גלידה

זו כבר פעם שלישית שאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי הפעם?

 

מאכזב לגלות, שאת באותו מקום שהיית לפני שנים, אם לא גרוע יותר.

אני צומי. לא יודעת אם זה עובר במדיום הזה, אלו שמתכתבים איתי מאחורי הקלעים בטח מרגישים את זה יותר חזק. אני צריכה הרבה תשומת לב (חיובית, אם אפשר) והרבה תחזוקה. מה שנקרא בלעז high maintenance. לא חשוב כמה חשבתי שגידלתי לי בטחון עצמי, העבודה הזו מוכיחה לי שאני לא פחות, ואולי אף יותר, תובענית מהסובבים אותי.

אני כל הזמן צריכה שיגידו לי (במילים מפורשות, במעשים, ברמזים או אפילו בשפת גוף) כמה אני מוצלחת, מוכשרת, מקורית, מעניינת ובלתי צפויה. אני יושבת בעבודה ואמורה לכתוב בעצמי דברים: מאמר, מדריך לסטודנט, ביקורת על מטלה. אבל במקום לשבת ולכתוב ולגמור עם זה, אני מחפשת תירוצים לדבר עם אחרים ולקבל את הצומי הזה, היקר כל כך.

לא סתם אחרים,כמובן.

עוד יותר מאכזב לגלות שתסביכי האב שלי לא נפתרו. לא רק שהם לא נפתרו, עושה רושם שהחיים בחושך עשו להם רק טוב והם גדלו לתפארה.

קהל היעד של התסביכים האלה ממוקם בנוחות מעבר למסדרון. דמות-אב בוגרת, רגועה ונוסכת בטחון. האיש שמרגע היכרותנו עשה בשבילי מעל ומעבר, הביע אמון ותמך, מקבל ממני ביקורים תכופים עם שאלות, רעיונות ובקשות כמו "מה קורה עם המאמר? אני צריכה אותך בשביל לתקן אותו, אני לא יכולה לעשות את זה לבד!"

זה נכון שאני צריכה עזרה, כי זה מאמר שלנו, ולא שלי, אבל האמת היא שזה לא המניע. אני שם בשביל הצומי.

יש לי הרבה מזל, מבחינת נסיבות. אין סיבוכים רומנטיים - גרג לחלוטין לא מושך אותי. הוא לא מעורר בי שום יצר גופני - אני חושבת שאפילו חיבוק אבהי קצת עובר את הגבול מבחינתי. הוא מצידו לא משדר שום שמץ של פילרטוט. זה לא אישי נגדי, הוא פשוט לא ממש יודע איך. כשכבר יש לו אמירות עם אופי פלרטטני, הן פשוטות ונאיביות, ויותר מזה - הן נאמרות בפורום קבוצתי. בלי מקום לטעויות. גם התרבות כאן מאד לא גופנית. מגע נחשב הסגת גבול גסה.

יש לי מזל שהמניעים אולי שגויים, אבל התוצאות מבורכות. אני נתפסת אמביציוזית, או לפחות אחת עם הרבה מוטיבציה. עם עניין במחקר. עם רעיונות יצירתיים, לא שגרתיים, עם הספק גבוה.

למזלי, האינטראקציה ביני לבין גרג נעימה. פה ושם יש לי רגעי תיסכול - כשגרג לא מפרגן לי מספיק, לטעמי. כשגרג מניח, בהיעדר עדויות (ולפעמים בנוכחותן) שאני זהה למליסה - מזכיר לי שאני בתפקיד הבת הקטנה, ולא הפייבוריטית. אבל בסך הכל - אני מקבלת את מנת הצומי, וגרג מקבל תוצאות.

אני לא יודעת אם אחרים יודעים, אם הם קוראים אותי או לא. אני לא יודעת אם זה שקוף, למתבונן מהצד, שכל השמיניות באוויר, האמירות המתוחכמות, התוצאות המוצלחות - כולם כמו תעלולים של ילדה קטנה על הברזלים בגן הציבורי, כל עוד ההורים מסתכלים. לא יודעת אם קל לראות מהצד, שברגע שההורים יפנו מבט ויעברו לדבר עם השכנה, אני אעדיף לרדת מהמתקנים ולקרוא ספר בצל.

חשבתי ששמתי את זה מאחורי. עם הבוס הקודם שהשלכתי עליו את תפקיד דמות-האב, הכל נגמר רע. עם הבוס שאחריו, למרות שהוא היה אבהי ונחמד, לא השלכתי כלום. חשבתי שלמדתי. שעברתי הלאה.

לא ציפיתי שאחרי שנים, הכל יחזור ועוד בכזו עוצמה.

 

גבי אומר שזה עניין של בטחון - תוך כמה חודשים זה יעבור לך. כשיהיה ברור לכולם מי את ולמה את מסוגלת, לא תהיי כל כך לחוצה להוכיח את עצמך. אבל לא אכפת לי מכולם, אני חושבת לי. אכפת לי מאחד. והוא כבר יודע. אז למה? מאיפה הגיע הצמאון הזה? איך משתיקים אותו?

 

איך היה לך היום? שואל גבי. היה טוב, אני עונה, וחושבת אחורה, מה כבר היה כל כך טוב היום. קיבלתי את המנה שלי - זה הכל. היה טוב, אבל אני מאוכזבת מעצמי, אני אומרת לגבי. זה רק מוכיח שאת יהודיה באמת, הוא אומר לי, ומחייך.

