מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

4 4/2008		אפריל 08: איש על הירח
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, פתיחת חודש

הוא נמצא לו אי שם למעלה, מסתכל על כולם מהצד, מנסה להתקרב אבל תמיד יש מרחק, מתייאש וחוזר לפינה שלו רק בשביל לצבור עוד קצת כוח ולנסות שוב אבל עם פחות אמונה.
עומד לו שם בצד ומנסה להבין כל פעם מחדש איפה הוא לא בסדר (כי לא יכול להיות שהעולם תמיד עקום), איפה הטעויות ואיפה אפשר לתקן, אבל כנראה חוזר שוב ושוב על אותו דבר ולא מצליח לצאת מאותה נקודה.
רוצה קצת קרבה, קצת חום, קצת ליטוף, חיוך או חיבוק, משהו שיגרום לו להאמין יותר בעצמו וביכולות שלו. במיוחד עכשיו שקשה, שכל יום הוא שדה קרב של ממש, של רצון להוכחה עצמית, של מאבק אימתני בתחושה החריפה של הכישלון.
כי מה בסך הכל צריך? מה בסך הכל הוא צריך לבקש? לרדת קצת למטה, לא להרגיש שונה, לדעת שהוא יכול להתקרב בלי לחשוש, בלי שזה יפריע למישהו, בלי שהוא יירתע ויברח. הוא אפילו לא רוצה את מה שכולם מסביב מדברים עליו, הוא יסתפק במועט, רק בתחושה, בהרגשה, בלי יותר מדי בלגן מסביב.
זה כבר נהיה יותר מדי מסובך, במקום להיות הדבר הכי פשוט. מה שנראה טריוויאלי, הופך לבלתי אפשרי, עד שנתקעים במעגל שאין ממנו יציאה. זה הופך פעולות פשוטות, נטולות אינטרסים, למשהו שהרבה יותר קשה להתמודד איתו.

אז הוא נשאר שם למעלה, נלחם מלחמות לא לו, ואפילו מצליח בהן וקוצר שבחים. אבל התחושות האלו, תחושת ההוכחה ותחושת הכישלון, הן רודפות אחריו לכל מקום, מונעות ממנו להתבשם ולהרגיש טוב עם עצמו. תמיד יהיו עוד מאבקים, תמיד יהיה משהו שצריך לפתור, תמיד יש סיכוי לפשל ולהתאכזב. הוא לא ממש חושב שהוא מוצלח כמו שמכנים אותו שם למעלה. הוא פשוט חושב שיש כאלו שעושים יותר ממנו, שעושים עבודה הרבה יותר טובה, שבשבילם זה פשוט מה שבשבילו זו משימה לא פשוטה (כמו שיחה קטנה או לעמוד מול אנשים ולהביע דעה).
ודווקא ברגעים האלו, כשצריך גב, מגלים שאין ממנו יותר מדי. בגלל שהוא נמצא שם למעלה, החיים למטה ממשיכים כרגיל ורק אם גורמים למישהו שם להעיף מבט למעלה, הוא יסתכל וישאל מה קורה. לרוב הם פשוט יקראו לו, יבקשו ממנו משהו, ירצו קצת גב, קצת כתף לשים עליה את הראש ויחזרו למטה ברגע שרק אפשר, כי מה כבר יש לעשות על הירח. יש כאלו שיפנו מבט ויבואו להקשיב, אבל כמה כבר אפשר להסתמך עליהם? כמה כבר הם יהיו מוכנים לעצור ולשמוע? החיים שלהם ממשיכים והם לא צריכים עוד משהו על הגב לדאוג לו.

והוא ממשיך, כי אין ברירה אלא להמשיך. אין ברירה כי העבודה צריכה להתבצע והאחריות מחייבת אותו לעשות אותה. הוא ממשיך כי הוא לא מסוגל לוותר, ולמרות שזה נעשה קשה יותר לחשוב על זה, הוא עדיין חושב שיום אחד תגיע חללית ותיקח אותו מהירח או שתגרום לירח להיות מקום קצת פחות מבודד.

