הבלוג של טליה פלד קינן

נשים רוצו כבר לפוליטיקה! רוצו בהמוניכן להיבחר לרשויות המקומיות. כיום מתוך 253 ראשי רשויות רק 4 בלבד הן נשים. מדובר בפחות מ-2%. עשו כל מה שצריך, תתלכלכו, תתפלשו, תקמבנו. הם פשוט הולכים ומסמנים טריטוריה. מסמנים כל עץ וגינה ותוחמים את שטח מנהיגותם והובלתם.

כרגע מתמודדות 33 נשים לראשות ערים בבחירות הקרובות. אני מאחלת לכולן לנצח. זה הזמן להסיר כפפות, לא אכפת לי בכלל איך הן, ומה יכולותיהן. פשוט שינצחו. גם אם הן כושלות, רופסות, מושחתות, נטולות חוכמה וצרות אופקים. זה בסדר, יש לנו כבר הרבה גברים כאלה, אז שיהיו קצת נשים מזן דומה, אבל עם רחם. העיקר שיהיו נשים. אח"כ נשפר עמדות, נבחר בנשים איכותיות, אבל קודם כל שנתרגל את עצם הבחירה באישה.

 די, נמאס. אין יותר כוח להישאר מאחור, להיות רוב אבל אנדר דוג. אל תפקפקו לרגע, אם אתן לא בראש הפירמידה האינטרסים שלכן פחות מיוצגים. וזה לא משנה מה אתן רוצות, זה פחות קורה. אתן צריכות להיות מי שמקבלות את ההחלטות המכריעות. יש מקומות שהצלחנו יותר. אבל בשלטון המקומי זאת קטסטרופה. מה יש? מה קרה? לא נצליח להביא מודל נשי מוצלח יותר מאורי לופוליאנסקי בירושלים? לא מגיעה לבירתנו המאוחדת אישה שווה? לפחות שתתמודד, שתזכיר לנשים חרדיות, חילוניות וערביות שמותר להרים ראש. אין לנו גרסה ראויה יותר ליונה יהב בחיפה? ליהודה בן חמו בכפר סבא?

הנתונים באים מהוועדה למעמד האישה בכנסת, שם המצב טוב יותר, אך רחוק מלהיות מזהיר. כמו שאמריקה צריכה להתרגל לנשיא שחור, סליחה, אפרו אמריקאי, אנחנו צריכות להתרגל לעצמנו. אנחנו הרוב.

חודש מאי בעיצומו. לא מזמן ציינו את ה-1 במאי, חג הפועלים, אבל כשהמשק הולך ומתבסס על שיטות של ניצול דורסני ועל עובדי קבלן עשוקים, אין מה לחגוג. ומשום מה גם אין איזו מהפיכה חברתית להילחם עליה. השיטה הקפיטליסטית ניצחה, לא חג לפועלים וגם לא מאבק ממשי להם. כבר שנים שאין תהלוכות מפוארות לצלם והיום הזה לא קיים על סדר יומה של התקשורת. פה ושם מארגנים ארגונים חברתיים כמו "מען" אירועים קטנים ומחאה שקטה, וילדי הנוער העובד עושים קומזיץ. זהו. אפילו ההסתדרות עסוקה ברומן החדש שלה עם התעשיינים. רומן שיש בו חשיבות אבל הוא מצליח לעקר חלקים נרחבים של מאבק. מותו של חג הפועלים התרחש כבר מזמן, אבל איכשהו בשנים האחרונות עוד ניסו למכור לי אייטמים לסיקור שלצערי לא עברו את המסך. השנה, כמה עצוב, אף אחד כבר לא ניסה. זהו, זה אבוד.

ארגוני הנשים, לעומת זאת, נערכים למאבק חדש בהתמודדות עם חוק חזקת הגיל הרך - האם ילדים עד גיל 6 ימשיכו לגדול אוטומטית עם האמא אחרי הליך גירושין. הפמיניסטיות חצויות. גם לי לקח זמן להבין למה לא נוח לי עם האפשרות שילדים לא יישארו אוטומטית עם אמא שלהם. הרי זה באמת יכול סוף סוף לשחרר אותנו מהקישור המיידי לבית ולמטבח ולהציב את השאיפות שלנו לקריירה ולהתפתחות כשוות לאלו של הגבר. אז מה הבעיה?

 הבעיה היא שסדר הדברים התהפך. בפועל אנחנו עדיין מגדלות את הילדים. עדיין מרוויחות פחות. בפועל אין שוויון לאורך חיי הנישואין אז מה פתאום התעוררו עם הרצון לשוויון מאולץ שכזה דווקא בגירושין? והתשובה היא שזה עוד קלף להחליש את האישה. עוד קלף שיאיים עליה ויגרום לה לא להתגרש כדי לא להפסיד את הילדים. או לוותר על רכוש כדי להרוויח את הילדים (ילדים שהיא הרי גידלה גם ככה עד עכשיו). עוד קלף של הגבר ברבנות, עוד קלף לגבר שיש לו כסף לעו"ד. כי אם התלות הכלכלית לא עשתה את העבודה וחלק מהנשים עדיין מתגרשות, אז המשפט המנצח "אני אקח לך את הילדים" יעשה את העבודה. ולגבי טובת הילד, הוא הרי רגיל עדיין שאמא מגדלת אותו. אם אמא הייתה טובה עד עכשיו אז היא טובה גם להמשך. כן, נכון, אוטומטית!

