מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

10 11/2007		נובמבר 07: לא שרע לי
		תגיות: לב, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"יום בהיר נתקפתי געגועים
לפעם, כשהכל היה פשוט...
לא שפעם זה היה פשוט
הנה אני שוב משקר לי"

לא ברור המצב עכשיו. בהחלט לא ברור. החיים נכנסו לאיזה מסלול שאני יודע שהכיוון שלהם עכשיו הוא לא טוב ואין לי מושג איך לעצור את זה. כל החודשיים האחרונים אני מרגיש בזה, בלחץ שגובר, בתסכול שמצטבר לו ובשקיעה הכללית, אבל רק בשבוע וחצי האחרונים זה התפרץ החוצה.
אני לא זוכר את עצמי כל כך בלחץ בתקופות המבחנים הקודמות. הגעתי עכשיו למצבים שאני לא ממש יודע מה אני עושה ואיך אני לומד ומרגיש שאני לא מסוגל להביא את עצמי למצב שהייתי רוצה להיות בו, לצורה שבה אני יכול להראות שאני מבין את החומר. אם חשבתי שאני במומנטום חיובי מסמסטר חורף (שיפור של 5 נקודות לממוצע), הפעם די נתקעתי ולא הצלחתי ממש להתרומם. זה כמעט הביא אותי לגשת למועדי ב' עם ציונים גבוהים, רק בשביל להוכיח את עצמי שאני יכול יותר, ובסוף עצרתי את עצמי כי הרגשתי שכל הכוחות שלי אוזלים. מועדי ב' התישו אותי עוד יותר והוציאו את כל הכוחות ממני. כבר אין כוח ללמוד את הכל שוב, לנסות להבין איפה טעיתי במועדי ה-א' שלא הוצאתי בהם ציונים סבירים, ולהראות שיפור, אבל הכוח נגמר, ואיתו הריכוז, ולעזאזל כל המסיחי דעת האלו שצריך להילחם בהם.
ואז הגיע הנכשל. באחד ממועדי ה-ב' שלי (למעשה, היחידי מבין השלושה שאני יודע מה הציון שלו) התרסקתי, ודווקא במבחן שיצאתי ממנו עם תחושה הרבה יותר טובה ממועד א'. מכל הקורסים, זה היה חייב להיות דווקא בקורס הכי קשה והכי כבד שהיה לי בסמסטר האחרון, ולמרות שהוא לא קדם לשום דבר, החלטתי שאני חייב לעשות אותו עכשיו שוב בשביל להיפטר ממנו, גם אם זה אומר לוותר על קורס שמאוד רציתי לקחת הסמסטר, כדי לא ליפול לעומס מטורף מדי של בחינות.
תחושת הכישלון הזאת, ההתנפצות של הציפיות שניסיתי לגרום לעצמי (איפה אני ואיפה הממוצע שרציתי להשיג), פוררה אותי מאז. אני מוצא את עצמי דוחה דברים, אפילו כאלו קטנים שייקחו לי בדיוק 2 דקות (כמו לשאוב סוף סוף את השטיח בחדר) או להשקיע קצת במה שעוד יש מהסמסטר הזה ולנסות להגיע בצורה טובה יותר לפתיחה האמיתית של הסמסטר, שתהיה מתישהו, אם בכלל תהיה. אני לומד בסך הכל 3 שעות בשבוע עכשיו, אחרי ש-6 מהקורסים שלי עצרו לגמרי ורק אחד ממשיך כמו שצריך ובשאר הזמן אני פשוט לא עושה כלום. מדי פעם נגרר להליכות או עושה כמה דברים קטנים במסגרת התפקיד (ישיבות וכאלו) אבל כלום מעבר לזה. לא לומד חומר מהווידאו שיש לי באחד הקורסים, לא קורא שקפים של הרצאות, לא מסדר את הדפים, לא מנסה לעשות כלום חוץ מלהיתקע מול המחשב ולבזבז את הזמן שלי. אני יכול להאשים את השביתה כמה שאני רוצה, אבל אני בספק אם המצב היה שונה אם היו לימודים רגילים והמון שיעורי בית אמיתיים על הראש. פתאום החדר הקטן והשקט שלי הפך למקום שאני לא מסוגל ללמוד בו בכלל, ואני חייב לחפש לעצמי פינות אחרות בשביל לא ליפול לשטויות.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה לראות את הקצה
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה מאד כבר לצאת"
כל התחושה הזאת מפנה זרקור אל כל שאר הדברים בחיים שלי וגורמת לי לראות בעיקר את חצי הכוס הריקה. הריקנות הפנימית משתלטת, מונעת ממני להרים את עצמי מהמיטה בבוקר להתחיל את היום, לא נותנת לי מנוחה וגורמת לי לרחף קצת למעלה. רק השבוע שכחתי את המטען של הסלולרי בבית ונאלצתי ללכת יותר מחצי שעה לכל כיוון רק בשביל להטעין אותו במרכז שירות שהכי קרוב לי לדירה, ואחר כך כמעט לשכוח את המכשיר בדירה רגע לפני הנסיעה הביתה.
זה אוכל אותי מבפנים, נאגר מבפנים ולא נותן לי מנוחה. כל הזמן אני רוצה שיהיה לי קצת שקט ואני לא מצליח להשיג אותו. יש רגעים קטנים של אושר, של הרגשה טובה, אם זה שיחות טלפון קטנות עם אנשים יקרים, ללכת להופעה טובה או לקחת את האח הקטן למשחק כדורגל, אבל בסוף העננים יורדים בחזרה והסופה הפנימית מתחדשת.
אני עדיין צריך למצוא דרך לגייס את כל הכוחות שיש בי ושמתחבאים בשביל להילחם בזה, בשביל להרגיש טוב יותר. דווקא עכשיו יש לי מספיק זמן לעבוד על זה, למצוא את הדרך להחזיר לעצמי את האמונה בדברים שלגביה היא התערערה ולנסות להוציא את המיטב מהשביתה הזאת, שלא ממש רוצה להיגמר. נכון שהמצב קשה, ושקשה לי להאמין שדברים מסוימים כבר יקרו לי (ואני לא מדבר על ציונים טובים, אלה יגיעו), אבל בסופו של דבר, זה מה שאני באמת צריך בשביל לצאת מזה, בשביל באמת להרגיש טוב. אולי אני אצליח גם לקבל ולא רק לתת כל הזמן, אני אצליח להבין מה אני בעצם רוצה ולאן אני מנסה לכוון את עצמי ואולי אני אצליח גם לקבל את עצמי בשביל שכל זה יקרה. אולי.

"כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה זרועות לחבק
כמה עוד אני אוכל לצעוד?
אני רוצה ללמוד לקבל"
[לא שרע לי – אפרת גוש המצוינת, למילים של אריק ברמן]

וכן, זה האוגי החדש. כשנמצאים למטה תמיד רוצים להגיע הכי גבוה, למרות הכל.

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/11/2007 16:35

 

5 10/2007		די
		תגיות: שחרור קיטור

נמאס לי מהדיכאון הזה שכל הזמן יוצא כאן, שכל מי שקורא כאן יחשוב שאני עד כדי כך פתטי, וכל מי שמכיר אותי במציאות יחשוב שהשתגעתי או שהוא עד כדי כך לא מכיר אותי. כל פעם שאני מנסה לכתוב יוצאים החוצה רק הדברים הרעים שנשמרים בפנים במקום מי שאני באמת רוצה להראות.
אז מעכשיו זה מה שיצא, וזה מה שצריך לצאת. אולי זה יגרום לי לכתוב יותר, לחזור וליהנות יותר מהכתיבה במקום להתייסר ממנה כמו שזה היה עד עכשיו. זה הכיף האמיתי בזה, לא?
וחוץ מזה, צריך להתחיל להכין כבר את התבנית החדשה של הבלוג. אוטוטו שנה ג', ויש לי רק רעיונות בראש, בלי טיפה של ביצוע (ואני מקווה שבסוף השבוע הזה, הבטחה שניתנה בעניין תקויים).
שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של mcclane ב-6/10/2007 11:47

