מכוניתי המנוחה, הבריטי הנערץ, והבנות
פעם, לפני כשנתיים, קנינו, גבי ואני, את מכוניתנו הראשונה באוסטרליה. המכונית שירתה אותנו נאמנה ואף נסעה איתי במשך יומיים כל הדרך מקווינסלנד עד למקום מגורי הנוכחי, לא רחוק מסידני.
אתמול לקחתי את הקטנה לבית הספר בדרכי לאוניברסיטה. מייקל נשאר בבית לעבוד על התזה שלו, הגדולה נשארה בבית באופן כללי, ואני, מכוניתי והקטנה שמנו פעמינו צפונה אל מקום תעסוקתנו.
כבר בכביש המהיר שמתי לב שמשהו לא בסדר. הטמפרטורה זינקה לשמיים, המכונית השמיעה קולות של חוסר שביעות רצון, ואז, בשמונה וחצי בבוקר, באמצע הכיכר בכניסה לאוניברסיטה, היא כבתה ולא הסכימה להניע מחדש.
שלחתי את הקטנה לבית הספר (עשר דקות הליכה) ועמדתי אובדת עצות כשהתנועה סביבי זורמת.
כמה סטודנטים אוסטרלים חסונים הגיעו בריצה, וכמה מרצים חסונים-פחות הגיעו ברכב, וכולם בכוחות משותפים דחפו אותי עד למקום חניה מול לגן הילדים שליד האוניברסיטה.
שם, צחוק הגורל, עובדת האקסית של מייקל.
עודני מחכה למחלץ התנועתי שיגיע לגזור את דינה של מכוניתי הבלתי-ייצוגית בעליל, נכנסתי לגן הילדים כדי להסביר שאני תופסת חניה של רבע שעה למשך יותר זמן. על דלת הזכוכית בכניסה לגן מודבקות המילים "ברוכים הבאים" בכל שפות העולם כמעט.
גם בעברית.
כנראה שלא היו למדביקים די מדבקות, כי כתוב שם בניקוד מלא "בְּרוּכִים הַכָּאִיס".
 
מכוניתי כנראה לא תשוב לאיתנה, ועל כן בצער רב אני נפרדת מפיסת העצמאות האחרונה שלי כאן.
(אגב, הגדולה קנתה אוטו ממש לפני שבוע. היא טרם הוציאה רשיון).

---

הבריטי, לאור פועלו לטובתי בימים האחרונים, יקודם מעתה להיקרא כאן "הבריטי הנערץ". נוסף על היותו מנחה מצויין לדוקטורט ומומחה בפתירת עימותים, הוא מסתבר גם מורה מצויין של מיומנויות אלו. אני מאד שמחה על השיעור הזה שבחרתי לי, ומהשמחה הזו ניתן להסיק שזה עובד.
 
השבוע, בכל אופן.

---

יש ימים, או יותר נכון רגעים, שהכל עובד חלק. ובימים כאלו אני שמחה מאד שהבנות איתנו. הן מוסיפות נפח, עניין, חיים ועושר לחוויה היומיומית שלנו. "עובד חלק" זו הגזמה, האמת. במקרה הטוב, אפשר לומר שהדברים מצליחים. כלומר, הקטנה עושה מה שמבקשים ממנה, משתפת פעולה, מתנהגת אלי בחביבות. הגדולה לא מתווכחת, או יוזמת בעצמה השתתפות בעבודות הבית, או מבצעת הידברות בוגרת. זה נחמד כשהן רוצות לשתף אותי במה שעובר עליהן, במשהו שהן מתרגשות ממנו, בבגדים שקטנים עליהן. זה נחמד שארבעתנו יושבים לארוחת בוקר, או ערב, וצוחקים או מתלוצצים או מחליטים דברים ביחד.
כמובן שיש רגעים, ולא מעט, שדברים עובדים גרוע. הגדולה ומייקל נגררים לצעקות הדדיות, הקטנה מתווכחת ונעלבת, הן מתעלמות ממני במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע אני נתפסת כחלק מהמערכת והן נרגזות גם כלפי. ברגעים כאלו, זה תלוי. אם מייקל ואני עובדים על הקשיים ביחד, אני מרגישה סיפוק, כי בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל אני מצליחה להחזיר את הדברים לתיקונם. אם מייקל איננו ואני לבד עם הבנות, אני מבינה היטב לליבם של כל ההורים החורגים המבקשים לשלח את ילדי בני זוגם לפנימיה מרוחקת ככל האפשר, רצוי על אגם בשוויץ.
הזמן משחק תפקיד, ואני רואה את ההתקדמות, מילימטר אחרי מילימטר, ביחס שלהן אלי, ביחס שלהן אליו, ביחס שלו אליהן, ויודעת -
 
