מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

5 1/2009		לא פשוט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

בשבת בצהריים אחד הטלפונים רעד והשמיע 4 צפצופים קצרים. אני הייתי עסוק בלהפסיק להתעצבן על הניתוק הפתאומי מהאינטרנט בחדר ובמקום זה ליהנות מצפייה בפרק של סדרה קומית כלשי בזמן שאני אוכל את ארוחת הבוקר המאוחרת שלי. ההודעה שחיכתה לי על הצג גרמה לי להפסיק הכל. "סטודנט מהפקולטה שלך התאבד אתמול בלילה, שמעת על זה משהו?", הייתה ההודעה מיו"ר האגודה, ואליה היה מצורף השם ומה חושבים שקרה (אני לא אכנס לזה כאן). השם לא היה מוכר לי וניסיתי לקבל עוד פרטים ובעיקר מאיזה סמסטר הוא. החלטתי להתקשר לאחד הנציגים לשאול אולי הוא מכיר, רק שבפועל יצא שהייתי זה שצריך לספר לו על הבשורה המרה כי הוא הכיר אותו טוב (היו ביחד באותו מסלול מצטיינים). אחר כך עוד ים טלפונים, לנסות להבין מה קורה והחלטה שבינתיים לחכות עם ההודעה עוד קצת עד שנוכל לדעת עוד פרטים. בערב כבר הייתי צריך להתחיל להתווכח עם הפקולטה מה כדאי לעשות. ביקשתי שיפרסמו הודעה לכל הסטודנטים בפקולטה וביקשתי לנסות ולהקל על במידת מה על הסטודנטים באותו סמסטר, בין אם ע"י כל מיני הקלות בשיעורי הבית ודחיית בחנים שהיו אמורים להיות השבוע. ביקשתי גם שידחו את ההרצאות שהיו מיועדות להתקיים בזמן ההלוויה כדי שסטודנטים יוכלו להשתתף או לפחות לשבת ולהתכנס בתוך עצמם כי למי יש ראש ללימודים ביום כזה. דווקא כאן נתקלתי בהתנגדות אחרי שאמרו לי שאין סיבה לעשות את זה ושלא יעצרו עכשיו לימודים בשביל כל אחד שנפטר כי "החיים חייבים להימשך". לא עניינה אותם הטראומה והכאב שראו על העיניים של אותם סטודנטים. הייתי גם צריך לשכנע אותם להוציא אוטובוס מטעמם כדי שמי שרוצה להשתתף בהלוויה, יוכל לעשות זאת. גם כאן לא ממש התלהבו ואמרו לי שבגלל שיש יום לימודים, אף אחד לא ירצה לבוא. הלכתי לישון עם תחושה שאני צריך לקום בבוקר עם צורך להילחם בטחנות רוח למרות שהמטרה הכי צודקת שיכולה להיות.

בינתיים דברים קרו. נציג הסמסטר דיבר עם המזכירה בפקולטה ובעזרתה הצליחו לשכנע בכל זאת להוציא אוטובוס. הוא הפיץ את ההודעה בקרב החברים שלו והצליח לאסוף לפחות 20-30 אנשים, מספר שמספיק בשביל שיזמינו אוטובוס. אחרי שהתארגנתי, הלכתי לאגודה וביקשתי שיוציאו זר בשם האגודה והוועד ולמרות הזמן המאוד קצר שהיה בשביל להתארגן, הכינו אותו והביאו אותו לפקולטה. הספקתי גם לשמוע בפעם הראשונה סוג של ביקורת קשה אבל מאוד מרומזת של המזכירה הנפלאה של הפקולטה נגד הבוס שלה, שכולם יודעים כמה הוא קשה ואטום ואיתו אני מנהל לא מעט מאבקים כל הזמן. זה רק נתן לי דלק להמשיך הלאה ולנסות לפעול כדי להקל על הסטודנטים. למרות ההתנגדות שהייתה לביטול ההרצאות, הלכתי לאחד המרצים שהיה אמור להרצות באותו יום, סיפרתי לו את המקרה וביקשתי ממנו את אותה בקשה. הוא היה בשוק מכל הסיפור וניסה לחשוב מה לעשות (ורב עם אותו גורם שניסה לשכנע אותי קודם שאי אפשר לבטל). בסוף הוא החליט שהוא מקצר את ההרצאה, לא מלמד חומר חדש ושהוא יחזור על אותה שעה גם ביום ראשון הבא לטובת כל מי שלא יכול היה להגיע מכל סיבה שהיא.

