מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

2 4/2007		סלחנות: פוסט פתיחת החודש [אפריל 2007]
		תגיות: יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, פתיחת חודש, שחרור קיטור

אם יש תכונה אחת שלי שאני יודע שאני לא יכול לשנות, תכונה שתמיד תציק לי לפעמים ותגרום לי להרהר שוב ושוב במעשים שלי ובהתנהגות שלי, זו הסלחנות שבי. הסלחנות הזו היא ההבדל המאוד גדול בין מה שהולך בפנים למה שיוצא החוצה, והם לרוב שונים לגמרי. מעטים מאוד יודעים מה הולך שם בפנים ורואים אותי כמו שאני רואה את עצמי, וכמו שאנשים צריכים לעבור מחסומים ופילטרים בשביל לראות מה הולך בפנים, ככה המחשבות צריכות לעבור פילטרים לפני שהן נשפכות החוצה בדיבורים, במעשים וגם בכתיבה. לעיתים יותר רחוקות אני גורם למסננות להיהפך לגסות יותר, לחורים שלהן לגדולים יותר ולתת למחשבות מבפנים לצאת החוצה. בדרך כלל זה כי צריך לתת לדברים לצאת החוצה, לא לתת להן להתערבל יותר מדי בפנים. לפעמים זה בשביל להשיג משהו, שבלי היפתחות כלשהי יישאר מרוחק ובלתי מושג.

אני לא באמת כזה נחמד כמו שחושבים, לא אותו בן אדם טוב שרואים בי (היו כאלו שאמרו אפילו מושלם, אמירה שדי מכעיסה אותי, כי מושלם אני ממש לא). הבעיה היא שבסופו של דבר שכל הדברים הפחות טובים נשמרים להם בפנים, מודחקים, נשארים הרחק מאחור בידי האישיות שעיצבתי ושאני מנסה לשדר כלפי חוץ. זו האישיות שפיתחתי עם השנים, שרכה מבחוץ אבל מבעבעת לפעמים מבפנים שגורמת לי לתהות כל הזמן למה אני בכלל מתנהג ככה. בשביל מה זה בכלל טוב כל ההתנהגות הזאת? לפעמים אני מרגיש שאנשים פשוט מנצלים את זה לטובתם ומשאירים אותי בלי כלום.

הבעיה העיקרית היא לא הרכות, אלא העובדה שאני נותן לאנשים לפגוע בי ולא ממש מחזיר בחזרה. קבעתי לעצמי כל מיני כללים על מידת ההתקרבות לאנשים בהתאם להתנהגות שלהם כלפי אבל לפעמים, בצורה שאני ממש לא מבין, אני פשוט לא מציית לכללים האלו. אני מסוגל לתת לאנשים להתקרב אליי, לתת להם לפגוע בי, לתת להם לאכזב אותי, ומסיבה לא ברורה להחליט לתת להם הזדמנות נוספת להוכיח את עצמם במקום לנתק מגע ולהמשיך בחיים שלי כמו כל בן אדם נורמלי. לפעמים אני תוהה אם זה בכלל שווה את זה, כי ברוב המקרים הכל חוזר על עצמו שוב ואני מוצא את עצמי שוב פעם נפגע או מתאכזב מחדש.

