מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

1 3/2007		האמיתי: 4 שנים לבלוג
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, אופטימי, שחרור קיטור

קשה לי להאמין שעבר כל כך הרבה זמן. בכל זאת, 4 שנים לא הולכות ברגל. מצד שני, היום זה נראה לי כל כך טבעי לשבת ככה מדי פעם, להקליד את הגיגיי ולפרסם אותם במקום הקטן הזה. המקום הזה הפך לסוג של מפלט בשבילי, שבו אני יכול לכתוב החוצה לא מעט ממה שהולך בפנים ולפעמים אפילו להתנקות מכל מה שמסתובב בפנים. דווקא במקום הזה נוצרה לי סוג של אינטימיות שבה אני יכול לתת לעצמי קצת לחפור בפנים ולהוציא דברים פנימיים החוצה. אומנם לא עד כדי כך, עדיין יש קליפות שמכסות אזורים רגישים יותר אבל השינוי בכתיבה מורגש, בעיקר בשנה האחרונה.

מדי פעם אני עוקב ורואה את התנועה שעוברת על הבלוג. אני כבר לא סופר בדיוק כמה כניסות ולא סופר תגובות, אבל יודע שכל פוסט גורר אחריו בין 30 ל-40 כניסות, מה שמראה על סוג של קהל קבוע. 17 מנויים נרשמו לעדכון במייל (למרות שלא כולם באמת משתמשים בזה) ועוד מספיק אחרים שמוצאים להם דרכים אחרות להיכנס ולהציץ. השנה האחרונה הייתה בעיקר שנה שיותר יצאתי מהמסך, בין אם זה דיבור באמצעות המחשב ובין אם זה ממש בעולם האמיתי. היו מפגשים שהיו חד פעמיים, וכמוהם גם הקשר שחשבתי שייווצר ומהר מאוד התמוסס לו ונעלם. אחרים החזיקו קצת יותר מעמד מזה ועם אחרים נוצרה קרבה של ממש. בכל זאת, זה לא קל לצאת מתוך הבועה הממוגנת הזאת של הכינוי באינטרנט, מהמקום שבו אני נותן לאנשים להציץ עמוק פנימה ולהראות להם את הקליפה החיצונית, את האדם האמיתי שמאחוריי המילים. מבחוץ לא רואים את כל מה שנמצא כאן. הקליפה מגינה מלמעלה, מסתירה ומכסה את מה שמתחולל לו בפנים, את הפצעים, הצלקות והגלדים.

יותר מהכל, השנה הזאת תהיה השנה של הפוסטים שלא נכתבו. פוסט בדרך כלל נולד לי בתוך הראש ולוקח לו זמן להבשיל, לקבל צורה של מילים ומשפטים מהמחשבות שמתרוצצות להן בראש. כל אותם פוסטים חיו על תקווה מסוימת שמשהו יתרחש ואז הם היו הופכים לאפקטיביים, לעובדה מוגמרת שרק היה צריך לתעד ולזכור, אבל המשהו הזה מעולם לא קרה ואותם פוסטים נקברו להם עמוק עמוק בתוך המוח שלי, בלי אפשרות להגיע אל קצות האצבעות שמתופפות על המקלדת. יותר מהכל, זה מראה כמה השנה האחרונה הייתה מאכזבת מבחינתי, וכמה האמונה שהייתה לי בדברים מסוימים התערערה לה. אמרו לי לא מזמן שהמקום הזה הוא לא מקום שמח במיוחד, והאמת, ככה זה נראה. יכול להיות שנתתי הצצה יותר מדי פנימה, שנתתי לעצמי יותר מדי להיפתח במקום להשאיר את כרטיס הביקור שלי לעולם מעבר לאחת הקליפות, ודרכו להראות שגם יש דברים אחרים (או בכלל להפסיק לכתוב, גם זה נשקל). במקרה הזה אני כנראה אתן לזמן לעשות את שלו ונראה מה יהיה.

אחת הבעיות היותר גדולות שלי, שהבלוג העצים אותה, היא העובדה שאני מנתח כמעט כל דבר שעובר עליי ומנסה להבין מה קורה פה. לפעמים אני מסוגל לקחת משהו לקיצוניות יתר, ועושה את זה מהר מדי בלי להבין מה קורה ובלי לדעת איך הדברים עובדים באמת, למרות כל הניתוח שלי. זה חוסר ביטחון שנובע מכל אותם מקומות פנימיים, מהפחד להיפגע וליפול וזה פחד שמסוגל לשתק אותי, לגרום לי לחשוב רק על הדבר הזה ולא על הדברים שבאמת חשובים לי, וזה גם מעוור אותי לגמרי. מכאן מגיע כל הרצון שלי לעזור לאחרים ולהושיט יד, מהצורך הזה לקבל הכרה ותודה ולהרגיש טוב עם מה שאני עושה. רק לאדם אחד אני לא יודע איך לעזור. האדם הזה הוא אני.