ב-12:00 התאספו לא מעט אנשים בכניסה לפקולטה כדי לחכות לאוטובוס. אחרי שהוא הגיע, העלנו את כולם אליו והעמסנו את הזרים (אחד של הפקולטה, אחד של הוועד והשלישי של דיקן הסטודנטים), שמתי לב שהאוטובוס כמעט מלא ואותי זה ממש לא הפתיע. הנסיעה לשם עברה די בשקט פרט לרדיו הקולני שהעביר דיווחים על מה שקורה בדרום. הגענו לשם ובשקט התאספנו עם כל הקהל שהגיע, מחכים שההלוויה תתחיל.

לא הכרתי אותו, רק שמעתי סיפורים מהאנשים שכן. הכירו אותו מהלימודים, מהתכתבויות בפורום ומערבי משחקים שסטודנטים מארגנים. מסיפורים ששמעתי ועליו ומניסיונות לשחזר את הימים האחרונים, עדיין יש לא מעט סימני שאלה והמוח עדיין לא תופס למה ולא מצליח למצוא סיבה. לא היה שום רמז למה שקרה (אולי פרט להודעה אחת או שתיים בפורום שאפשר היה לפרש אותה בכל מיני צורות) והכל נראה לא הגיוני, כאילו נלקח מסרט רע. התמונות הלא פשוטות מההלוויה עדיין צרובות לי עמוק בתוך הראש. הגופה שעטופה בתכריכים, הקול הסדוק של האב בזמן שהוא מספיד את הבן, ההליכה השקטה לכיוון הקבר, לראות את הכאב בעיניים של האנשים, לראות חבר משתתף בכיסוי הקבר, להניח זר פרחים על הקבר הטרי. גם אם לא הכרתי אותו וגם אם הייתי שם רק כמייצג של ארגון, זה עדיין נכנס עמוק פנימה ומסרב לצאת. פתאום הכל מסביב מתגמד, החדשות מהדרום (לא עקבתי אתמול יותר מדי וזה ממש לא חסר לי) או אכזבה מסוימת שהייתה לי מהישיבה בסוף היום. הרבה יותר חשוב לי לדאוג למי שכואב לו, שצריך להתמודד עם כל זה עכשיו יחד עם הלימודים שלו. כל השאר כבר פחות משנה לי כרגע.

לא פשוט.

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/1/2009 08:49

 