זה סוג של אמונה שאולי בכל זאת מה שראיתי קודם עדיין קיים, שבסופו של דבר להחזיר רע ברע פשוט לא שווה את זה ולא  יגרום לי להרגיש טוב יותר. אני אדע שאני שלמרות מה שעשו לי, אני לא מתכוון להתנהג באותה הצורה, אלא רוצה להמשיך להתנהג כמו שאני רואה את העולם, ולהמשיך בקו שלי. ברוב הפעמים אני מצליח לטפל בתחושות וברגשות מסביב ובאמת להמשיך הלאה, אבל לאחרונה הרבה מהן הצטברו להן בפנים ומסרבות לצאת. אני מרגיש שממש זורם בתוכי רעל ששורף אותי מבפנים, והוא גורם ליותר מדי מחשבות רעות, על עצמי, על אחרים, גורם לתהיות, לטלטולים ולכעסים ולא נותן לי מנוח. אני מנסה לחזור לחיים נורמליים, להרגיש שוב כמו שצריך, להרים את הראש ולהסתכל הלאה, אבל הרעל הזה כובל אותי למקום ולא נותן לי. מצד שני, רובו נשאר בפנים ורק מעט מאוד ממנו מצליח לגלוש החוצה ולהתבטא, וגם אז מלווה בהתנצלות כלשהי. וככה הוא זורם לו בפנים, מציק ומרגיז, ומונע ממני להרגיש טוב כמו שאני רוצה להרגיש, כמו שמגיע לי. אני רוצה להוציא אותו מתוכי, להקיא אותו החוצה אבל הוא נשאר לו תקוע בפנים, כאילו חוגג על חשבוני ולא ממש מוכן להתפנות. עוד לא ממש מצאתי את הדרך הטובה ביותר להוציא אותו החוצה, וזה נראה שאם אני אשאיר את כל העניין לזמן, אני לא אצליח בחיים להגיע לזה.

הסלחנות הזו גורמת לרעל הזה להישאר לו בפנים ולהמשיך לחגוג. המחשבות הרעות שהוא גורם לי נשארות להן בפנים ולא יוצאות החוצה, ביחד עם כל סימני השאלה שהוא יוצר לי. בסוף, כלפי חוץ, אני נשאר אותו הדבר, אותו בן אדם טוב שעוזר לאנשים גם אם הם פגעו בו. למרות הכל, אם רק יתנו לי הזדמנות, אני לא אפחד לבוא ולהוציא את הכל החוצה. אולי, בסופו של דבר, אני פשוט טוב. טוב מדי. וחבל.

 

ולמרות הכל, היה היום אחד באפריל, ואני דאגתי למתוח מישהו. היום חופש שסידרו במיוחד עזר לזה ועל הבוקר שיגרתי לשותף למסלול הודעה ששואלת למה הוא לא הופיע להרצאה הבוקר. כשהוא ניסה להסביר שיש חופש ושאין לימודים, עניתי לו שהאולם מלא לגמרי ושאלתי אותו אם הוא מתכוון להגיע בשביל שאני אשמור לו מקום. בשלב הזה הוא כבר נשבר והיה מתוסכל מהעובדה שהוא כבר נסע הרחק הרחק הביתה וממש לא יכול להגיע להרצאה. בשלב הזה החלטתי שאין סיבה להכניס אותו יותר מדי לסרטים וגיליתי לו שגם אני בבית מאותה הסיבה. קצת חיוך (שטני...) אף פעם לא הזיק לאף אחד...

והנה כבר ליל הסדר, ואחרי כמה שנים אני ושני האחים שלי שוב עושים את הסדר ביחד, הפעם עם אמא. כנראה שהסיבה הפעם היא העובדה שזה גם יום ההולדת של אחותי. כבר בת 20 הקטנה, ולמרות הריבים, הכעסים והדברים הרעים שיש מדי פעם בינינו, היא תמיד תהיה אחותי. אני חושב שהיא הבן אדם שאני הכי רוצה להתקרב אליו, שאני הכי רוצה לתת לה להכיר אותי ואני אותה. בסופו של דבר, היא אחותי הקטנה.

שמור   בטל

23 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-23/4/2007 00:28

 

23 3/2007		דף חדש
		תגיות: טכניון, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, שחרור קיטור

אז הסמסטר הרביעי כבר כאן, ואחרי שבוע וחצי של לימודים אפשר להגיד שעד עכשיו השד לא כל כך נורא. טוב, הוא הרבה פחות נורא אחרי שהעלמתי לי השבוע את הפיזיקה מהמערכת וחסכתי לעצמי 6 שעות בשבוע של אי הבנה מוחלטת. אחרי שהתאפסתי לי על המערכת, גיליתי שרוב השבוע נדחס לו בראשון ובשני ושאר השבוע נראה כמעט כמו דף חלק. אחרי שיום ראשון מתפרש לו על 11 שעות (מתוכן 3 שעות חלון) וביום שני יש לי 6 שעות ברצף, מגיע יום שלישי עם שעה בודדת, יום רביעי נפרש לו מהבוקר עד הלילה אבל עם חורים ועם שיעור שחיה באמצע, וגם ביום חמישי יש רק שעה. בעצם, אם אני רק רוצה, שלישי וחמישי יכולים להפוך בקלות לימים חופשיים, אבל אני צריך איזשהו תירוץ לקום מהמיטה בבוקר ואין כמו טיפוס בוקר בשביל להתעורר.