אז הנה החלטה לשנה החמישית לבלוג. הגיע הזמן לשנות לו את האופי, לעשות אותו יותר אופטימי, יותר סימפטי. לא להיסגר ולא לחסום את עצמי ועדיין להישאר עם הראש למעלה ולא להוריד אותו יותר בכלל. יש לי מספיק דוגמאות בחיים שבהם דווקא ברגעים שהשתחררתי מהפחד הזה, קרו לי דברים טובים. כמו למשל כל הקשר עם התל אביבית, שלא ידעתי מה לעשות ואיך להתקרב אליה, ויום אחד עשיתי צעד וכשהיא באה להגיד שלום לפני שהיא הולכת הביתה נישקתי אותה על הלחי נשיקה ידידותית, דבר שגרם לה להיראות מופתעת. כמה ימים אחר כך. היא שוב שוחררה הביתה הרבה לפני רק שהפעם היא הייתה בקצה אחד ואני הייתי בקצה אחר של הלובי ולא יכולתי להגיד לה שלום, ולמרות זאת אחרי כמה דקות היא הופיעה מאחוריי ונפרדה ממני באותה הצורה. אם לא הייתי מעיז אז, ספק אם היא הייתה חלק כל כך חשוב בחיים שלי היום. באותה הצורה לקחתי תעוזה לפני כמה שבועות והלכתי להתראיין לתפקיד של חונך ביום ההכוון שיש לפני פתיחת הסמסטר החדש. רציתי לעשות את זה בתחילת השנה והשתפנתי, אבל הפיילוט הקטן שהרצתי גרם לי לחשוב שאולי באמת כדאי. אז הלכתי, והתראיינתי, וכשיצאתי החוצה שמעתי את המראיינים מתלחשים שאני בדיוק מה שהם מחפשים. הודעת הקבלה במייל הגיעה כמה ימים אחר כך. זה לא התפקיד הכי גדול שיש, אבל עדיין מדובר בלקחת קבוצה של סטודנטים חדשים מהפקולטה ולהראות להם איפה הם הולכים לבלות ב-4 השנים הקרובות.

זה אחד הפוסטים שלקח לי הכי הרבה זמן לכתוב אותם. זה פוסט שבמהלך הכתיבה כל הנושא שלו השתנה, בגלל השפעה חיצונית (שנגרמה דווקא על ידי הנושא של הפסקה שנמחקה). הפוסט הזה מתחיל תהליך אמיתי שאני מתכוון לעמוד בו ולהצליח ולהראות לכל העולם שאני כאן ושאני מסוגל לגרום לעצמי טוב ולא מוכן לוותר לעצמי בעניין. ומי יודע, אולי ככה הרבה דברים בחיים שלי ישתפרו. חלקם כבר מתחילים להשתפר.

 

"תעשה כל יום דבר כן
שמאז ומתמיד מפחיד
היום אתה חי, מחר מת
ההווה זה העתיד
שכח את הפקולטות,
שכח את הפגיעות בך
תשתדל לחיות בסוטול
הודו רחוקה אבל תיסע.

שב תחת עץ זית
בטבע המושלם בלי כביש
אין כוח בעולם ש...
שיעצור אותך מלהרגיש
אתה תמיד המלך
אין אף אחד מעליך
תצטרף ללהקה קטנה בדרך
הם מחפשים זמר
לשיר את השמחה.

...

תלך יחף בלובי

אל תלחם כשיש ברירה
תן לה לשתות לך ת'שוקו
בתוך דירה שכורה

...

תהיה כבר אמיתי,
איתי, איתה,
ועם כל דבר בסביבה."

[האמיתי – שלמה ארצי]

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/3/2007 10:34

 

16 2/2007		נקודת רתיחה
		תגיות: טכניון, שחרור קיטור

אני לא טיפוס שבדרך כלל מתרתח בקלות. גם כשאני כועס אני שומר חלק מהכעסים האלו אצלי בפנים ולא מוציא אותם החוצה. צריך משהו באמת רציני בשביל לערער אותי לגמרי, להעלות לי את הסעיף. זה קרה דווקא היום.