18 11/2008		שקשוקה
		תגיות: אקטואליה, שחרור קיטור, ביקורת

הערב, אחרי המון זמן, נפתח שוב הקולנוע בטכניון. לכבוד הפתיחה המחודשת החליטו להקרין את שיטת השקשוקה, סרטו המדובר של מיקי רוזנטל ומיד לאחריו לקיים פאנל בהשתתפותו (אגב, הסרט מוקרן גם בהמשך השבוע ואם אתם בסביבה, תבואו). אם לתמצת את השעה וחצי של הסרט לכמה משפטים, נגיד שהוא עוסק בעיקר ביחסים בין הון ושלטון במדינה כשההתמקדות היא על האחים יולי וסמי עופר, בעלי השליטה בחברה לישראל (שבין היתר מחזיקה בבתי הזיקוק, צים, מפעלי ים המלח ועוד לא מעט חברות שונות). הסרט גם מספר על הדרך שבה יוצרי הסרט עבדו עליו ומראים איך המערכת הגיבה עליו. הם זכו לאיומים, לתביעות משפטיות, להתעלמות מצד כל גופי התקשורת בארץ (אף גוף שידור טלוויזיוני לא מסכים לשדר את הסרט, לרבות ערוץ 1, שאמור להיות נשלט בידי המדינה ולא בעלי הון) ואיך כולם פשוט מצפצפים עליהם. הוא מציג איך בשיטתיות השתלטה המשפחה העשירה הזו על לא מעט נכסים בארץ, פיטרה עובדים ישראלים והחליפה אותם בכוח עבודה זול יותר, זיהמה את הסביבה וניסתה "לקנות" את הציבור בעזרת מצג של פילנתרופיה למרות כל הנזקים שהם גרמו. הוא מראה איך הם הטו חוזים לטובתם וכמה כסף הם גרפו על חשבוננו כתוצאה מכך ואיך הם "קנו" פקידי אוצר, חברי כנסת ושרים לשעבר. טוב, לא באמת קנו, אבל אנשים יעשו מה שתגיד להם אם יבטיחו להם ג'וב חלומות אחרי שתסיים את תפקידך בשירות הציבורי). בשורה התחתונה, כמעט הכל היה חוקי אבל מאוד מסריח ובעייתי.

הסרט עצמו מטריד ומקומם, בחלקו מעלה גיחוך על העיוורון שבו לוקים חלק מהאנשים שמדברים בו, ובחלקו האחר מזעזע. אבל דווקא הדיון שהגיע אחר כך דווקא יותר פקח את העיניים. הסרט לא עוסק בעלילות סמי עופר ובדרכים שבהם הוא סוחט את קופת המדינה, אלא בעיוורון שכולנו לוקים בו לאור כל מה שמתרחש מסביבנו. מרבית האנשים שצפו ויצפו בסרט הזה יצקצקו בלשון, יגידו שצריך לקום ולעשות מעשה וילכו הביתה. הם יקומו בבוקר, יראו עוד מפעל מזהם, עוד איש ציבור שסרח, עוד תאונת דרכים או צעיר ששודד זקנה ברחוב, יסננו כוסומו וימשיכו בשגרה היומיומית שלהם כאילו הם לא ראו שום דבר. כל אחד הולך ומסתגר לו בפינה הקטנה שלו ודואג רק לסביבה המיידית וכבר לא שם לב למה שמתרחש מחוץ לחלון שלו. כשכל אחד מתעסק רק בדברים שלו, יכולים גורמים אינטרסנטיים להיכנס פנימה ולשחק עם המציאות כרצונם ולתועלתם האישית, וזה הרבה יותר קל כשאתה בעל אמצעים. מה לעשות, אבל במדינת ישראל של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 השז"רים האדומים-כתומים שולטים הרבה יותר חזק מהעם והם אלו שמכתיבים כאן מה יקרה. ככה המציאות שלנו נראית וזה מה שגורם לנו להתנוון כחברה וכעם. בצורה הזו, אנשי השמלות מביירות, טהרן ועזה צריכים פשוט לשבת, לחכות ולא לעשות דבר כי בקצב הזה ובצורה הזו אנחנו נחסל את עצמו ונתפורר הרבה יותר מהר. זו הסיבה שנוצר כאן ואקום שלטוני גדול שבגללו אי אפשר להצביע על מישהו שבאמת ראוי להיבחר ב-11 בפברואר (ואולי תהיה שוב הצבעת מחאה סטייל הגמלאים לפני שנתיים וחצי) ובסופו של דבר נהיה פרטים יחידים ולא עם, אחרי שהקיטוב רק יילך ויגדל ויעלה על כולנו.