הקשיים האמיתיים עוד לפני, כי על תינוקות* אני לא יודעת כלום.

 

* וגם לא צריכה לדעת, כרגע, אבל אתם יודעים איך אני אוהבת להיות מוכנה, ולכן אתחיל בהתלמדות כבר עכשיו.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/8/2007 07:25, בקטגוריות הורות - בקרוב, משפחתי וחיות אחרות, מטה לחמי שיחייה
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/8/2007 12:47

פשרות

בתחילת השבוע עשינו שיחה משפחתית. זו פעם ראשונה שנכחתי בשיחה משפחתית, על אחת כמה וכמה הייתי בהנהגת שיחה שכזו.
הגדולה עדיין גרה איתנו. היא עוד לא מצאה עבודה ויש לה שפע של הסברים. אני אישית מאמינה שהגדולה הולכת בעקבות המודל של אמא שלה - להתחתן, ללדת, ולחיות מפרנסה של מישהו אחר. אולי אני פסימיסיטית ואולי אני טועה, אולי זה רק שלב כזה, אולי היא תצא מזה.

מייקל לא רוצה שהיא תגור איתנו. הוא אוהבת אותה מרחוק. כשהיא כאן, הוא אומר, היא עושה הכל קשה יותר, מרגיז יותר, פחות נעים. ממה שהספקתי לראות, הגדולה מחפשת לריב עם מייקל, ואיתי זה רק עניין של זמן. מייקל רב איתה על כל מני דברים - על הבאלאגן שהיא עושה בבית, על ההפרעות שהיא גורמת, על דרישות שהיא מציבה, ועל ההתערבות שלה בחינוך של אחותה הקטנה.
אני לא אוהבת מריבות. גדלתי בבית שהמריבות בו היו בבחינת אסון טבע, או בבחינת פיגוע התאבדות. זה לא תלוי בך, זה יקרה בוודאות, אין לך שום שליטה או יכולת למנוע, ובסופו של דבר העולם שלך נחרב עד היסוד. אני יודעת שברוב העולם מריבות אינן סופניות כמו בחווית הילדות שלי, אבל עדיין - לא אוהבת מריבות. אני מתערבת כמעט בכל מריבה שמתחילה להתפתח. הם לא יודעים להגיע לפשרה, שני אלה. כשאני שומעת את הטונים מתחילים לעלות, אני נכנסת לתוך הויכוח ומבררת את דרישות הצדדים. עד עכשיו מנעתי את כל המריבות, אבל נכון לערב השיחה המשפחתית הרגשתי שהגדולה מאד לא אוהבת את זה. קודם כל, בעיניה ההתערבויות שלי תמיד היו נגדה. כשאמא שלה היתה מתערבת, היא היתה מתערבת לטובתה והמריבה היתה עוברת להיות בין אמא שלה למייקל. שנית - הגדולה אוהבת לריב. מייקל לא. מריבות הן דרך נוחה בשבילה להשיג את מה שהיא רוצה.
לא כל אך אכפת לי שהגדולה גרה איתנו. אני מעדיפה את ההזדמנות הזו לתקן את היחסים בינה לבין מייקל. לטווח הארוך, זה יותר בריא לה, ומכאן שזה יותר בריא לו. קשר טוב עם בני משפחה תמיד משמח. מייקל רצה לעשות לגדולה חיים קשים כאן, שידרבנו אותה לצאת מכאן, ואני התנגדתי. באמת היית רוצה שהיא תגור עם איזה אפס בגלל שלא טוב לה לגור איתך? שאלתי אותו. במקום זה עשינו רשימה של עבודות בית וחילקנו אותן בין כולנו. אני קיבלתי את שטיפת הכלים, יען כי האוסטרלים בכלל (והמשפחה הזו בפרט) שוטפים כלים בצורה מעוררת חלחלה שמשאירה עליהם שפע של סבון, ואני - גם ככה הבטן שלי לא איזה גאווה לאומית, ולא חשוב מאיזה לאום.