 

28 7/2007		כאב חברי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור, יוצא אל האור

רציתי לכתוב ולהתבכיין במקצת על השבועיים האחרונים שהיו לי. רציתי לכתוב על הבוחן המעצבן שהיה לי לפני כמעט שבועיים ואיך דאגתי לפקשש אותו כשלא למדתי אליו כמו שבאמת הייתי צריך ללמוד. רציתי לכתוב איך שוב לא קיבלתי מעונות לשנת הלימודים הבאה ואיך אני מתחיל שוב את אותו תהליך מעצבן של ערעורים, רדיפות ותחינות, העיקר להישאר בדירה ובחדר שלי יחד עם שניים מהשותפים שלי גם בשנה הבאה. רציתי לכתוב איך מערכת הרישום עצבנה אותי כשהיא חסמה לי את ההרשמה לשני קורסים רק כי אני עדיין לא רשום באופן רשמי למסלול, ולהוציא קצת עצבים על מתרגלים ומרצים אטומים. רציתי לשתף בעוד כמה תחושות של החמצה שהיו לי השבוע, בנחיתות כואבות אל קרקע המציאות ובאכזבות ישנות-חדשות. נו, כרגיל. אפילו היו לי דברים קצת יותר חיוביים לספר כמו היריד חוברות שוועד הפקולטה, ואני בתוכו, ארגן ושהיה מאוד מוצלח. איך אנשים הביאו חוברות ישנות שלהם ולקחו אחרות ונהנו מאבטיחים, קרטיבים, בירה ופופקורן ביחד עם זה. אבל כל הדברים האלו מתגמדים, אפילו נעשים כמעט חסרי חשיבות.

היא אחד האנשים שבאמת יותר קרובים אליי, שנתתי לה להכיר אותי מבפנים, מהמקומות הכי רגישים שיש אצלי בפנים ושמעטים זכו להכיר. אני גם מכיר אותה מעולה, היא לא חוסכת בפרטים, בוטחת בי ומתייעצת. אנחנו יכולים לנהל את השיחות הכי עמוקות או הכי שטחיות ומגוחכות, אבל לפעמים אני מרגיש שיש משהו שעוצר אותי, שמונע ממני להיות מי שאני לידה. זה סוג של שיתוק שגורם לי לשתו יותר, לבהות באוויר וזה רק מרגיז אותה יותר.

היום הגעתי אליה בשעות אחר הצהריים. כבר בדרך הרגשתי שמשהו לא בסדר. היא לא נשמעה הכי טוב, וקצת שיגעה אותי בין להגיע ולא להגיע. בסוף הגעתי והיא נסגרה בחדר שלה ושלחה אותי לחדר הממוזג של השותפה שלה. מבעד לדלת הסגורה שמעתי אותה בוכה, צועקת ובעיקר כואבת בזמן שהיא דיברה בטלפון עם מי שהיה החבר שלה עד השבוע. הלב שלי פשוט נשבר לו בפנים ולא יכולתי לשמוע את זה עד שבשלב מסוים ביקשתי להיכנס אבל היא היתה עדיין בטלפון. כשהיא סיימה, היא יצאה החוצה והתחבקנו הכי חזק שרק יכולתי, וניסיתי להרגיע אותה. אבל הכאב שלה היה יותר מדי חזק והיא פשוט נשברה לי בין הידיים ומצאתי את עצמי חסר אונים למול כל הכאב הזה שהתפרץ לו החוצה. לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר ולא ידעתי מה אני יכול לעשות, והשיתוק הזה התחיל שוב לפעול. בשלב הזה הכאב שלה התחיל לצאת עליי, כי היא רצתה ובצדק שאני אנסה להרגיע אותה ולדבר איתה ואני לא מצאתי את המילים הנכונות להרגיע אותה והרגשתי שאני פשוט מאבד אותה מבין הידיים שלי. היא צעקה, השתוללה וניסתה לגרש אותי מהדירה ואני עמדתי בחוסר אונים מוחלט, לא יודע מה לעשות, על סף שבירה מוחלטת אבל גם יודע שאם אני אצא מהדלת של הדירה, אני כנראה לא אחזור יותר לעולם. זה היה הכוח שהשאיר אותי איכשהו שם.