על הנייר זה נשמע נורא מתקדם, אבל החיים לצערי לא מתנהלים על הנייר ויש עוד הרבה שלבים בדרך לפני שלוקחים מאיתנו את הדבר הגדול ביותר. תתחילו לשלם לנו בעבודה כמו לגברים, תתחילו לבוא הביתה בארבע או שאולי תהפכו לעקרות בית בעצמכם, תתחילו לאפות עוגות ליום הולדת ולהישאר איתם בבית כשהם חולים, ותעשו את כל זה במהלך הנישואין, ואז נדבר. במחשבה שנייה, אם זה באמת היה מתנהל כך במהלך שנות הנישואין אז חצי ממקרי הגירושין ממילא היה נמנעים.    

ורק שאלה קטנה ואופרטיבית - מי ידון בכלל בכל התיקים האלה שיבחנו מחדש כל מקרה ומקרה לגופו? הרי בתי משפט קורסים גם ככה, עו"ס לא מספיקים למלא תסקירים גם ככה, מאיפה יצוץ כל כוח האדם הרב הזה שינהל את כל אותם מאבקים חדשים?

למרות שרבים המנהלים הגברים שמקטרים עלינו - שאנחנו יוצאות מוקדם הביתה לילדים, ויש לנו גם מן מנהג נפסד שכזה להיכנס להריון; ולמרות ההטרדות המיניות במקומות עבודה, שברובן המוחלט פועלות איכשהו רק מהכיוון הגברי לנשי; ולמרות השוביניזם, נשים בישראל פשוט רוצות גבר שינהל אותן!

את הנתון הזה קיבלתי מאתר ALLJOBS שערך סקר ובו התברר כי 55 אחוז מהנשים מעדיפות שיהיה להן מנהל ולא מנהלת. רק 20 אחוז העדיפו בוסית אישה, לשאר הנשים זה לא ממש משנה. דווקא אצל גברים נרשמה סולידריות הרבה יותר חזקה, ואצלם רק 23 אחוז מעדיפים בוסית אישה.

יום האישה הבינלאומי בפתח ואנחנו עדיין תקועות מאחור בעולם מושגים מיושן. עדיין מעדיפות סמכות גברית על כל צורותיה, לקבל הוראות מהגבר בבית, חושדות בנשים שהצליחו להתקדם. ניסיתי קצת לבדוק למה זה, לא מחקר אקדמי, סתם שיחות מסדרון. הטענה השכיחה היא שנשים שהפכו מנהלות אימצו לעצמן תכונות גבריות, רק באופן מוקצן יותר מהגבר הממוצע. הן פחות סלחניות, יותר משימתיות ודורשניות ופחות מתחשבות באילוצים שלך כאישה, כי הן הרי נשים בעצמן.

אז קודם כל הערה קטנה: לדעתי אנחנו מלכתחילה בוחנים נשים במושגים שלא נדבקים בכלל לגבר. מה למשל המקבילה הגברית לביצ'ית מהגהינום? אבל מעבר לזה, יש כאן לטעמי משהו יותר בסיסי: התפיסה שלנו, הנשים, את יחסי הכוח לא השתנתה ונשארה מסורתית מאוד. קל לנו וכמעט מובן מאליו עבורנו לקבל גבר בעמדת השפעה.

מלבד זאת, נשים עדיין ממוצבות כקבוצת מיעוט. עדיין מרווחיות פחות (שכר הגברים גבוה משכרן של נשים בכ-40 אחוז), מקודמות פחות, לא מגיעות לצמרת כמו גברים. וכשהסטטיסטיקה הזאת לא לטובתן הן מתחרות אחת בשנייה על אותה משבצת. מה הסבירות שתהיינה שתי נשים בעמדות מפתח? לא גבוהה! אנחנו אמנם מהוות חצי מכלל האוכלוסייה, אבל בצמרת צפוף, וברור לנשים שאין שם מקום בלי גבול: יש משבצת נשית אחת והתחרות במקרה כזה הופכת דורסנית. לגברים אין את זה כי אין להם שום תקרה עקרונית.   

מדי פעם יש סיפורים נחמדים על עסקים נשיים. למשל, עו"ד אורנה לין שהמשרד שלה מאויש כולו על ידי נשים עורכות דין. או שרי אריסון שמקיפה עצמה בנשים מנהלות (ממש כמו פרס). אבל זה עדיין יוצא דופן. יום האישה בא עלינו לטובה, אבל אנחנו פשוט מעדיפות את הגברים מעל.