זה היה חודש קשה למדי, שכולו מרוץ אינסופי אחרי הזמן והלימודים, כשבקושי היה אפשר לנשום ולהרגיש חי. נותר רק להתגעגע לתקופה שבה היה שקט, בלי מאבקים ובלגנים, עם ימים ארוכים של חוסר מעש. העובדה שנשאר עוד שבוע אחד לסיום הסמסטר לא ממש מנחמת, כי בסוף כל סמסטר מגיעים מבחנים.
זה היה חודש של שתי סגירות מעגל. אחת קטנה, שבדיעבד כמעט ולא הורגשה, אפילו די נטולת אכזבה. הייתה אחת גדולה ומשמעותית, כזאת שסגרה סופית סיפור ישן באיחור רב, וגרמה לי להשאיר מאחור דרך הסתכלות מסוימת על אותו בן אדם. זה משהו שהיה צריך שיקרה כבר מזמן, כי מגיע הרגע בו צריך להשאיר את אותם אינטרסים מאחור, ולראות דברים בצורה הכי פשוטה שיש, בן אדם מול בן אדם.
וזה הולך להיות חודש עוד יותר קשה. שבוע אחרון של סמסטר מופרע, עם הלחץ לסיים הכל בזמן, וכבר ביום ראשון הבא מבחן ראשון כשאין ממש זמן להתכונן אליו. עבודה שצריך להגיש מתישהו עם שותפה שלא סגורה על עצמה ועושה קולות של פרישה והרצון העצום להגיע לנקודה שאני מחכה לה כבר 5 סמסטרים ולהוריד את הנטל הזה מהגב. בזה אני צריך להתעסק עכשיו, לנתק את עצמי מענייני הלבנה.

ואחרי פוסט מספיק מורכב, צריך ללכת עם טעם טוב בפה, עם משהו שלא משנה מה, תמיד גורם לעצור באותו רגע, להתמכר לצלילים, להרגיש הרבה יותר טוב ולחייך. 5 דקות של עונג צרוף.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-5/4/2008 12:18

 

26 3/2008		הישרדות - טאוב
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

הפוסט הזה, או לפחות חלקים ממנו, היו אמורים להיכתב מתישהו במהלך השבועות האחרונים. הבעיה היא שמאז תחילת החודש נוצר מצב של לחץ מטורף עם מספר אינסופי של הגשות וניצול עד הסוף של חוק שימור תרגילי הבית, שטוען שברגע שתסיים תרגיל בית אחד יצוץ אחד חדש. בשבועיים האחרונים אני מרגיש שאני רודף אחרי הגשות, מנסה להבין את החומר, מאבד את הריכוז בכל מה שקורה ולא מספיק שום דבר ממה שרציתי לעשות מעבר ללימודים. קשה לשמור על רמת פעילות זהה לאורך זמן, וזה קשה שבעתיים כשנושאים בתפקיד די משמעותי בוועד הפקולטי שמחייב לשים לב לדברים ולטפל בבעיות, בין אם הן כאלו שצצות לפתע ובין אם מדובר במלחמות הרגילות שלנו.