למרות זאת, עדיין מוקדם מדי לנבואות הזעם. עדיין אפשר לשנות דברים ולנסות ולתקן את המצב שנוצר. הדברים שנאמרו בדיון החזירו אותי שנה וחצי אחורה, אל סוף שבית הסטודנטים הגדולה (שלמרות האג'נדה שלה, גם היא הונהגה בידי בעל אינטרס אגואיסטי, פוליטי וכלכלי). אי שם באמצע הרגשתי שכנראה הגיע הזמן לקום ולעשות משהו, להיות קצת יותר מעורב ולהשפיע. אפילו היום, קשה לי להגיד שאני באמת הטיפוס שהכי מתאים לתפקיד הזה, בטח לאור העובדה שהתקדמתי למעלה בסולם הדרגות והגעתי למקום עם הרבה יותר השפעה ממה שהייתי קודם. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד רחוק מזה, שאני חושב פעמיים ושלוש לפני כל משפט שאני מוציא מהפה, שאני מתרחק כמו מאש מכל דבר שיש בו פוטנציאל לגרום לי להתרסק (בעיקר נפשית) ושמאוד לא נוח לי להיות זה שבמרכז, זה שמוביל. עם כל התכונות המאוד בעייתיות האלו יצאתי לדרך עם לא מעט חששות, אבל היה שם גם רצון להוכיח, רצון שמתבטא כמעט בכל דבר שאני עושה (כי ככה זה שמתחילים מעמדה של נחיתות) ולאט לאט נסחפתי יותר ויותר פנימה. בשביתה הבאה כבר התנדבתי לפורום שדן באפשרויות התגובה של האגודה לאירועים וזה הוביל אותי לתפקיד הרציני הראשון שעשיתי וזה בא בדיוק בתקופה מאוד קשה של חזרה ללימודים אחרי עם השביתה עם כל הבעיות שהיו אז. בעקבות אותו סמסטר זכיתי לתעודת הערכה (דבר די נדיר מבחינתי עד היום) ולהתקדם הלאה לתפקיד הנוכחי שלי, שהוא בכיר יותר. למרות הביטחון שנצבר ולמרות ההצלחה שיש לי בחלק מהתחומים, עדיין אני מרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי בפני העולם. אני יכול להרגיש בנימה של בוז וגיחוך אצל כל מיני אנשים מסביבי ואי אמונה במה שיש לי להציע ואני בטוח שיש גורמים שיודעים שבצורה הזו יותר קל להם להעביר דברים מבלי שאף אחד יעשה להם משהו, ורק בגלל זה אני ממשיך קדימה למרות המחיר האישי הלא פשוט שזה גובה ממני. אם אני יכול להוציא מעצמי ככה בשביל אחרים, כל אחד יכול.

אולי בעצם זו השאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו, כמו השאלה של אותו אידיוט משנות השמונים. מה אתם עשיתם בשביל החברים שלכם, בשביל האנשים שמסביבכם, בשביל המדינה שלכם. מה עשיתם אם ראיתם עוול או אם משהו לא נראה לכם בסדר. אולי כדאי שכולנו נעצור כמה דקות ונחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי להפוך את המקום הזה להרבה יותר טוב בשביל כולנו, כי אנחנו זה המדינה. כולנו, בלי הבדל דת, גזע, מין או השקפת עולם כזו או אחרת. הגיע הזמן לצאת מהקונכייה ולהראות לעולם איזה עם אנחנו. לא צריך יותר מדי בשביל זה כי אם כל אחד ייתן מעצמו כמה דקות כל יום, תחשבו איזה שינוי מסוגלים 7 מיליון ישראלים לעשות. תחשבו על זה ולכו לראות את הסרט, כי הוא באמת הדבר הכי חשוב שתראו השנה (ולא רק השנה). והאחים עופר? אני מקווה שנענע10 לא מסתבכים איתם בגללי. בעצם, לא ממש אכפת לי.