אז ממה נתחיל? אולי מהקל אל הכבד. הקורס בגנטיקה כרגע הוא מעניין מצד אחד, וגורם לפיהוקים מהצד השני. בסמסטר הקודם היה קשה מאוד להעביר שלוש שעות רצופות של הרצאה אחת, אז עכשיו זה עוד יותר קשה כשהחומר מובן וקל לי. גם בהרצאה וגם בתרגול לימדו מה שלמדתי בקורס בהסתברות בסמסטר הקודם במשך חצי שעה בתרגול הראשון וזהו, אבל בשביל הביולוגיים בקהל (טוב, גם בשביל הביו-טנולוגיים והביו-כימאים) מסבירים את זה לאט-לאט וברור. "כן, כמו שאתם רואים זה כלל הכפל ואתם יודעים למה קוראים לו כלל הכפל? כי כופלים..." דרך מושלמת לפתוח שבוע ולהשלים שעות שינה משאר השבוע.

אחרי הגנטיקה אני ממשיך לעוד שעתיים באותו אולם בשביל ביוכימיה של חלבונים. שם מפוצץ לקורס שלוקח מכל העולמות ביחד. המרצה נראה קצת פסיכי, וכמובן דאג לציין שהרבה סטודנטים לא אהבו אותו אחרי המבחן שהוא נתן, מה שאומר שצריך להתכונן מספיק טוב ולגדל כבר מעכשיו את העגבניות שנשתמש בהן באוגוסט. הקורס הזה החזיר אותי לימי הסמסטר הראשון כשהשתמשנו במערכת הקורסים החדשה שיש בטכניון, רק שבפקולטה לביולוגיה לא ממש יודעים להסתדר עם משהו ממוחשב וכתוצאה מכך הם הסתבכו עם ההחלטה כמה ניסיונות צריך לתת לנו ואיך התשובות צריכות להינתן. אחרי מייל שבישר שיש 3 ניסיונות לכל תרגיל, הגשתי את הגיליון רק בשביל לגלות שקיבלתי 9 ושהוא לא נותן להיבחן שוב ולראות את המבחן. אני רק מקווה שאני לא צריך להזמין סריקה שלו עכשיו.

הקורסים הפקולטיים בינתיים לא מאכזבים. לפחות לא מבחינת הקושי שלהם והרצון לגרום לי סיוטים בלילות. הקורס באלגוריתמים מתהדר באותו מתרגל אחראי שהיה בקורס עם המבחן הזוועתי בסמסטר שעבר, ואחרי שהוא התגלה כזוועתי בפני עצמו, ערקתי למתרגל אחר, שאומנם לא הכי שבעולם, אבל לפחות הוא הרע במיעוטו. המרצה הוא שרוך ארוך שצריך להתכופף כשהוא עומד על הבמה בכיתה כדי לא להתנגש עם הפלורסנטים, מתלהב מהמקינטוש שלו שדרכו הוא מקרין לנו את ההרצאות ולא מבין למה המקרן לא מראה לו את הצבע האדום. בכלל, השקפים שלו מוזרים. אני נכנס לקובץ באתר ומגלה שיש שם 70 (!) שקפים ודבר כזה אני ממש לא יכול לשלוח לאבא שלי, אחרת ייכרתו כמה יערות גשם. רק מה? הוא עשה לנו כמה אנימציות וכל אנימציה קיבלה שקף משל עצמה. על הלוח זה ברור, מודפס – ממש לא.