התחלנו את השיחה עם הרבה חששות הדדיים. הגדולה חששה שמה יגרשו אותה מהבית. הקטנה חששה להפסיד דמי כיס. אני חששתי מעימות ומריבות, ומייקל כנראה גם, אם כי הרבה פחות ממני. להפתעתי, דווקא הגדולה שיתפה פעולה יפה. אחרי כמה משפטים ראשוניים של התשטות ילדותית, היא דווקא העירה הערות על קשיים בצורה בונה מאד. למשל - "כשאנחנו מצחקקות ומדברות בקול רם, אתם מגרשים אותנו מהחדר בטענה שזה מעצבן. אבל אנחנו בנות, ואנחנו צריכות לקשקש ולצחקק בשביל הקשר שלנו. וכשאתם מגרשים אותנו, זה גורם לנו להרגיש דחויות". הבנות העיפו מבט אחד על רשימת עבודות הבית ושאלו את מייקל - היית על סמים כשכתבת את זה? נראה לך שהגדולה מסוגלת לסדר את הבית? מבחינתה, הבית תמיד - 'מסודר מספיק'. אני אסדר, אמרה הקטנה. הגדולה יכולה לקחת את הכביסה. ועוד משהו, אמרה הקטנה, אולי כדי להקל קצת את האווירה נעשה ערב משחקים משפחתי פעם בחודש?
הקטנה היא לכאורה ילדה מאד נוחה, אבל למעשה היא ילדה מאד מניפולטיבית. אני מקבלת את הרושם שהיא התאכזבה לגלות שהקסמים שלה לא פועלים עלי והמניפולציות שעשו את אמא שלה לטרף קל חולפות על ידי. למשל, היא קיבלה את המטלה של שטיפת הרצפה. היא "שכחה" לשטוף ביום שיועד לכך, והיא שוב "שכחה", גם כשמייקל שלח לה טקסט להזכיר, והיא "גילתה שזה לוקח המון זמן" (כלומר, יותר מהזמן שלוקח לאוטו להגיע מקצה הסמטה ועד לחניה, קרי שלושים שניות), וכשמייקל הודיע לה שאם הרצפה לא שטופה היום היא לא מקבלת דמי כיס, היא פתאום גילתה שהכתמים "לא יורדים". מגע קל במטלית גילה שהכתמים אכן לא יורדים, אם לא מורידים אותם. לבסוף, משלא נותרה עוד ברירה והיא נאלצה לשטוף את הרצפה, היא פצחה במסכת היאנחויות וגניחות של "הוי, אני כל כך עייפה" (בשמונה בערב). לקח לקטנה עשרים דקות להבין שביטויי ההשתתפות שלי בצערה לא מתפתחים לכדי הצעה לשטוף במקומה, או הצעות לוותר לה על תפקידה. הקטנה עברה לשיטת השוחד. בכל פעם שאני מכינה שתיה חמה, אני שואלת את הנוכחים בבית אם הם רוצים גם. הקטנה בדרך כלל רוצה, ולא אכפת לי להכין. הקטנה מעולם לא הציעה לי, גם אם היא הכינה בעצמה. גם אמא שלה לא היתה מציעה, ניחם אותי מייקל. היא פשוט לא רגילה לזה. אני אראה בזה הישג אמיתי, אמרתי למייקל, ביום שבו היא תכין שתיה לעצמה ותציע לי גם. אבל יש לי סבלנות. והנה, עוד הקטנה מתמודדת באומץ לב עם שואב אבק, היא ניגשה לפתע אל הקומקום והציעה לי שתיה. נדהמתי ברגע הראשון. לא תודה, עניתי, אבל יפה מצידך להציע. אחרי כמה דקות שמתי לב שהקטנה לא הכינה שתיה חמה לאיש. גם לא לעצמה. הרתחת המים נותרה חידה בעיני. ואז נפל האסימון: היא ניסתה לקנות אותי בכוס תה! התחייכתי לעצמי. אני כנראה נתפסת כחננה אמיתית בעניי הבנות, בגלל שאני מתנהגת אליהן בחביבות.  
 זה די סבוך, להיות אמא חורגת. אני לא מנסה להיות אמא חורגת, אבל אי אפשר להמלט מזה. יש דברים שאני לא רוצה לראות ולא מוכנה לקבל. למשל, הגדולה מדברת עם הקטנה בעלבונות. ואני לא מדברת על מילה רעה פה ושם. פעם אחת נכחתי בעשר דקות רצופות של "את מטומטמת, את מפגרת, את דפוקה, את טיפשה, אין לך מוח בכלל, את לא מסוגלת לשום דבר" ועוד כהנה פנינים. נכון, לא מתפקידי להתערב. ועדין. וכשמייקל רב איתן על שיעורי בית, ועל עם מי הן יוצאות, ואיך הן מתנהגות לסבתא שלהן - אני לא יכולה לסבול את הכעסים ואת המריבות בינהם. אני פשוט לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לא להתערב. אני לא רוצה סביבי מריבות. נקודה. זה פתח לצרות, אני יודעת. לא ירחק היום שבו אני אשמע "אל תתערבי". ועדיין.  