השבוע האחרון היה מטורף לגמרי. תרגיל בית אחד הצליח להדיר שינה מעיניי ומעיניי שני השותפים שלי, עד לרמה כזו שאני בקושי מצליח להקים את עצמי בבוקר בשביל ללכת להרצאות, מאבד מהר יותר את הריכוז בהרצאות וצורך כמויות מוגברות של קפאין ממה שהגוף שלי רגיל (בדרך כלל זה לא כל כך משפיע עליי). מאוד קשה ללכת לישון כמה ימים רצוף בסביבות 3-4 ולקום למחרת בשעה מוקדמת (7 מספיק מוקדם?) בשביל הרצאה. באחד המקרים הרגשתי שזה פשוט מיותר בשבילי ופרשתי אחרי שעה אחת (מתוך 3) וחזרתי לחדר לישון עוד שעה. אחרי ששני השותפים שלי עברו לילה לבן שלם (כלומר לא עצמו עין למעלה מ-24 שעות), החלטנו לתת לתרגיל ניסיון אחרון, אבל העייפות והתשישות של כולנו הכריעו אותנו בסוף ולא היינו מסוגלים להבין איפה אנחנו טועים ואיך אנחנו יכולים לגרום לקוד שכתבנו לעבוד. נשברנו, והגשנו את התרגיל כמו שהוא. יש רגעים בחיים שצריך להבין מתי צריך להרים ידיים, לדעת מתי אי אפשר להילחם יותר בטחנות הרוח ולוותר, ובמקום זה להקדיש את הזמן לדברים האחרים שמזניחים כתוצאה מאותו מאמץ. אומנם עבדנו בלילות, אבל לצערנו החיים האקדמיים שלנו לא נעצרו ומטלות אחרות החלו להיערם, יחד עם שלל הבעיות הרגילות שפקולטת הרשע נוהגת להמציא מדי פעם.

בעיה שכזו צצה לי ממש השבוע במהלך ניסיונות פיצוח הקוד. באחד הקורסים בפקולטה נקבע מבחן ממש כשחזרנו ללימודים, למרות שבדרך כלל אין בו מבחן (הצוות טען ש"זה לטובת הסטודנטים"). הבעיה היא שעשו את זה בלי לתאם שום דבר ויצא ככה שהמבחן מתנגש לרוב מוחלט של סטודנטים בקורס. אחרי מאמצי שכנוע לא קטנים בכלל, הצלחתי להגיע להסכם עם צוות הקורס ועם הסטודנטים בקורס על הזזת המבחן לשבועיים לפני סוף הסמסטר (כלומר, השבוע) על חשבון השיעור. שמחתי על אותו ניצחון קטן, כי זה היה אחד מהדברים הראשונים שבאמת הצלחתי להזיז כשנכנסתי לתפקיד. באופן מאוד מפתיע, צוות הקורס הודיע ביום ראשון כי בגלל שסטודנטים פנו למרצים אחרים עם בקשות של דחייה לשיעורי הבית שלהם בגלל המבחן, הם מבטלים את הבחינה שאמורה להתקיים השבוע ומחזירים אותה למועדה המקורי והנורא. עדיין מהדהדות לי באוזניים צעקות הכעס והאכזבה ששמעתי מסטודנטים ברגע שהם גילו את זה (גם המייל שלי סבל מזה), וברור שזה הרגיז אותי אחרי כל המאמצים שלי. מיד נכתב מייל תקיף וזועם במיוחד לצוות הקורס, יחד עם העתק לאנשים בפקולטה שאמורים לטפל בעניין, וקיבלתי לא מעט מוטיבציה לשלוף החוצה את כל ארסנל הנשק שיש לי ולהילחם על העניין. חצי שעה אחר כך הגיע מייל לסטודנטים בקורס שמבטל את ההודעה הקודמת ומחזיר את המבחן לשבוע הזה. Mission accomplished. בטלפון חיכתה לי אחר כך הודעה מהבוסית שלי ששיבחה אותי מאוד על העניין ("אתה הכי מוצלח", היא כתבה לי שם...).