מערכות הפעלה הבטיח להיות קורס מעניין ומאתגר. בתרגול הראשון, לכבוד פתיחת הסמסטר, נכנס המתרגל ולפני שהוא הספיק להציג את עצמו הוא דאג לבשר לנו כמה הקורס הזה חשוב וכמה צריך להתכונן אליו. הוא נתן דוגמא שכשהוא בחן אנשים לעבודה, מי שהגיע אליו עם ציון 90 בקורס התקבל כמעט אוטומטית, ומי שהגיע עם ממוצע 90 אבל עם ציון 60 בקורס, הלך לחפש עבודה במקום אחר. אכן, יודע להרגיע את הסטודנטים. אחר כך הוא התחיל לצעוק בקולי קולות וכמעט לקלל את הסטודנטים מסמסטרים קודמים וכמה טעויות היו להם וכמה כאבי ראש הם גרמו לו. זה כמובן עורר רחשים בקהל והתחילו תגובות לדברים שלו, שנענו בעוד צעקות. ככה נמשך השיעור, כשבין לבין הוא גם מעביר את החומר, או לפחות מנסה להעביר. השבוע כבר לא היה לי ספק. אני מעדיף לקום ב-7 בבוקר וללכת למתרגל אחר מללכת לזוועה הזאת. אני כבר מתכונן לשיעורי הבית בקורס שצפויים להיות ארוכים, כבדים ובעיקר מונעים מאנשים לישון.

את הסיור במערכת נקנח עם כימיה אורגנית. גם כאן יש לי 6 שעות בשבוע, אבל לא יכלו למצוא שעות יותר טובות להרצאות מאשר שש וחצי בערב ביום אחד וחמש וחצי בערב אחר? בכלל, להעביר שעתיים כל פעם באולם הכי גרוע בקמפוס הופך את כל הקורס הזה להרבה יותר מסובך ממה שהוא כבר. נכון לעכשיו החומר עוד מובן ופתיר, וגם את שיעורי הבית סיימתי מזמן, אבל אני יודע שכשאני אגיע למבחן באוגוסט או למבחן אמצע (50% תקף?! מה נסגר איתם?!) ואני אפתח את הקלסר המתפוצץ שלי, אני אגלה שאיפשהו איבדתי את הדרך אי שם באמצע.

גם בסמסטר הזה חוזרת הבעיה של מציאת שותפים בקורסים הפקולטיים. אחרי שהשותפות עם השותף מהשנה הראשונה התפרקה סופית אחרי שהוא כמעט גרם לשנינו להגיע לוועדת משמעת, נשארתי נטול שותפים. השותף בקורס עם המבחן הזוועתי בכלל לא בטוח אם הוא לוקח את קורסי ההמשך או נשאר סמסטר, וכל האנשים המוכרים כבר הספיקו לשריין להם אנשים, ואני מרגיש שאני צריך לרדוף אחרי אנשים וממש להתחנן בשביל למצוא לעצמי שותפים. זה נותן תחושה מגעילה שאין לי יותר מדי על מי לסמוך ושאין ממש מישהו שבאמת רוצה לעשות איתי את שיעורי הבית.

כל זה מוסיף לכל הרעל שמסתובב לי בזמן האחרון בגוף. הרבה פעמים אני מרגיש כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו, כאחד שאפשר לפנות אליו כשצריך משהו. ברוב הפעמים זה פשוט נכון, ולפעמים לא משנה כמה אני כועס על אותו אדם, כשהוא יבקש עזרה הוא יקבל אותה, אבל החד צדדיות הזאת תמיד תציק לי. יכול להיות שזה סתם ייאוש מהאנשים, יכול להיות שאני סתם מקטר במקום לקום ולעשות משהו רציני עם עצמי, אבל זה עדיין מציק וזה חלק מהאופי שלי שאני עדיין לא יודע אם הוא טוב או לא.