 למייקל יש לחץ דם גבוה. הרוצח השקט. רבע מהאוכלוסיה. אצל תשעים וחמישה אחוז מהסובלים מלחץ דם גבוה, הגורם אינו ידוע, וכך גם אצל מייקל. זה לא מסתובב במשפחה. אין לו משקל עודף. הוא לא שותה, לא מעשן ולא משחק סנוקר. אורח חיים? מייקל כל הזמן בתנועה. הוא כל הזמן מתרוצץ וכל הזמן מנסה להשיג דברים. הוא בוחר לעצמו אתגרים מלחיצים. הוא רוכב על אופנוע. לעיתים נדירות הוא במנוחה. זה מדאיג אותי. הרי רק עכשיו מצאתי אותו. אני לא רוצה לאבד אותו. ואני שונאת את המריבות האלה עוד יותר כשאני רואה את ההשפעות הגופניות שלהן.  

אני הולכת ולומדת להתפשר. אולי זה ככה תמיד כשיש ילדים, ועם ילדים חורגים זה פשוט מיידי יותר. הדברים לא יהיו תמיד כמו שאני רוצה. אני אצטרך להסכים עם דברים שיהיו אחרת. ערב אחד הם התחילו לריב, כמו תמיד, ולא התערבתי. לא היה לי כוח. היה לי יום מתיש באותו יום, ולא היו לי הכוחות להיות מבינה וסבלנית ומתווכת. רוצים לריב - בבקשה. ירבו להם ויעזבו אותי לנפשי. אחרי חמש דקות של טונים צורמים פתאום הקולות נרגעו, ולהפתעתי הם עברו לפסים של שיחה נעימה. כנראה שהם צריכים את המריבות, חשבתי לעצמי. אולי זה כמו שריפת קוצים אצלם, ניקוי של הקרקע מעשבים שוטים והכנה לפריחה מחודשת. אולי אני רגישה מדי, וזה לא מתאים להם.  

