רבות מאיתנו כעסו על ציפי לבני שלא שלפה את הקלף הנשי מוקדם יותר. גם אני. איך לא סחפת אותנו בלהט פמיניסטי? סוף סוף יש הזדמנות להתלכד סביב הנשיות שלנו. להתעורר. מה איתך ציפי, למה את מחכה?!! אבל ציפי צדקה. אולי זה לא היה מתוכנן, אבל התזמון שלה היה מושלם. כי אצלנו הכל ממצה את עצמו מהר, אנחנו ממאיסים על עצמנו כמעט כל דבר, שנייה אחרי שהוא קורה. אם היא היתה מזכירה את היותה אישה ומשתמשת בקלף הזה לפני שלושה חודשים, זה אולי היה תופס ומחזיק מעמד שלושה שבועות, ואז זה היה נחלש. הביקורת נגד הגל הפמיניסטי הזה היתה מכרסמת בנו מהר מאוד ומצלקת כל גאווה נשית. "אז מה אם היא אישה?!" היינו שומעות שוב ושוב ונשחקות. בסוף זה היה מחלחל,  וזוהר ההזדמנות החד פעמית היה מתעמעם. ציפי באה אלינו כאישה אל נשים בתזמון מדויק ומושלם. בדיוק ברגע שבו נפל סופית האסימון שיש כאן הזדמנות נדירה לרומם אישה הכי גבוה שאפשר, בדיוק אז, הגיע יום הבחירות.

 

חוץ מזה היה כאן תהליך הפוך נוסף. לפני שהיא בכלל דיברה על הנשיות שלה, הם השמיצו אותה בשל היותה נקבה. כאילו היתה ילדה קטנה תועה בדרך. וכך ספגנו שוב ושוב עלבונות והקנטות כנשים והבטן הלכה והתמלאה בכעס, ובסוף ציפי שלנו באה וקטפה אותנו כפרי בשל.  כאילו אומרת: "הנה, שמעתן שוב ושוב, התעצבנתן שוב ושוב, זה הזמן להחזיר". ואנחנו החזרנו.   

 

אז נכון שהיא נזכרה בנו רק אחרי שהבינה שכל הבנים הרוויחו מהמלחמה והיא לא. אז מה. אולי זאת בכלל היתה אינטואיציה נשית שקשה לתרגם למילים. משהו בה אמר לאורך הדרך "זה עדיין לא הזמן לבוא כאישה" ופתאום היא הרגישה שזה כן הזמן. לכי תסבירי.

 

היא הצליחה. היא ניצחה. ועכשיו כל הבנים האלה יכולים להמשיך ולהעמיד פנים שזה לא קרה.

 

גם אם היא לא תהיה ראש ממשלה, אנחנו יודעות שהיא הצליחה להביא את הכי הרבה קולות, יותר מכל הגברים שבסביבה.