יותר מדי רעל מסתובב לי בגוף. הוא הצטבר לו במהלך כל הסמסטר ובמיוחד בחודש האחרון ואני לא מצליח להקיא אותו ממני. אפילו הכתיבה לא מצליחה לגרום לי להרגיש יותר טוב, ובטח שלא ניסיונות להתעסק בדברים אחרים. הרעל הזה לוקח ממני את תשומת הלב שצריכה להיות לדברים מסוימים ומפנה אותה לדברים אחרים שגורמים לי רק להרגיש יותר רע ויותר מבולבל. הוא גורם לי לא לרצות יותר דברים שפעם רציתי, אפילו באופן כללי בלי תלות באדם כזה או אחר. אני לי מושג איך אני מוציא את הרעל הזה ממני ואם בכלל אני יכול להוציא אותו ממני לבד או שאני צריך עזרה מבחוץ, אם בכלל אני יכול לסמוך עד כדי כך מישהו שיוציא אותו ממני (למרות שיש כאלו שעומדים בקריטריונים האלו). אני לא יודע אם פתרונות קסם של התנתקות ממקורות הרעל יעזרו כאן, כי הם יכולים רק להוסיף עוד, ובכלל, זה לא האופי שלי כי כמו שכבר כתבתי, אני אושיט את היד לעזרה למרות כמעט הכל. אבל אני לא יכול לחיות עם הרעל הזה, כי הוא מכאיב ולא נותן לי מנוחה ואת הדברים שאני צריך עכשיו יותר מהכל. קצת שקט בפנים, זה כל מה שאני מבקש.

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Titus Claudius ב-25/3/2007 09:14

 

4 3/2007		פירמוט
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, אהבה ויחסים, שחרור קיטור

כנראה המחשב שלי יודע מתי הזמן הנכון להוציא אותי מהכלים. אין תקופה טובה יותר להזדקק לו מאשר תקופת מבחנים, במיוחד כשכל החומר מאורגן בו ושצריך אותו. אז ביום חמישי בלילה כשרציתי לאתחל אותו, הוא החליט שנמאס לו באמצע ופשוט נכנס ללופ וסירב להעלות את מערכת ההפעלה. הזכרונות מהקריסה של ההארד-דיסק לפני שנה וחצי עלו, וכבר פחדתי שהנה הולכים לי עוד 800 שקלים. זה כמובן החלק היותר פשוט. הבעיה היא מה עושים בלעדיו. התמכרות, אתם יודעים. אחד השותפים לדירה שנשאר בסוף השבוע אמר שיכול להיות שהבעיה היא רק במערכת ההפעלה, אבל בשביל לבדוק צריך דיסק התקנה, וזה כמובן שנמצא בבית. הוא נתן לי דיסק התקנה של לינוקס, שזו מערכת הפעלה אחרת בשביל לנסות לראות אם באמת אין תקלה. יש אפשרות מיוחדת בדיסק להעלות את מערכת ההפעלה דרך הדיסק בלי להתקין אותו (כי אם אני מתקין אני מוחק את מה שיש לי) אז החלטתי שכרגע זה הדבר שהכי נוח לי בינתיים.

אז הוא סידר לי גישה מקרטעת לאינטרנט, והצליח לאפשר לי גישה עקיפה לקבצים שלי על המחשב, אבל לא ממש יכולתי לקרוא אותם, וגם לא להוסיף דברים בשביל שזה יקרה. ככה זה שמפעילים מערכת הפעלה מדיסק. זה גם נתן לי טעימה קטנה מה זה כל העניין הזה שמדברים עליו אצלנו על מערכות הפעלה שונות, אחרות מהווינדוז הרגיל. למען האמת, לא הכי התלהבתי אבל בינתיים גם אין לי ברירה אחרת. מחר בצהריים אמור להגיע הדיסק הנכסף שאני מקווה שיצליח לטפל לי במחשב כמו שצריך. בינתיים הכל הועמד בכוננות פירמוט בתקווה שלא נגיע לזה, לפחות לא בזמן הקרוב. עד אז, יש לי להתרכז במבחן של מחר ולהסתדר עם המחשבים בפקולטה (כמה טוב שאפשר למצוא דרכים להיכנס למעבדות מחשבים נחמדות, שקטות עם מחשבים איכותיים יותר, כאלו עם שני מסכים למחשב אחד).