מעשה בשיעורי בית בלוגיקה, שאותם אני מגיש יחד עם א', שהיה השותף שלי לחדר בשנה שעברה. לפי הסיכום בינינו, כל אחד מגיש בתורו את הגיליון. הכוונה במגיש היא לא יושב לבד ועושה הכל, אלא רק מתקתק אותו למחשב, מדפיס ומגיש. את שאר העבודה המשותפת, שעיקרה כמובן, לפתור את הגיליון, אנחנו עושים ביחד, או לפחות מנסים לעשות ביחד. נכון שהשתמשנו בלא מעט רפרנסים, אבל לא תמיד אין דרך אחרת להבין מה רוצים מאיתנו, מה גם שבסופו של דבר, מכל ההשקעה שלנו בגיליון שיעורים שלם, בודקים רק שאלה אחת ששווה 50 אחוז, ואם כל שאר השאלות נמצאות, מקבלים עוד 50 אחוז.

זו לא הפעם הראשונה שנתפסנו מעתיקים. למעשה, זו השלישית. בפעם הראשונה הצלחנו לשכנע את המתרגלת שהעתקה לא ממש הייתה שם (בעזרת מופע התעלפות) והיא העלתה את הציון. בפעם השנייה לקחתי את האחריות לטעות על עצמי, בתקווה שינקו את אלה שעזרו לי (מה שלא קרה). הפעם השלישית הייתה לשם שינוי על גיליון שהשותף היה צריך להגיש. ראינו את הציון ורצינו לראות את הגיליון, לראות מה הבעיה, לראות מה המתרגלת כתבה, רק שהגיליון לא הוחזר. המתרגלת שמרה אותו אצלה מסיבה לא ברורה. אחרי שהבנו שזה המצב, ניסינו לראות אם אפשר להיפגש איתה, אבל היא לא הייתה בחדר שלה. בינתיים פרסמו שעות קבלה מיוחדות של המתרגלים והמרצים, אבל שעת הקבלה של אותה מתרגלת שבדקה את התרגיל נפלה בדיוק על המבחן שהיה ביום רביעי, ומה לעשות, לא יכולנו להגיע. שלחתי לה מיילים, שאלתי אותה מה קורה עם התרגיל ומה אפשר לעשות (כי רצינו לראות למה הורדו הנקודות) והיא אמרה שהיא פנויה כל היום (של המבחן) ולמחרת. אחרי המבחן בהסתברות שאלתי את השותף שלי אם הוא מתכוון להגיע למחרת בשביל שנלך אליה, והוא ענה לי שאולי ושהוא יתקשר אליי בבוקר.

קמתי לי היום (חמישי) בבוקר ואחרי ארוחת בוקר התחלתי להתכונן למבחן שהיה אמור להיות לי בערב. בינתיים חיכיתי לראות אם הוא מתכוון להגיע. במקום זה קיבלתי ממנו מייל. המייל היה ממוען לאותה מתרגלת, אבל גם למרצים של הקורס ולמתרגלת האחראית. אני אחסוך ממכם את הנוסח של המייל, אבל הוא היה יותר מדי בוטה, שבו הוא דיבר על גחמות שונות של מתרגלים להוריד ציונים שבגללן הוא צריך להיאבק כשהוא חף מפשע פלוס דרישה להעלות לאלתר את הציון בחזרה (הציון קוצץ בשליש כי נמצאו עוד 2 עבודות דומות). המייל הזה לא בישר לי טובות. הייתה לי תחושת בטן שהתגובה לא תהיה בסגנון של "כן, אנחנו מצטערים והיינו צריכים להיות הרבה יותר נחמדים אליך", מה גם שהוא רק דיבר על עצמו עם אזכור קטן שהיה לו מתישהו שותף (בדיעבד, זה אולי הדבר היחידי הטוב בכל העניין).

התגובה לא אחרה לבוא. המתרגלת האחראית שלחה לנו מייל נזעם בחזרה. היא כתבה שמזמן היא לא נתקלה במכתב כל כך שופע ארס וחוצפה. זה גרם לאסימון אצלו ליפול ולהבין שהוא לא היה כל כך בסדר. הוא כבר הספיק לשלוח מייל מתנצל למתרגלת שבדקה את התרגיל (שדווקא ענתה בצורה נחמדה, בלי טיפה של כעס, ואפילו פירטה את הטעויות שעשינו בגיליון). כל הזמן הזה אני למדתי למבחן והשתדלתי להתרכז בו.