הפשרות מחלחלות גם למקום העבודה שלי. כמו באסטרטגיה, גם כאן יש כוחות ומערכות אגו שעובדות נגדי, אבל הפעם יש גם כוחות חיוביים בעמדות בכירות. המלגה פורסמה במקור לתחום שעורר בי עניין בערך כמו חקירת השחור מתחת לציפורניים של איכרה ארמנית: אסטרטגיה של פסי ייצור. אלא מאי, את הצד המשעמם עושה סטודנט אחר, שייקרא כאן מעתה הקשקשן. הקשקשן בחור נחמד וסימפטי, ברם הוא לא התברך, כפי שניתן לנחש מכינויו, ביכולת למקד את דבריו, והוא מתפזר תדיר בעקבות סבך מחשבותיו. אבל הקשקשן הוא באמת בחור נחמד וטוב לב.
איפה הייתי? אה, כן. המלגה. אז יש מי שעושה את הצד המשעמם, הלא הוא הקשקשן, ואילו יש עוד צד למחקר: ההתנהגות האירוגנית של פסי היצור. וכאן אני נכנסת לתמונה. בשמחה רבה קיבלתי על עצמי את נושא המחקר, כי לחקור את נבכי נפשם של אנשים תמיד נראה לי כיף. יחד עם המלגה קיבלתי בעיסקת חבילה שני מנחים, ולקחתי לי אחת שלישית. המנחה הראשי יתקרא כאן מעתה הכבאי, על שום עיסוקו הטרום אקדמאי. מי שבוחר להיות כבאי באוסטרליה, איך לומר זאת בעדינות, לרוב אין לצפות ממנו שיהיה רגיש וספונטני עם חוש הומור. ואכן, הכבאי מאמין בכוח. ואם זה לא עובד, אז בעוד כוח. בנוסף, לכבאי יש נטיה להתקע על כיוון מסוים, ולאבד את היכולת להכיר בקיומם של כיוונים אחרים. רואים לאן זה הולך?
למזלי, יש את המנחה השני, שהוא גם בכיר מהכבאי בהיררכיה האוניברסיטאית. המנחה השני יתקרא כאן מעתה הבריטי. הבריטי הוא אדם נחמד מאד, חכם מאד, רגיש מאד, ונוסף לכל, מוצלח מאד בהתמודדות עם בני אדם. במחלקה של הבריטי, טרם הוא הגיע, היתה תחלופה של חמישים אחוז בשנה בערך. מאז שהבריטי הגיע לעמוד בראשה (לפני כשנתיים), התחלופה ירדה לחצי אחוז בערך. לבריטי יש מבטא, כמה מפתיע, בריטי, שמעורר בי צחוק פנימי יבשושי (כיאה וכדרוש).
כדי לשמח את לבי, התעקשתי על מנחה שלישית, שהיא המקבילה הנשית של גרג. בבלוג זה ייקרא שמה התומכת, כי זהו תפקידה בצוות. התומכת מכירה את כל העולם כמעט, ואף אירגנה לי הזדמנות להעביר סדנת ריקודי בטן לקהל אוניברסיטאי מצומצם (הזדמנות שהוחמצה בגלל שילוב של רכב נוזל אחד, בטריה גמורה של רכב שני, ופינוי בניין בעקבות אזעקה נגד שריפות שהופעלה בגלל מנגל).  
לקח לי בערך חודש וחצי להצליח להבין מה בכלל רוצים ממני במלגה הזו, בעיקר בגלל שהכבאי הלך בגישת "תפסת מרובה" וכיוון המחקר שלי עבר גילגולים רבים יותר ממתעמלת קרקע אולימפית. אחרי חודש וחצי הצלחתי סוף סוך למקד את תחום מחקרי על קבלת החלטות, ואז פתאום הגיע הכבאי ביציאה שהוא רוצה שאקח חצי שנה לחקור את דרישות הלקוחות של החברה שאנחנו חוקרים - דבר שאינו קשור בשום צורה ואופן לנושא המחקר שלי, כפי שהבנתי אותו. התייעצתי עם מנחי האחרים, כולם אמרו לי שמותר לי (ואף רצוי) לסרב לכיוון התמוה הזה, וכך עשיתי, אם כי בעדינות. הכבאי, לא בניגוד לציפיותי, נדהם וסירב לקבל את סירובי התקיף. הצעתי פגישה משותפת לכל המנחים.