הטריילר לסרט:

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/11/2008 18:01

 

13 9/2008		ספטמבר 08: נעליים
		תגיות: טכניון, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

"אתה חייב להתעסק פחות עם ענייני הוועד האלו, זה לא טוב ללימודים שלך". ככה, במשפט אחד, סיכם האחראי על המסלול את כל תקופת המבחנים הארורה הזאת, שנגמרה לה ביום ראשון. זה היה עוד לפני המבחן האחרון, שגרם לי לשבור שיא שלילי ולהיכשל פעם שנייה הסמסטר, וגם שאר התוצאות לא מלבבות במיוחד ודי גורמות לי לרצות מועד ב' בכל אחד מחמשת המועדים. רק מה? שניים באותו יום, ויחייבו אותי ליצירתיות (ניסיון להזיז אחד מהם או לגשת למועד ג' אי שם בפברואר הבא). אחרי הסמסטר הקודם המוצלח, שבו הצלחתי אפילו להחליף קידומת בממוצע שלי ולהגיע למשהו שנראה מספיק סביר בשביל להשיג את מה שאני רוצה, פתאום מגיע סמסטר של נפילה. מילא במקצוע אחד, באמת שלא ציפיתי להצליח ממש בפיזיקה, אבל כאן מדובר על חתך רוחבי בכל המקצועות וקשה מאוד להסביר למה. זה לא שהסמסטר הזה היה קשה יותר מבחינה לימודית מהקודם (חוץ מפיזיקה) וגם זה לא שהפעילות באגודה שהיתה לי הסמסטר הייתה הרבה יותר מורכבת מהסמסטר הקודם. סך הכל, בקודם הייתה שביתה והיה צורך לכבות לא מעט שריפות שנוצרו בעקבותיה. הפעם בכלל לא הייתי אמור להיות זה שמטפל בדברים האלו, או לפחות קיוויתי לא לטפל בזה.

אולי באמת זו הייתה הבעיה. לקחתי על עצמי תפקיד גדול יותר, עם אחריות הרבה יותר גדולה ונכשלתי בפיזור שלה על פני כל האנשים שמתחתיי. כן, אין מילה אחרת לתאר את זה. כמעט הכל נשאר אצלי, כמעט הכל נפל על הכתפיים שלי וכל מה שניסיתי לדחוף התבצע על ידי. זה לא שלא ניסיתי למשוך אחרים לעשות משהו, אבל כשניצבים בפני בעיה מסוימת או שרוצים להרים משהו באוויר, אני מעדיף שהדבר יתבצע גם אם אני אצטרך לקחת אותו על הגב שלי. גם ככה אני זה שניצב בחזית ואמור לספוג את כל האש שמגיעה מכל הכיוונים, אז עדיף לתת את כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה ולקוות שאחרים יצטרפו. לצערי, רק מעטים מאוד נדבקו בזה ופעלו כמו שצריך. בקדנציה הקודמת זה לא היה ככה, ולאנשים הייתה הרבה יותר מוטיבציה לקום ולעשות מעשה לטובת הסטודנטים, לטובת שיפור המצב ובשביל להצדיק את הקיום של האגודה. עכשיו יושבת חבורה של אנשים שצריך לגרד אותם בשביל שיגיעו לכינוסים ולישיבות, שצריך להגיד להם מה לעשות בשביל שמשהו יקרה ושרובם נמצאים שם בשביל ההטבות הלא רבות שמקבלים בתור נציגי סטודנטים (ובעיקר המדבקה לאוטו והמלגה). במצב כזה זה כמעט בלתי אפשרי לדחוף דברים קדימה, כי כשאין גב ואין על מי לסמוך, המוטיבציה לעשות משהו צונחת פלאים, וכשזה בא על חשבון הלימודים ופוגע בהם, זה בכלל מוציא את כל החשק לעשות משהו. אני שונא להתחנן לאנשים שיקומו ויעשו מעשה ויגיעו, ועוד יותר מתעב כשהם מצפים ממני להתנהגות ממלכתית מסוימת למרות הכל. זה כנראה לא ממש משנה לאף אחד שגם לי יש חיים וגם לי יש לימודים, ואם אני לא אצליח להתרכז בהם כמו שצריך בגלל שאני צריך לכבות שריפות או לעשות את העבודה של מישהו אחר, סימן שמשהו כאן דפוק וזה לא אני. קורה שהעצבים האלו יצאו החוצה ותהיה לי פליטת פה, אבל אז אנשים לוקחים את זה קשה מדי, מעקמים את הפרצוף וחוזרים אל הכלום שלהם.

