חודש מאי בעיצומו. לא מזמן ציינו את ה-1 במאי, חג הפועלים, אבל כשהמשק הולך ומתבסס על שיטות של ניצול דורסני ועל עובדי קבלן עשוקים, אין מה לחגוג. ומשום מה גם אין איזו מהפיכה חברתית להילחם עליה. השיטה הקפיטליסטית ניצחה, לא חג לפועלים וגם לא מאבק ממשי להם. כבר שנים שאין תהלוכות מפוארות לצלם והיום הזה לא קיים על סדר יומה של התקשורת. פה ושם מארגנים ארגונים חברתיים כמו "מען" אירועים קטנים ומחאה שקטה, וילדי הנוער העובד עושים קומזיץ. זהו. אפילו ההסתדרות עסוקה ברומן החדש שלה עם התעשיינים. רומן שיש בו חשיבות אבל הוא מצליח לעקר חלקים נרחבים של מאבק. מותו של חג הפועלים התרחש כבר מזמן, אבל איכשהו בשנים האחרונות עוד ניסו למכור לי אייטמים לסיקור שלצערי לא עברו את המסך. השנה, כמה עצוב, אף אחד כבר לא ניסה. זהו, זה אבוד.

 

ארגוני הנשים, לעומת זאת, נערכים למאבק חדש בהתמודדות עם חוק חזקת הגיל הרך - האם ילדים עד גיל 6 ימשיכו לגדול אוטומטית עם האמא אחרי הליך גירושין. הפמיניסטיות חצויות. גם לי לקח זמן להבין למה לא נוח לי עם האפשרות שילדים לא יישארו אוטומטית עם אמא שלהם. הרי זה באמת יכול סוף סוף לשחרר אותנו מהקישור המיידי לבית ולמטבח ולהציב את השאיפות שלנו לקריירה ולהתפתחות כשוות לאלו של הגבר. אז מה הבעיה?

 

 הבעיה היא שסדר הדברים התהפך. בפועל אנחנו עדיין מגדלות את הילדים. עדיין מרוויחות פחות. בפועל אין שוויון לאורך חיי הנישואין אז מה פתאום התעוררו עם הרצון לשוויון מאולץ שכזה דווקא בגירושין? והתשובה היא שזה עוד קלף להחליש את האישה. עוד קלף שיאיים עליה ויגרום לה לא להתגרש כדי לא להפסיד את הילדים. או לוותר על רכוש כדי להרוויח את הילדים (ילדים שהיא הרי גידלה גם ככה עד עכשיו). עוד קלף של הגבר ברבנות, עוד קלף לגבר שיש לו כסף לעו"ד. כי אם התלות הכלכלית לא עשתה את העבודה וחלק מהנשים עדיין מתגרשות, אז המשפט המנצח "אני אקח לך את הילדים" יעשה את העבודה. ולגבי טובת הילד, הוא הרי רגיל עדיין שאמא מגדלת אותו. אם אמא הייתה טובה עד עכשיו אז היא טובה גם להמשך. כן, נכון, אוטומטית!

 

על הנייר זה נשמע נורא מתקדם, אבל החיים לצערי לא מתנהלים על הנייר ויש עוד הרבה שלבים בדרך לפני שלוקחים מאיתנו את הדבר הגדול ביותר. תתחילו לשלם לנו בעבודה כמו לגברים, תתחילו לבוא הביתה בארבע או שאולי תהפכו לעקרות בית בעצמכם, תתחילו לאפות עוגות ליום הולדת ולהישאר איתם בבית כשהם חולים, ותעשו את כל זה במהלך הנישואין, ואז נדבר. במחשבה שנייה, אם זה באמת היה מתנהל כך במהלך שנות הנישואין אז חצי ממקרי הגירושין ממילא היה נמנעים.    

 

ורק שאלה קטנה ואופרטיבית - מי ידון בכלל בכל התיקים האלה שיבחנו מחדש כל מקרה ומקרה לגופו? הרי בתי משפט קורסים גם ככה, עו"ס לא מספיקים למלא תסקירים גם ככה, מאיפה יצוץ כל כוח האדם הרב הזה שינהל את כל אותם מאבקים חדשים?