הבלוג של טליה פלד קינן

קיבלתי תגובות רבות לפוסט הקודם, חלקן היו נוקבות מאוד. זה תמיד קצת מעצבן לקבל ביקורת ואפילו קצת יותר מעצבן כשהביקורת מוצדקת, אבל זה גם נותן מקום למקצה שיפורים. מה שאמרו לי זה שהעליתי נורא יפה את השאלה "למה התקשורת דוחקת אייטמים חברתיים" אבל לא באמת התעכבתי על התשובה. אז הנה תשובתי המעט יותר מפורטת.

קודם כל התקשורת במידה רבה היא פניה של החברה. נכון שהיא גם משפיעה עליה וקובעת סדר יום, אבל היא גם משקפת את ההעדפות הקיימות בשטח. אז עם יד הלב, איפה אתם כצופים? האם אתם בשמונה בערב, בסוף היום, כשסיימתם יום עבודה מתיש והשכבתם את הילדים לישון (או שגרוע מזה - הם עדיין מתרוצצים בסלון), האם אז אתם באמת רוצים לשמוע מי סובל כאן סבל קיומי אמיתי, או שיותר קל ליהנות מהעיניים שסרקוזי תוקע בשדיים של בר רפאלי? אולי גם יותר פשוט לתת לפוליטיקאים לפטפט פטפטת מתמשכת שלא ממש נוגעת בנו ורק נשמעת נורא דרמטית, למרות שרוב הזמן היא לא.

אנחנו חושבים שאנחנו עם רחום, עם שמתגייס האחד למען השני, ואם יש כתבה על אמא וארבעה ילדים שגרים ברחוב אז כולנו נעזור לה. אבל זה ממש לא המצב. כל יום אנשים נזרקים כאן לרחוב, אבל הצופה יסכים לראות את זה רק פעם בחודשיים. ומצבו של הדיור הציבורי ממש לא מעניין אותנו, למרות שזה הפתרון לעניין הזה. איכשהו השואו שנותנים לנו חברי הכנסת כשהם מתגוששים במליאה כמו בגנון, בסיטואציה שאין בה שום תוכן אמיתי, יסעיר את רוב הצופים הרבה יותר מעוד עובד קבלן עשוק.

דבר שני, שאליו דווקא כן קצת התייחסתי, זה שלפעמים הדברים הגדולים נופלים על האנשים הקטנים, על הפרטים הקטנים ועל היומיום. לא לכל העורכים יש אג'נדה חברתית, חלקם גדלו על מהות קפיטליסטית לחלוטין ובכלל לא מבינים מה הדרישה המוגזמת הזאת לאחריות חברתית. אם ניקח לדוגמה את נושא זכויות העובדים, אז נקודת המבט של אותם אנשים דווקא תוהה על זכויות המעסיק, אולי הוא יתמוטט אם נקשה עליו יותר מדי. זו כמובן שאלה לגיטימית, אבל המיקוד של הדיון משתנה בה. הדוגלים בזווית זו גם יראו את הנזק והכוח המופרז שיש לאיגודים מקצועיים ולא את התועלת שהתאגדות כזאת מביאה לפועל הפשוט (או לפועל המתוחכם בהיי-טק).

הנקודה האחרונה כבר לא שייכת לפרקטיקה היומיומית, אלא יותר שורשית, וכאן התקשורת היא שחקן משנה. יש שחקנים הרבה יותר גדולים שיש להם אינטרס אמיתי שסדר היום הציבורי ילך אוטומטית לנושאים המדיניים, הביטחוניים והפוליטיים, כי שינוי חברתי עולה המון כסף למי שאוהב שהכסף יישאר אצלו. קל יותר לנצל כלכלית קבוצות מוחלשות מפוצלות. אין כאן שותפות מעמדית אמיתית. לא תראו את המאבטחים הרוסים והקופאיות הרוסיות חוברים לפועלים האתיופים ולתופרות הערביות. רובם כנראה עסוקים בלשנוא אחד את השני, ובטוחים שהשנאה הזאת יותר מועילה להם ממאבק חברתי מאוחד.

ואולי הם פשוט לא רואים איך שיתוף פעולה כזה באמת יעזור להם לגמור את החודש בפלוס בבנק. גם מערכת החינוך שמה דגש אדיר על לאומיות וצבא ומורשת, ולא על סולידאריות חברתית. הסולידאריות האמיתית היא בגולני, לא במסדרונות של הביטוח הלאומי. חוץ מזה, מי ידחוף נושאים חברתיים? ההצבעה לכנסת עדיין נקבעת על פי ימין ושמאל מדיני ולא על פי תפיסה כלכלית, אפילו בימים הכי קשים של הגזירות הכלכליות. עמיר פרץ היה סוג של הבטחה לשינוי אבל זה התמוסס. הוא הפך, כמה סמלי, לשר ביטחון.

אבל אני חייבת לסיים בנימה אופטימית, כי אם מתעקשים זה מצליח. למשל, בשבת האחרונה בתכנית של אושרת קוטלר שידרנו כתבה על מזרח ירושלים. 8 דקות על האיחוד שלא קרה, על זה שאין שם מים בברז, אין תשתיות, אין רחובות. ארנונה הם כן משלמים לעירייה אבל לא מקבלים הרבה תמורתה. למי שלא ראה, מומלץ להיכנס עכשיו לקישור, רק כדי לחזות בדבריו של ראש העיר, שנדמה שאי אפשר לרדת נמוך מהם.

לא קל להרים כתבה על מזרח ירושלים, ועוד 8 דקות. מתי בכלל שמעתם משהו "אזרחי" על הערבים במזרח ירושלים? והנה - הפתעה, היום ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה באורך שני עמודים(!) על מזרח ירושלים. אז אולי זה מקרי, או שפשוט ככה זה עובד, גם התקשורת מושפעת מעצמה. והסוד הוא להרים כתבות שאת מאמינה בהן, גם אם הן ממש מחוץ למפה המקובלת, בתקווה שמשהו יזוז כאן אחרי הכל.