כשחזרתי לחדר מהמבחן, מבואס מהעובדה שחירבתי שם שאלה שלמה, ובעיקר נוטף מים בגלל שאיך שיצאתי החוצה התחיל שיטפון, חיכה לי מייל נוסף להשלמת הסאגה. הפעם אחד המרצים החליט להתערב. הוא קרא את כל התכתובת, הוא גם קרא את העבודות שהוגשו, והודיע לנו כי הם שוקלים להביא את המקרה לדיון בוועדת משמעת. כאן כבר נגמרתי לגמרי. זה כבר עבר כל גבול אפשרי. זו לא הפעם הראשונה שאני מוצא את עצמי כמעט דופק את הראש בקיר בגלל שנתתי לו לנסח מייל. בפעם הקודמת הוא שלח מייל שהוא טוען שאנחנו לא מכירים את האנשים שכביכול העתיקו מאיתנו (באחד הגיליונות הקודמים) בלי לברר מראש שמדובר באחד השותפים שלי לדירה. הרגשתי כאילו אני כבר בוער מבפנים. ליד ההודעה הזו חיכה עוד מייל ממנו שבו הוא מודיע לי שיהיה מה שיהיה, הוא מתכוון לקחת הכל על עצמו, לספר סיפורים ולהשאיר אותי מחוץ לעסק. כבר לא היה לי כוח יותר. כתבתי לו מייל בחזרה וכתבתי שהפעם הוא באמת עבר את כל הגבולות האפשריים, שאני לא מתנער מאחריות לגיליון עצמו אבל לא מוכן להיות קשור למייל האידיוטי של הבוקר. בסוף כתבתי לו שהקטע המסריח שהוא עשה לי בתחילת הסמסטר, שבו הוא "נזכר" להודיע לי יום אחרי שיצא גיליון שיעורים בקורס אחר שהוא מעדיף להגיש את השיעורים באותו קורס עם אנשים שלומדים איתו במסלול ולא איתי, הוא חסך ממני את ההחלטה לפרק את השותפות בשיעורי הבית. יש גבול כמה אפשר לסבול.

מן הסתם כבר לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר הערב. הייתי צריך להתאוורר, לנשום קצת אוויר אבל הגשם שכמעט לא הפסיק לא נתן לי לצאת החוצה. בנוסף לכל זה, הפקק החליט לקפוץ כמה פעמים, כנראה בגלל המכונת סיגריות המבחילה שנמצאת לי מתחת לחלון. אחרי שהאדרנלין נרגע קצת, ההרגשה של הכל הפוך התפוגגה במקצת, אפשר ללכת לישון. מחכים לי עכשיו יומיים של מרתון התכוננות למבחן שאין לי מושג בכלל מאיפה להתחיל ללמוד אליו. ואחריו? אחריו חוזרים הביתה אחרי יותר משלושה שבועות. קצת לנוח, לצבור כוחות ולהמשיך הלאה, למבחנים הבאים. אין לי כבר כוח...

שמור   בטל

31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-18/2/2007 19:04

 

27 1/2007		אתחול
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

שבועיים לסוף הסמסטר ואני מרגיש שהכוחות אוזלים לי מהגוף. הסמסטר הזה, שהיה אמור להיות נוח ונחמד תפס כיוון מפחיד והוציא אותי לגמרי מהאיפוס. לא שהייתי מאופס קודם, אבל עכשיו אני צריך משהו בשביל לחזור להיות נורמלי. קשה לחגוג יום הולדת כשיש לך תרגיל בית כבד על הראש להגשה באותו יום, ושותף שמתעסק בתיקון של המחשב שלו. במקום קצת לחגוג בסוף השבוע שעבר, העברתי את הזמן בבית מול המחשב, בשעות הקטנות של הלילה, חזרתי לחיפה במוצאי שבת למרות שביתת המרצים וגם אז ישבתי בלילה בחווה עד שאזלו לי לגמרי הכוחות. בלילה הראשון (בין שבת לראשון) ישבתי עד 3 ופרשתי והשותף המשיך עד 7 בבוקר. יש אפשרות להגיש עד 5 ימים איחור תמורת קנס (5 נקודות ליום) , אז המשכנו לנסות ולגרום לקוד שכתבנו לעבוד. אני לא אלאה אתכם ביותר מדי פרטים על התרגיל (בכל זאת, אני רוצה לשמור על קוראים) ורק יגיד שמדובר במימוש של מבנה נתונים מסוים שממנו ניתן לשלוף נתונים תוך זמן מסוים.