את הפגישה אפשר להמשיל למלחמת אזרחים עקובה מדם. הכבאי הציג את רעיונו (התלוש משהו), התומכת פירטה את הסיבות להתנגדותה, והבריטי ניסה לפשר בין כולנו. הקשקשן ניסה להציע פשרות משל עצמו, אבל הפגישה הסתיימה בטונים צורמים ובאיומים של הכבאי להפסיק לי את המלגה. הם לא יפסיקו לך שום מלגה, התרגז מייקל. הם יצטרכו לזמן ועדה ולהסביר למה, והסיבות שלהם מגוכחות. מה גם שהם לא יוכלו להרשות לעצמם מישהו אחר על המלגה הזו כי לא נשאר להם מספיק כסף, והם לא ימצאו אף אחד. והבריטי לא רוצה לאבד אותך.
 אבל אני, כפי שכבר ציינתי, לא מתמודדת היטב עם מריבות. עבר עלי שבוע מתוח ונרגן. גילגלתי בראש כל מני תסריטים אפשריים, ושקעתי ברחמים עצמיים על שאני לא מסוגלת אף פעם להסתדר בשום מקום עבודה. הלקיתי את עצמי על היותי אדם קשה ובלתי נסבל וקיוויתי שהכבאי יגלה בתוך עצמו את הנזיר הטיבטי שהוא תמיד רצה להיות, ויעבור לפזר קטורת בשדות תעופה.
מנהל טוב צריך לדעת מתי לא לקבל החלטה, אמר לי פעם גרג. למעשה, גרג אמר לי את זה כמה וכמה פעמים, כי גרג נוטה לשכוח מה הוא אמר ולחזור על עצמו. גם התומכת אמרה לי, במקרה הזה, תעזבי ותני לדברים להתגלגל. תני לבריטי לדבר עם הכבאי, תני לכבאי קצת להירגע, הכל יסתדר. במקרה הכי גרוע, אמר לי מייקל, תגידי להם "כן כן" ותעשי מה שאת רוצה. כשהם יגלו שלא עשית מה שהם רצו, ממילא יהיה מאוחר מדי להיפטר ממך.
בסוף אותו שבוע מתוח נפגשתי עם הבריטי וקיבלתי ממנו תידרוך להמשך. את והכבאי, שניכם מאד עקשנים, אמר לי הבריטי. וכדי שזה יעבוד, שניכם תצטרכו לוותר. זה מה יש. שיכנעתי אותו,אמר הבריטי, לרדת מזה הפעם, ולהבא אני מציע שניפגש שלושתינו. התומכת אישה נפלאה ואני מעריך אותה מאד, אבל אני חושש שהיא מוסיפה שמן למדורה.
לקינוח אותו שבוע מתוח היתה פגישת פרוייקט עם כל המעורבים. התנהגתי אל הכבאי בחביבות ואף הבאתי לו חומוס ומטבוחה (נו, כן, אני יודעת. טריק זול. אבל לפחות היה לי תירוץ להכין). הפגישה הלכה לאט לאט לכיווני, כשהוכרז בגלוי שכיוון המחקר שלי הוא זה האירגוני ולא אחר, ואז הכבאי ניסה שוב לדחוף את סקר הלקוחות שלו. להפתעתי העצומה, הנוכחים ניפנפו אותו מהם והלאה. זה לא כזה חשוב, אמרו לו, וממילא כבר יש לנו את הנתונים האלה.