דברים קטנים כאלו נותנים את הסיפוק והתחושה הטובה שאני מקבל בתפקיד, ומוסיפים חלק מהפלפל שחסר מחוסר ההצלחה (היחסי, יש לציין) בלימודים. מצד שני, אני עדיין מרגיש שאני יכול לעשות יותר, שאני יכול להשתפר במה שאני עושה. לפעמים אני פשוט מרגיש שאני לא עושה מספיק ויכול להוציא הרבה יותר מעצמי למען הסטודנטים בפקולטה ובכלל. לפעמים זה פשוט מנקר לי, מציק לי ומונע ממני לעשות הכל. לפעמים צריך להתגבר על הפחדים האלו כשצריך לעמוד מול אולם עם אנשים ולהסביר להם מה הם צריכים לעשות לקראת הסמסטר הבא (כמו בכנס אמצע לסטודנטים מסמסטר ראשון בתחילת השבוע) או להעלות בפני אותו אולם (רק עם אנשים שונים) כל מיני בעיות אקדמיות, יחס סגל ושיטות הוראה (כמו בכנס שהיה ממש שלשום). אני עוד לא רגיל למעמדים כאלו, לדיבורים כאלו וזה קשה לי. זה לוקח ממני לא מעט כוחות ומצד שני, גורם לי לגלות את אותם כוחות שלא ידעתי שבאמת קיימים אצלי. זה גורם לי לחשוב מדי פעם האם אני באמת יכול להתמודד עוד כמה חודשים על תפקיד היו"ר בוועד והאם יש לי מספיק ממה שדרוש לתפקיד הזה. הבוסית שלי חושבת שעדיין חסרה לי את האסרטיביות שנדרשת לכך (והיא גם לא רוצה לוותר עליי...), ואילו התל אביבית הקטנה חושבת שכל דבר כזה שאני אעשה רק יכול לעזור לי בהתפתחות שלי וביציאה שלי מתוך הגולם שאני עדיין תקוע בו, אם כי לא לגמרי. לא כמו לפני שנה.

וכל השבוע המטורף הזה, עם כל הריצות, הלילות מעוטי השינה והמרדפים, גרמו לי להחליק בשקט עוד דחייה ועוד סיפור שנגמר עוד לפני שהוא התחיל באמת. אולי זה בגלל שהיו לי מספיק דברים על הראש, אולי בגלל שלא האמנתי שזה באמת יצליח בין אם בגלל חוסר אמונה שלי או שפשוט לא הבנתי מה באמת חיפשתי שם. אולי בגלל שזה מנע ממני להיכנס למצב נוראי שבו אני נמצא בין שני צדדים, וזה כבר טוב, כי אני לא מסוגל להיכנס שוב למצב כזה (וזה כל כך קשה לא לגרום למישהו אחר להיכנס לאותו מצב בגללי, ולצערי גם זה קורה).

והיה גם סוף שבוע בבית, לראשונה מזה שלושה שבועות. סופי השבוע האלו הפכו ליותר ויותר נדירים בסמסטר הזה עם כל העומס המטורף שלו, אבל אני חייב את ההתנתקות הזו מדי פעם מהמקום הזה, לשנות אווירה ולהרגיש הרבה יותר שייך למשהו ולקבל דברים שכאן אני לא מקבל. שבתות בצפון די מנציחות את הבדידות שלי (אפילו כשחלק מהשותפים נשאר כאן), בעוד בבית אני מקבל את תחושת הביתיות הנדרשת ואז אני לוקח את האוטו ונוסע לעיר הגדולה בשביל להעביר כמה שעות של פיקניק קטן בים עם התל אביבית שלי, רק בשביל לגרום לעצמי להרגיש יותר טוב, רק בשביל לקבל מנה מספיק גדולה של חיבה ממישהו יקר, דבר שיש לי כאן במנות מאוד מאוד קטנות (ולפעמים צריך לגרד חזק בשביל לקבל קצת).

השבוע הזה, שכבר חצי ממנו נגמר, הוא די שבוע בשביל לנוח. רק הגשה אחת, פחות שעות במערכת החל מהשבוע (קורס אחד נגמר) ומספיק זמן בשביל להשלים פערים בלימודים ובמשימות והאתגרים שהתפקיד מציב בפניי. בשבוע הבא חוזרים למתכונת הלחץ וההיסטריה, כשלכל זה מצטרף לחץ סוף הסמסטר הקרוב והמבחן הראשון שכבר אורב לו מעבר לפינה (אימא'לה! רק עוד שבועיים וחצי!). כששואלים אותי מה מצבי בימים אלו, אני עונה ש"שורדים", והאמת, אין ברירה אחרת. לאף אחד אין רצון להגיע לאי המתים.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-27/3/2008 07:43

