לאחרונה מזמינים אותי להשתתף בפאנלים שונים ומגוונים העוסקים כולם באותו נושא: מצבם של האייטמים החברתיים (בכי רע, תודה ששאלתם) ולמה קשה כל כך לדחוף ענייני רווחה. אז קודם כל, אחרי אירועי רותי סיני שכמעט פוטרה מ"הארץ", אני נדרשת לזהירות גדולה בכתיבת הפוסט הזה. מי יודע לאן זה יתגלגל. ליתר ביטחון אקדים ואומר שאני מתה על הבוס שלי, ערוץ 10 הוא 10 וכל חבריי לעבודה הם 10.

 

ולעניינינו, איך באמת קורה שהתחום החברתי, כמעט בהגדרתו, הוא לא רק "לא סקסי", אלא משבית שמחות של ממש. למה פטפטת של פוליטיקאים, צרות של גנרלים ואפילו פושעים מליגה ז' מצליחים להידחף לכותרות לעתים קרובות כל כך, בניגוד גמור לנושאים שמשפיעים הכי הרבה על חיי היומיום שלנו. הרי את כולנו אמור לעניין, למשל, מה קורה בשוק העבודה, מה מצבנו כעובדים, האם יש חוק ששומר עלינו ואם יש בכלל מי שיטרח לאכוף אותו. זו המשמעות הכי בסיסית של להצליח לגמור את החודש. כולנו אמורים לדאוג מהפנסיה שנקבל (או שלא), מהזכויות שלנו כשנזדקן או מזה שאנחנו נדפקות רק בגלל שאנחנו נשים.

 

למה בכל הנושאים האלה הסטנדרט העיתונאי מחמיר במיוחד? זה לא מספיק להביא נושא או בעיה, זה צריך להצטלם טוב, להיות קצת יותר צהוב, פולשני, חדשני ופירוטכני. וכאן תמיד עולה השאלה האם התקשורת היא פשוט פניה של החברה, חברה שהסולידריות שבה מתרופפת, חברה שטופת מוח שמאמינה שעוד הערכת מצב של עוד אלוף במיל יותר מעניינת מילדים עניים שאין להם עתיד, והם דור העתיד שלנו. או שאולי התקשורת מניחה מראש הנחה סמויה שזה לא מעניין, ומוותרת מלכתחילה על האייטמים האלה בשמנו (כצופים).

 

האמת היא שאין כאן תשובה אחת. פעם זה כך ופעם אחרת. זה תלוי מה התכנית, מי העורך, מה קרה באותו יום והאם ביום שלפני צופים זיפזפו בדיוק ברגע שהיתה כתבה חברתית. וגם לי אין תשובה מובהקת למה להרבה אנשים קל יותר לראות אסונות ואנשים מוכי גורל מהחומרים של דסק החוץ, אבל הם ממש מפהקים כשזה קורה כאן אצלנו.

 

מצד שני, ואת זה חשוב לזכור, כשיש כתבה חברתית טובה היא מעוררת גל תגובות יותר מכל כתבה אחרת. ואנחנו גם רואים יותר תכניות מבעבר עם אג'נדה חברתית. אולי בסוף יווצר שובע מהקלילות והאיוולת ונחזור להיות קצת יותר כבדים ורציניים. לא נרצה אסקפיזם, נעדיף אקטיביזם.