  זה בטח לא אומר שום דבר לאף אחד, הכמה פסקאות האחרונות כאן, אז אני אפרש: ההתנגדות שלי אושרה בלי קשר אלי. לכבאי לא נותרה שום לגיטימציה לדרוש ממני לבצע את מה שרצה. והדובדבן על הקצפת - הבריטי השתיל בהמשך תוכנית המחקר שלי בדיוק את מה שרציתי לעשות, ולא חשבתי שאפשר יהיה. הבריטי ידע שזה מה שאני רוצה לעשות, והוא הצליח לשלב את זה שם. זו המומחיות האמיתית של הבריטי - למצוא דרך לעשות את כולם מרוצים כמה שאפשר.

  אז מה יצא לנו מכל זה? יש לי הזדמנות ללמוד לעבוד עם אנשים שלא קל לעבוד איתם, יש לי תמיכה מגבוה, ויש לי אנשים שיכולים ללמד אותי איך לעשות את זה, כי הם טובים בזה מאד. מה עוד יכולה בחורה לבקש?  

כל מני דברים בי השתנו. הפכתי להיות בכיינית. אני בוכה מאד בקלות, ולעיתים קרובות מאד. אני צריכה להתאמץ לעצור את הדמעות, כשבעברי הייתי מתקשה לתת לדמעות לזרום. אני גם ישנה כבד יותר. פעם הייתי כל כך קלת שינה: מתעוררת מכל רעש, לא מצליחה לחזור לישון אחרי שהתעוררתי. הפכתי להיות בול עץ שלא שומע את השעון המעורר.  
 אני מתגעגעת לגבי. לא גבי הן-הזוג, או הבעל, אלא גבי החבר. האדם שאיתו אני יכולה לדבר על דברים, שאיתו אני יכולה להתייעץ. אני עדיין יכולה, אבל מייקל מתכווץ בכל פעם שאני בטלפון עם גבי, ומסיבות מובנות. אני מתגעגעת לראיה הברורה שלו, להבנות שלו.
  ומייקל? לפעמים אני מסתכלת עליו ושואלת את עצמי, למה בחרתי בו. למה בחרתי לקשור את חיי עם הזר הזה, שהגיע מעולם כל כך שונה משלי. למה קיבלתי את ההחלטה הכל כך קשה הזו, לעזוב את העולם המוכר שלי, הפשוט שלי, ולקפוץ כל כך גבוה לעולם כל כך סבוך, מורכב ומשונה. והתשובה - לא היתה לי ברירה. לא יכולתי להמשיך לחיות בלעדיו. לא יכולתי להמשיך לעבור את הימים בלי להיות איתו. כל הקשיים האלה, שאני צריכה לחיות איתם ביומיום, כל הדברים שאני צריכה להסתגל אליהם, כל הזרות הזו שאני צריכה להתרגל אליה, כולם היו פחות גרועים מהאפשרות לוותר עליו. לוותר עלינו.
הבחירה לא היתה בין טוב לטוב-יותר. היא היתה בחירה בדבר היחיד האפשרי.

---

ומה עוד חדש? זה:

אני בטוחה שהוא נראה מזעזע על אופנוע כתום.

---

* סליחה על כל העידכונים. משום מה, ישרא אמר לי שהפוסט לא נשמר והמערכת לא מזהה אותי. ניסיתי וניסיתי עד שהתייאשתי, וגיליתי שהפוסט בכל זאת נשמר.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/7/2007 11:01, בקטגוריות כאבי גדילה, משפחתי וחיות אחרות
23 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/8/2007 08:41

עשרים פלוס

זו השנה האחרונה שאני עדיין עשרים פלוס. זהו, מכאן והלאה זה להיות אישה.

---

סבא של גבי נפטר אתמול. הסרטן, החולשה ואירוע המוחי הכריעו אותו. הוא היה בן שמונים ושש, וקיווה שהעניין ייגמר מהר. כולנו עצובים מחד, ומאידך - היה צפוי, ובחלקו גם מבורך.

 

סבא של גבי שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה. הוא וחברו נכנסו פעם אחת למועדון קצינים כדי לאכול משהו, אבל אוסטרלי אדיר-מימדים תפס את סבא של גבי בצווארון והרים אותו באוויר.

"אר יו בריטיש?" הוא שאל אותו בקול מזרה-אימה.