 

8 3/2008		סודוקו מבחנים
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

אם יש מסקנה שאני מסיק מהשבוע האחרון זה שאני בטוח לא רוצה להיות מזכירה פקולטית ובמיוחד בתקופה הזו, רגע לפני שנפתחת ההרשמה לסמסטר הבא. אי אפשר לתאר כמה זה כאב ראש לתכנן מערכת שעות ל-8 מסלולים שונים פלוס קורסי בחירה, ואחר כך גם לתכנן לוח מבחנים. ככל שהפקולטה יותר גדולה, ככה צריך להתחשב בעוד פקולטות ובעוד סטודנטים ולנסות להבין למה לעזאזל אחת הפקולטות החליטה להזיז את המבחן שלה, ועכשיו צריך לשבור את הראש איך לשבץ את כל הסידור מחדש. סיימנו? בואו נעביר את זה לוועד הסטודנטים, שהם ימצאו עכשיו את הטעויות...

וכאן אני נכנסתי לתמונה. את לוח המבחנים קיבלתי על דף A3 ענקי, שנראה כמו לוח שנה ובו משובצים כבר אי אילו מבחנים. להסתכל על דף כזה מצריך ראייה מרחבית עמוקה כדי לזהות התנגשויות, מבחנים קרובים מדי, או סתם דברים מעצבנים. פתאום מגלים שלסמסטר 2 (כלומר, אלו שהולכים להיות בסמסטר שני) מצפה תקופת מבחנים כמעט בלתי אפשרית, עם מרווחים מאוד מצומצמים ובלגן לא קטן, שלא לדבר על סמסטר 4, שעומדים להיבחן ב-3 מקצועות לא פשוטים תוך שבוע. כמובן שקיבלתי לוח לא מלא עם לא מעט בחינות חסרות שצריך למצוא להם מקום ככה שלא יפריעו לאף אחד (והשאיפה שזה באמת לא יפריע לאף אחד).

אז חוזרים למזכירה ומתחילים לבקש ממנה להזיז את זה לפה ואת זה לשם, אבל רגע. את הקורס הזה צריך גם בחשמל, אז נתקשר למזכירה שם לריב איתה ולשכנע אותה שההזזה ביום טובה ולמה שיהיה לי באמת אכפת מהסטודנטים שלה יותר מהסטודנטים שלי. אחר כך צריך לריב עם המזכירה של מתמטיקה שטוענת שעם נזיז מבחן אחר, זה יתקרב בצורה רעה למבחן אחר שעושים במסלול המשותף (או בתואר הכפול, השד יודע באיזה מהם, אני כבר איבדתי את הצפון בקטע הזה), אז המזכירה שלנו מוציאה מהמחשב דו"ח שמגלה כמה סטודנטים לקחו את שני הקורסים במקביל בשני הסמסטרים האחרונים (הנוכחי והקודם). עכשיו צריך להסביר לאותה מזכירה ממתמטיקה שבשביל 3 סטודנטים אני לא הולך לוותר על הזזה של מבחן ל-150-200 סטודנטים אחרים. בסוף היא משתכנעת (כאילו שהייתה לה ברירה אחרת).

אחרי שדאגנו לכל קורסי החובה במסלולים השונים, צריך לשבץ גם מבחנים בקורסי הבחירה וכאן כולם מעופפים. חלק לא אמרו אם הם בכלל רוצים לעשות מבחן, אחרים רוצים את זה מאוחר כי יש להם כנס או שהם רוצים לבלות את אוגוסט עם הילדים, אחד שכבר נמצא ברשימה השחורה שלי הודיע שהוא יוצא לשבתון (בקושי הצלחתי להחניק בגרון קול של שמחה) וצריך לתאם מועד בשבילו ולא חסרות עוד סיבות. אני בטוח שמתישהו דבר כזה יופיע בתרגיל בית או במבחן, רק בשביל להתעלל מספיק טוב בסטודנטים.