 

זו כמובן היתה תוספת מושלמת לשבוע לא משהו, למרות שהיו בו רגעים טובים בהתחלה ובסוף. הסיפור שלי איתה (האחרונה שכתבתי עליה, מי שיודע, יודע) נגמר. האמת, קצת קשה להגיד נגמר על סיפור שאני לא בטוח שממש התחיל, ואם היה אמיתי. זה קשה לנסות לשים את האצבע ולהגיד איפה בדיוק הבועה שנבנתה סביב הסיפור הזה התפוצצה ולמען האמת, הפסקתי להבין מה קורה כאן ממזמן. אני טיפוס שרוצה לשלוט בחיים שלי, לא להרגיש שאני תקוע במקום, שאני זה שקובע מה קורה ופחות תלוי באחרים. חוסר החלטיות יכול להיות דבר טוב, הוא יכול להשאיר את כל האופציות פתוחות, אבל הצד השני יכול להישאר מבולבל ולא מבין מה קורה מסביבו. הייתי מאוד רוצה להבין אותה, אבל דווקא כשחשבתי שאנחנו מתקרבים, הרגשתי שהיא רק מתרחקת, וזה קורה אחרי שכל הסמסטר היא ניסתה להתקרב, רק שאני לא פירשתי את הסימנים נכון או שהעדפתי באותו זמן מישהי אחרת. דווקא כשפתאום זה התחיל להתגלגל, נתקעה אבן בדרך והכל התחיל להתערבב לו ולא להיות מובן.

אני לא יודע אם אני מרים ידיים מהר מדי ומעדיף לעצור את הכל. משהו בכל הקסם של ההתחלה נפגע, האמון שנתתי בה נפגע ודברים שהיו ברורים ופשוטים, נעשו מורכבים ולא ברורים. בסופו של דבר, קשר מגיע בסופו של דבר מקשר שנוצר בין שני אנשים. איפשהו הרגשתי שקשה יותר להשיג אותה, להתקרב אליה, ששנינו נמצאים בשני מקומות שונים לגמריי. קשר בין אנשים נוצר כי שניהם רוצים בו, ושניהם רוצים להתקרב האחד לשני, וכשרק צד אחד מתקרב והשני נשאר במקום או מתרחק, לא בטוח שיש טעם להכל. אני לא מתכוון למנוע מאף אחד את החופש שהוא רוצה, לא מתכוון למנוע מאף אחד לחוות חוויות אחרות, אבל נשאר לי טעם מר כזה, שאיפשהו קיבלתי מסרים סותרים לאורך כל הדרך.

כן, אני יודע. לפעמים אני חושב יותר מדי, אבל כנראה ככה זה איתי כשאני לא מבין דברים שאני מאוד רוצה להבין אותם. כל הסימני שאלה שהצטברו יחד עם הקביעה הסופית (שלה) פצעו את הלב, אבל אין טעם שכל הכאב הזה יהפוך עכשיו לכעס. זה לא אני, וזה בטח לא ישרת שום דבר ולא יגרום לי להרגיש טוב יותר. הבטחתי לה שיהיה מה שיהיה, זה לא יפגע במה שהיה קודם. עכשיו זו היא שתקבע לאן זה יילך מכאן, לאחת משתי הדרכים שבהן כל קשר שהתחיל ונגמר מהר מדי הלך בהן. זה יכול לחזור כמה צעדים אחורה ולהתפתח וזה יכול להתמוסס לו ולהיעלם. היא יודעת מי אני, מה אני שווה ואיפה אני נמצא בשביל להשיג אותי.

בסופו של דבר, כל הסיפור הזה לימד אותי עוד כמה דברים על עצמי. הוא הראה לי שבסופו של דבר הבעיה היא לא באמת בי (או לפחות לא רק בי) ושעדיין יש לי הרבה מה להציע (אם כמובן היו קונים). זה גם לימד אותי על הצורך להיפתח ולהראות צדדים יותר פנימיים ממני, אבל גם לדעת למי להיפתח, ומי באמת יצדיק את זה. מערכות ההגנה שלי עברו כיול מחדש, הן יודעות עכשיו טוב יותר איזה דברים צריכים לצאת קודם, ואיזה דברים צריכים להישאר בפנים. בחלק מהזמן צריך להפסיק לחשוב יותר מדי ולהתרכז בדברים החשובים, ואם כבר לחשוב, אז שהאנשים שאני באמת סומך עליהם, אלה שגרמו לי להרגיש טוב בשבוע האחרון, אלה האנשים שיידעו הכי מכולם איך אני נראה מתחת לכל הקליפות.

 

ולמרות הכל, שיהיה חג שמח. לכולם.

שמור   בטל

31 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Titus Claudius ב-7/3/2007 11:42