"לא, לא", גימגם סבא של גבי, "מפלשתינה".

"אה, אוקיי", שיחרר אותו הענק האוסטרלי אל הארץ. "אתה יכול ללכת".

 

לשם פרופרציות, סבא של גבי היה הבריון השכונתי. האוסטרלים מאד אוהבים את הסיפור הזה.

יהי זכרו ברוך.

---

 

הבדלי תרבויות

אצבע משולשת כולנו מכירים. זקופה בודדה או כפופה החוצה מכל השאר.

אצבעות קמוצות יחד לנקודה בקצה, אצלנו מסמן "רגע". אצל האיטלקים, רעה חולה, מסמן משהו דומה לאצבע משולשת.

אצל שכנינו הפלסטינים, שתי אצבעות זקופות מסמנות ניצחון.

אצל הבריטים, בעיקר אם גב היד מופנה אל הנמען,

שוב אותה אצבע משולשת.

 

"רק שתי דקות", סימנתי לגרג. הפנים שלו חשכו. נזכרתי במסר של שתי האצבעות שלי ומשכתי אותן לאחור, אבל זה רק עשה את המצב יותר גרוע.

כולם נקרעו מצחוק. נקרעו. אני הפכתי עגבנייתית משהו.

 

לפחות זה יסיח את תשומת הלב מעניין הוג'ימייט.

 

(גרג בדיעבד: "הדבר היחיד שהיה יותר חמוד ממה שעשית היה התגובה שלך. הסוודר האדום שלך נראה חיוור לעומתך")

---

 

לכבוד המצב, הלכנו לחגוג את יום הולדתי במסעדה התאילנדית.

היא היתה סגורה.

חצינו את הכביש והלכנו למסעדה הצרפתית ממול. מי אמר ששוק רווי זה רע.

---

 

גבי עזב את המפעל בשר (בשעה טובה) והלך לבית הספר להיפגש עם צוות ההוראה. הוא חזר מעוּדד, כי הצוות חביב ונכון לעזור, אבל גם כי הילדים קצת משונים.

כלומר, ילד שמפריע נשלח ל"חדר תכנון". בחד תכנון יושב מורה, ובו הם מתכננים יחד מה על הילד לעשות כדי למנוע הישנות של המקרה.

הילדים שנכנסו היו מעופפים משהו, מספר גבי, אבל כשהמנהלת ביקשה מהם (בשקט ובנימוס) להוריד את האוזניות, או לסדר את הפח, או לשבת, הם צייתו.

"יש לנו מקרים קשים", היא הסבירה לגבי הנדהם, "אבל כמורה מתחיל לא נצפה ממך להתמודד איתם".

כדי להתמודד עם ההורים יש משרד תיאום וקישור. המורה לא חייב לדבר עם ההורים. עדיף לפנות למרכז הקישור, כדי שהורים לא יקבלו עשרות תלונות נפרדות מכל מורה, למשל, או כדי שמורה לא ייאלץ להתמודד עם מקרים בעייתיים.

הצעתי לגבי ליצור קשר עם ההורים בימים הראשונים, ולהגיד לכל הורה עד כמה הוא התרשם ממשהו חיובי בילד. למה שהורה ישמע מבית הספר רק כשיש בעיה? עדיף להתחיל ממשהו טוב לדעתי.

---

 

אני קצת עייפה וחלושה. התחלתי טיפול ניקוי מערכות כללי והוא רוקן לי את כוחותי. אני קוראת אתכם בעבודה, אבל לא תמיד מספיקה לענות. בבית כמעט ואין לי כוח למחשב.

נשמע שהמגמה העולמית כלפי ישראל חיובית, ואני שמחה על כך. אני מקווה שכולכם בטוחים.

תודה לכל המאחלים, זה יומולדת מאז שמח בשבילי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/7/2006 12:48, בקטגוריות בלוגיה הו בלוגיה, משפחתי וחיות אחרות, אוסטרליה - ארץ הפלאות
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/7/2006 12:04

31,186