הייתי מאוד קרוב השבוע להניח את המפתחות ופשוט ללכת בלי להסתכל אחורה. הגעתי לנקודה שבה אני פשוט רואה איך הרצונות הפרטיים שלי כבר לא עולים בקנה אחד עם אלו הציבוריים, ובנקודה כזו זה הופך לבעיה כי גם לי יש גבולות. בדיוק מאותה הסיבה החלטתי שהנקודה שבה אני נמצא היא הגבוהה ביותר אליה יכולתי לשאוף ואין סיכוי שאני אקח על עצמי משהו מעבר אליה (אני עוד לא יודע אם אני בכלל ארצה קדנציה שלישית בתור נציג סמסטר). מצד שני, כשאני יותר מפסיד ממרוויח במישור האישי, כשאני עדיין מוצא את עצמי בצד בלי יכולת אמיתית לדעת מה קורה ולהשפיע, כשיש כאלו שחושבים את עצמם יותר חכמים ומסוגלים להוציא אותי מהכלים בכל פעם וכשאני לא רואה איך אני מסוגל להזיז מהלכים גדולים, אני מפסיק ליהנות מהתפקיד ומתחיל לתהות אם כל זה באמת שווה את זה ובשביל מה אני צריך את זה. זה יותר חמור ממשברי ה"אני לא עושה כלום" שהיו בסמסטר הקודם, זה פשוט חוסר חשק.

אני לא טיפוס שפורש. לא כל כך מהר. לפני 3 חודשים נטלתי על עצמי התחייבות ואחריות ואני לא מתכוון לברוח ממנה כל כך מהר. קיבלתי את המכה שלי והרבה דברים צריכים להשתנות. קודם כל, יהיה ארגון מחדש של כל מערך הלימודים שלי והתאמה של כל שאר החיים אליו (ולא להיפך). הסמסטר הבא אמור להיות יותר נסבל ופשוט, ואני מתכוון לנצל את זה כדי ליצור את ההפרדה הזו. אחר כך אני אנקה את הרובים ואתכונן למלחמה האמיתית, רק שהפעם אני לא מתכוון לקחת שבויים. הפעם אני הולך לשבור את כל הכלים ולסחוב אחריי את מי שבאמת רוצה ללכת בדרך שאני מתכוון להתוות. מי שלא מתכוון ללכת אחריי, מי שלא יעשה שום דבר, מבחינתי לא יהיה הבדל בינו ובין סטודנט רגיל בפקולטה ואני אתייחס אליו בהתאם. מי שלא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך, מי שלא יכיר באחריות שהוא לקח על עצמו, פשוט לא יקבל ממני כלום. לא אכפת לי להסתכסך עם כל העולם ולצבור עוד אויבים אם מדובר במהלכים שייטיבו עם כלל הסטודנטים בפקולטה. מי שלא מוכן לעשות דבר, לא ראוי להיקרא נציג סטודנטים. מי שלא אכפת לו מאחרים, לי לא יהיה אכפת ממנו. אולי אז הם יבינו איך זה להיות בנעליים שלי.

[Walking in my shoes - Depeche Mode]

שמור   בטל

1 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של מישהי ב-13/9/2008 17:55