הבעיה הגדולה שלי הייתה שהמערכת שלי לא ממש מותאמת לריצות אחרי המזכירה. קבעתי אותה אי שם בחודש יולי, הרבה לפני שחשבתי שאני אחזיק בתפקיד הנוכחי, ועם יותר מדי קורסים ומעט מדי זמן לרדוף אחרי הכל (כבר בחצי השני של הסמסטר). כבר הלכה לי שעה אחת של הרצאה במהלך השבוע כי יצאתי בהפסקה והלכתי למזכירה ולא שמתי לב שעברה כמעט שעה שלמה, רק בשביל לסיים את הדבר הזה. אני חייב ללמוד איך להתאפס ואיך לארגן לי את הזמן בצורה יותר מדויקת כי בלי זה אין לי סיכוי להצליח בכל מה שאני רוצה, בין אם זה בלימודים ובין אם זה לייצג את הסטודנטים בפקולטה כמו שהם ראויים להיות מוצגים.

ואם חשבתי שדברים הולכים להירגע, הפקולטה ממשיכה בהחלטות ההזויות שלה. באופן די תמוה הם החליטו לקדם מתרגל מסוים לתפקיד של מרצה (חס וחלילה מרצה אחראי) באחד מקורסי החובה. הוא כבר מתרגל סמסטר שני רצוף באותו קורס, אבל כל כך גרוע ברמות שזה מפחיד. הוא כותב לא מובן, לא יודע להסביר וכשהוא עושה קו על הלוח בשביל להפריד בין החלקים, הוא רושם איזה x קטן ומוזר. הוא היה מתרגל אחראי בשני קורסים שלקחתי בשנה שעברה, ובאופן לא מפתיע, בשניהם היו בעיות נוראיות עם המבחנים (חוסר משווע בזמן באחד, פקטור ענקי ועצבני למדי בשני).אז זה כבר הקרב הבא שלנו, במטרה לשנות את רוע הגזרה. קודם צריך לשכנע את סגן הדיקן להוראה בעניין ואם זה לא יעבוד, כבר מתוכננים צעדים נוספים (אתם לא מצפים שאני אכתוב הכל כאן, נכון?). בקיצור, אף פעם לא משעמם.

שבת בצפון

אם אני נשאר בצפון, יש לזה סיבה אחת והיא ללמוד. זה משהו שאני לא יכול לעשות בבית באותה כמות ובאותה איכות. בבית הרבה יותר מסיחי דעת והרבה יותר קל לי לאבד את הריכוז שהפך להיות מצרך יקר כל כך בשבילי. בצפון יש לי פחות מהלוקסוס הזה, ולכן יותר אפשרויות ללמוד כמו שצריך. אני כמובן שצריך פינה קטנה ושקטה, רצוי נטולת אינטרנט, ואז דברים זורמים הרבה יותר טוב. הבעיה היא שלהישאר שבת גורם לי לבלות כמעט יומיים רצוף בין ארבעת הקירות של החדר שלי, עם גיחות קטנות החוצה. גם אם נשארים שותפים בדירה, כל אחד קבור בדברים שלו, בחדר שלו כשהדלת סגורה, והחוסר הזה באינטראקציה יכול לשגע אותי. אני גם לא יכול לסמוך על אף אחד מבחוץ (כלומר מחוץ לדירה) שיתקשר וישאל מה קורה ואולי נעשה משהו (כי אף אחד לא יעשה את זה), וכל זה גורם לכוח הרצון שלי ללמוד לאבד מהעוצמה שלו וזה בכלל מסוכן.

אז מחר שבת ובשבת לומדים, בתקווה להתקדם ולסמן עוד וי על שיעורי בית. בהתחשב במה שמחכה לי בשבוע הבא, אני מקווה שאני אגיע בחתיכה אחת לשבת הבאה, שגם היא, בדיוק כמו זו, תהיה צפונית. רק שיהיה פחות חם, ויהיה בסדר.

שמור   בטל

5 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Queen of Heaven ב-11/3/2008 22:10