברים וכאלה. יש לי רשיון לדבר הזה (בשבילו הייתי צריך לנסוע לדרום לכמה ימים) וביום רביעי הייתי צריך להזיז אחד כזה. בזמן ההזזה השתפשף הזחל של הכלי באיזה רכב באזור. לא מדובר כמובן באיזה אוטו או משאית, אלא ברכב צהוב קטן (מכונה בימבה ובצדק) שאופניים יותר מהירות ממנו ומשמש לנסיעה בתוך בסיסי החיל. שפשוף קליל זה היה בסך הכל, בקושי ראו סימן. שעה וחצי נמשך התחקיר ל"תאונה" הזאת שבמזל הצלחנו להסיט את האשמה ממני (אני באמת אשם, עשיתי סיבוב לא נכון) לעובדה שכלי רכב חונים באזור מפריעים לנו לתמרן בשקט. טוב? ממש לא. עכשיו אני צריך להכין מצגת עם מה שקרה והמלצות לעתיד. כאילו לא חסרה לי עבודה.

ואם חשבתי שנגמר, מתחיל חודש עמוס עוד יותר. ביום ראשון מתחלף לנו מפקד האגד (אל"מ, שקול למב"ס בשאר החיל) בתוך היחידה, אחר כך מתכננים לנו איזה בלגן נוסף (שששש, אסור לגלות) ובסוף עוד מתכננים איזה ביקור של ראש ענף מהמטה ביחידה (כמו שאמרתי, עבודה לא ממש חסר לי). לפחות ביולי עוד מתוכננים לנו 2 ימי ספורט (יחידתי וכלל האגד), סדרת ספורט בדרום (איזה כיף) וטיול מפקדה. בקיצור, לא משעמם. או שכן.

ולפני סיום, רציתי רק לספר על איזה מכתב שרשרת שהגיע אליי במייל הצבאי השבוע. עיון במכתב הזה מגלה דבר מדהים: המכתב הזה התחיל ב-26 לאוגוסט ועבר כמעט בכל הצבא! מחטיבות בשטחים, דרך יועצי הרמטכ"ל, פיקוד העורף על כל מחוזותיו, בקו"ם, יחידות עם הרבה מספרים ועד לחיל האוויר. בזמן שניסיתי לחשוב על 29 אנשים שאני מפיץ אליהם את המכתב (מזל, אתם יודעים...), מתקשר אליי מפקד הגף שלי ומודיע למחוק במיידי את המכתב ולא להפיץ אותו עוד (זה אסור). עיון קל ברשימת התפוצה של זאת ששלחה את המכתב מגלה שם שאני יודע בוודאות שאין לו (במקרה הזה, לה) מייל, ולחיצה על הפרטים מגלה שאותה חיילת שלחה את המכתב למש"קית ביטחון שדה ביחידת המחשבים של החיל. בקיצור, היא לא תשתחרר בעוד חודש וחצי...

אז זהו בינתיים. אני אנסה מחר לנוח כמה שאפשר (לא יקרה), אתאבל על לכתה של אתי וקנין (הייתה הכי טובה הערב, לא יעזור לכם כלום!) ויספור את הרגעים עד לגזירת הרשתות המתוקה השבוע בהיכל.

שבוע טוב.

עוד 129 ימים...