ביום ראשון כבר אמרתי שאני צריך קצת הפוגה. בכל זאת, יום הולדת. למזלי, סימפ הייתה בסביבה ולקחה אותי למקום הקבוע שלנו, להפוגה קלה וטובה של שעתיים (אחחח, איזה המבורגר). אחר כך חזרתי למקום הפשע והמשכנו בניסיונות שלנו. אני נטשתי בסביבות 4, השותף המשיך עד 6 ומשהו. עובד? ברור שלא. נזקקנו לעוד לילה בשביל לעשות ניסיון אחרון. בסופו של דבר, הגשנו את העבודה ביום שלישי בצהריים, כשאנחנו יודעים שהיא לא עובדת במאה אחוז, אבל אחרי כל ההשקעה, זה יהיה פשע להבין לא להגיש.

חזרתי הביתה גם בסוף השבוע הזה. למרות מבול השיעורים לשבוע הבא (4 הגשות ב-5 ימים), הייתי צריך לבקר את סבא וסבתא שלי ולראות את אבא שלי, הייתי צריך לשבת עם התל אביבית לשיחה קרובה וצפופה (על כוס קפה וארנב משוקולד בקור המקפיא של הים ביפו) וגם לעשות היכרות עם הנגן החדש שלי, המפלצת הקטנה. שדרוג קטנטן שרציתי לעשות לעצמי לכבוד היום הולדת.

שבועיים לסוף הסמסטר ונכנסתי לאוברדרפט בכוחות שאמורים לגרום לי להמשיך הלאה. כבר אין לי כוח להתעסק בשטויות, לשחק משחקים או להתפרק שוב. סימפ הגדירה השבוע את אותו מעגל שחוזר על עצמו שוב ושוב במהלך השנתיים האחרונות, מעגל שצריך להישבר. הוא לא צריך להישבר מהסיבה שמשהו צריך לקרות. הוא צריך להישבר כי אני זה שצריך לקחת החלטה ולהגיד שיש לי מספיק דברים על הראש עכשיו ואני לא צריך את זה שוב פעם, כי שוב המעגל יביא אותי לאותה נקודה בדיוק. סופי השבוע בבית רק מכניסים אותי עוד יותר ללחץ של זמן, ועוד לא מצאתי זמן להתחיל ללמוד למבחנים שלי (ויש פתיחה מפוצצת עם 3 מבחנים לא קלים בשבוע הראשון). מדהים אותי איך חייתי לי פעם בטוב עם האמונה שמה שאני רוצה בסוף יקרה, ואיך בשנתיים האחרונות אני מוצא את עצמי שוב ושוב בתוך המעגל הזה ולא מצליח להיחלץ ממנו, ובעיקר לא לומד. איפה הימים ההם, שבהם התעסקתי רק בדברים שבאמת השפיעו לי על החיים ולא חיפשתי אחרי מה שאין לי. נכון, זה היה חסר לי גם אז, אבל האמונה שזה יקרה מתישהו השאירה את זה בצד, עד שהתחלתי להרגיש את זה באמת, ומאז זה לא עוזב אותי.

את הגלגל אני לא אוכל להחזיר אחורה, ואני גם לא רוצה להיות באותה תקופה שוב. אני רוצה להישאר האני הבוגר יותר של עכשיו ולחזור להאמין באמונה ההיא. אני צריך את השקט, את השלווה הפנימית, לא להיגרר למשחקים, לא לתת שישחקו בי, לקבוע לעצמי את הכללים ומה אני רוצה ומוכן לעשות, גם אם זה אומר לוותר על דברים שעכשיו אני רוצה ולא בטוח שאני יכול להשיג אותם. זה לא הרמת ידיים, זה הכרה במציאות. אני לא חושב שאני מסוגל לקום ולשנות את העור שלי, להיות מישהו אחר, מנאייק כזה. אני רוצה להיות מי שאני, בלי משחקים, בלי פוזות, אני נטו. אל תתלו בי ציפיות, אל תחשבו שאתם לגמרי מכירים אותי. צילקו אותי (מלשון צלקת) מספיק בשנה האחרונה, התישו ופירקו. עכשיו אני קובע את הטון, ולעזאזל העולם.

שמור   בטל

25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-31/1/2007 10:22