אחרי שהיא נרגעה קצת והלכה להתקלח, ישבתי עם עצמי וכל המחשבות האלו עלו למעלה. אני באמת עד כדי כך חבר גרוע כמו שזה נראה באותם רגעים? איך אני יכול לבקש ממנה שתעזור לי, שתייעץ לי ושתיתן לי את הדחיפה שאני כל כך צריך כשאני לא מסוגל לעשות את זה בחזרה בשבילה. היתה לי הזדמנות מושלמת להיות שם בשבילה, ופשוט נכשלתי. איך אני מסוגל לעמוד בפניה שוב? ממה אני כל כך מפחד שגורם לי לשתוק מולה? זה תמיד הטריד אותי, העניין הזה, אבל עכשיו זה קיבל משמעות חדשה, קריטית. הרגשתי שאני לגמרי מאבד אותה, מהחיים שלי ואפילו בכלל, ובמקום להרגיע אותה, רק הכנסתי אותה יותר ויותר להיסטריה.

רק אחרי זה, היא קצת נרגעה, אני הצלחתי להתעשת ולסחוב אותה החוצה. היא רצתה לאכול את השייק בועות שמוכרים שם בשינקין, אבל היה סגור אז החלטנו שאנחנו רוצים גלידה. אחרי שגילינו שאפילו המקדונלד’;ס שבשינקין סגור כבר בשעות כאלו, חיפשנו לנו גלידרייה טובה קרובה. בסוף מצאנו ליד הסנטר וישבנו וליקקנו והיא נרגעה. אחרי זה היא רצתה לצאת קצת מתל אביב, אז נסענו לשכונה שלי. התכנון המקורי היה ללכת לים ואני הכנתי לי בתיק מטקות (בלי כדור, לא מצאתי) ופריסבי. הפריסבי הזה התגלה כמאוד שימושי ואנחנו שיחקנו בו ולראשונה הערב ראיתי אותה צוחקת ומחייכת. אחרי שהתעייפנו נסענו אליי הביתה וראינו כוכב נולד והכנתי לה מנה מצוינת של רביולי וניוקי, כי היא היתה רעבה (בכי ודיכאון יכולים לגרום לבחורה להיות ממש רעבה). אחרי שני פרקים של חברים היא התחילה להירדם לי על הספה אז החזרתי אותה הביתה.

ולמרות שהערב הסתיים בצורה טובה, התחושה הפנימית שלי היא מאוד קשה. אני מרגיש שבאיזו שהיא צורה אכזבתי אותה מאוד, ואולי אני אפילו לא ראוי להיות חבר טוב כמו שאני מנסה להגיד לעצמי שאני כזה בשבילה (והיא בשבילי). אני רוצה להעניק לה את כל האהבה הידידותית-חברית שאני יכול לתת לה, ורק מוצא את עצמי מכאיב לשנינו במקום. אני רוצה שיהיה לה רק טוב, וזה מתסכל כל כך שקשה לי לגרום לזה בעצמי.

אני לא יודע מה יהיה עכשיו, אבל הערב הזה מראה לי שאני עדיין רחוק מכל מה שאני באמת רוצה ומהשינויים האישיים שאני רוצה לסגל לעצמי. אם אני לא יכול לגרום לחברה הכי טובה שלי להרגיש קצת יותר טוב, מה אני בכלל שווה?

שמור   בטל

20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-9/8/2007 18:54