למרות שרבים המנהלים הגברים שמקטרים עלינו - שאנחנו יוצאות מוקדם הביתה לילדים, ויש לנו גם מן מנהג נפסד שכזה להיכנס להריון; ולמרות ההטרדות המיניות במקומות עבודה, שברובן המוחלט פועלות איכשהו רק מהכיוון הגברי לנשי; ולמרות השוביניזם, נשים בישראל פשוט רוצות גבר שינהל אותן!
את הנתון הזה קיבלתי מאתר ALLJOBS שערך סקר ובו התברר כי 55 אחוז מהנשים מעדיפות שיהיה להן מנהל ולא מנהלת. רק 20 אחוז העדיפו בוסית אישה, לשאר הנשים זה לא ממש משנה. דווקא אצל גברים נרשמה סולידריות הרבה יותר חזקה, ואצלם רק 23 אחוז מעדיפים בוסית אישה.
יום האישה הבינלאומי בפתח ואנחנו עדיין תקועות מאחור בעולם מושגים מיושן. עדיין מעדיפות סמכות גברית על כל צורותיה, לקבל הוראות מהגבר בבית, חושדות בנשים שהצליחו להתקדם. ניסיתי קצת לבדוק למה זה, לא מחקר אקדמי, סתם שיחות מסדרון. הטענה השכיחה היא שנשים שהפכו מנהלות אימצו לעצמן תכונות גבריות, רק באופן מוקצן יותר מהגבר הממוצע. הן פחות סלחניות, יותר משימתיות ודורשניות ופחות מתחשבות באילוצים שלך כאישה, כי הן הרי נשים בעצמן.
אז קודם כל הערה קטנה: לדעתי אנחנו מלכתחילה בוחנים נשים במושגים שלא נדבקים בכלל לגבר. מה למשל המקבילה הגברית לביצ'ית מהגהינום? אבל מעבר לזה, יש כאן לטעמי משהו יותר בסיסי: התפיסה שלנו, הנשים, את יחסי הכוח לא השתנתה ונשארה מסורתית מאוד. קל לנו וכמעט מובן מאליו עבורנו לקבל גבר בעמדת השפעה.
מלבד זאת, נשים עדיין ממוצבות כקבוצת מיעוט. עדיין מרווחיות פחות (שכר הגברים גבוה משכרן של נשים בכ-40 אחוז), מקודמות פחות, לא מגיעות לצמרת כמו גברים. וכשהסטטיסטיקה הזאת לא לטובתן הן מתחרות אחת בשנייה על אותה משבצת. מה הסבירות שתהיינה שתי נשים בעמדות מפתח? לא גבוהה! אנחנו אמנם מהוות חצי מכלל האוכלוסייה, אבל בצמרת צפוף, וברור לנשים שאין שם מקום בלי גבול: יש משבצת נשית אחת והתחרות במקרה כזה הופכת דורסנית. לגברים אין את זה כי אין להם שום תקרה עקרונית.
מדי פעם יש סיפורים נחמדים על עסקים נשיים. למשל, עו"ד אורנה לין שהמשרד שלה מאויש כולו על ידי נשים עורכות דין. או שרי אריסון שמקיפה עצמה בנשים מנהלות (ממש כמו פרס). אבל זה עדיין יוצא דופן. יום האישה בא עלינו לטובה, אבל אנחנו פשוט מעדיפות את הגברים מעל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