 

ואם כבר אבות, הביולוגי שוב מאיים למות. יום אחד, אני אומרת לכם - יום אחד הוא יראה לי מה זה, ויקיים.

---

גם על הצפרדע עוברים ימים קשים. לכבוד סעודת ראש השנה (שבה אירחנו רק את אליזבת הרשג"דית ובן זוגה) גירשנו אותה אל החצר כדי שלמשך כמה דקות הבית ייראה נקי. היא נראתה עייפה ומרוחקת כשהיא חזרה - חשבנו שהיא קצת התייבשה ותחזור להיות קרצייתית כתמיד למחרת. לקח לנו עוד יומיים לשים לב שהיא עדיין אומללה, שאופטלגין עוזר לה לטווח קצר מאד, ושהיא לא אוכלת ולא שותה. שתי דקות אצל הוטרינר גילו שהיא כנראה ניסתה לזלול צירעה, ונעקצה בלשון. הלשון התנפחה לה למימדים ענקיים, והושבתה. מחד - כלבה מסכנה. מאידך, היא הפסיקה ללקק את כל מה שזז, וגם את מה שלא.

אני שמחה לבשר שהיא חזרה לאיתנה, לשמחתה של רצפת המטבח שלנו.

---

בימים אלו גבי מאד מרוצה ממשרתו כמורה.

הוא בחופש.

גם אני מרוצה - סוף סוף הבית מסודר, יש אוכל, הכלים שטופים, ואפילו קנינו ספות ומיטה. תמונות קטלוג:

 

הספות יגיעו תוך חודש, מקסימום שניים. ככה זה, אנחנו גרים בסוף העולם.

---

שיחה עם חברותי האוסטרליות.

אוסטרלית: "הייתי מאד רוצה לראות את העיר העתיקה בירושלים".

אני: "אז קדימה".

אוסטרלית: "אבל מפחיד אותי כל הפיצוצים וזה".

אני: "האמת, זה לא סיכון כל כך גדול בעיר העתיקה - המחבלים לא מפוצצים שם, כי יש שם יותר מדי מקומות קדושים להם".

אוסטרלית: "אה! איזה יופי!"

אני: "כן, אבל עם דקירות אין להם בעיה".

(משום-מה, באנגלית זה כל כך הרבה יותר מצחיק.)

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 30/9/2006 12:35, בקטגוריות דע את עצמך, כלבים גידלתי ורוממתי, ארצישראל
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של PETRO ZILLYA ב-3/10/2006 12:46

בקרקרים

החורף כאן, והוא מתכוון להשאר. הגשם חלף הלך לו, שמש נעימה יוצאת מדי יום ומעלה את הטמפרטורות, אבל הבקרים - רחמנא ליצלן. חמש מעלות, וגם זה בקושי. הברווז סוף סוף הבין מה פשר השמיכה שפרשתי לו על הרצפה (מתחת למיטה, כמובן) ו הוא עבר לרבוץ עליה. הצפרדע מתחזה לכדור במיטה שלה - היא עוד לא הבינה מה פשר התנור שעומד לידה. גבי אמור בסופשבוע לבנות לה מלונה סגורה שנעטוף בשמיכות צמר (דולר לשמיכת צמר בחניות יד שניה). צער בעלי חיים.

 

לשמחתי הבלוג שלי היה פעיל כבר לפני שנה, ולכן חזרתי אחורה לבדוק אם גם אז היה כל כך קר, וגיליתי ש:

א. לא

ב. אבל כבר לא היה חם

ג. לפני שנה הכרנו את פיטר.

 

וכך כדי להשלים את הסמליות, הטנדר של גבי חזר מתיקוניו הסופיים והוא נכון לשרת אותו בכל אשר ייסע (או לפחות עד לעבודה וחזרה).

 

אשר לי, אני אצטרך לקנות מה שנקרא "עַג-בוּטס" - מגפיים גבוהות ורכות, מרופדות פרווה מזוייפת וחמימה. ולפי שמם כבר הבנתם שהם מכוערים. אבל מחממים, וזה העיקר, בעיקר למי שגר בבית שנבנה בידי אירופאי מזוכיסט בשנות החמישים, והבידוד שלו זהה לזה של צריף.

אחרי הקניה אני אצטרך להעיף מעצמי את שארית האכפתיות שנשארה לי לגבי מה יגידו עלי, ולנעול אותן בפומבי.

 

מה שכן, בגלל הקור העז הדשא נקי יחסית מרמשים למינהם, ולכן בהפסקת הצהריים בעבודה הפעולה החביבה עלי היא לרבוץ על גבעת דשא קטנה מוסתרת מעין רואה, לפשוט מעלי את רוב חלקי מלבושי (לא את אלה! סוטים. התכוונתי נעליים, סוודר, כאלה דברים) ולחשוף בטן לשמש האוסטרלית הצולה. וכך אני חוזרת לי לעבודה שזופה, מחוממת היטב, אדומת לחיים ועם גב שזכה למנוחתו. כן, אני מגזע הלטאות.

---

הנחיות למתמודדת עם הורים מטורפים, באימייל. חלק ראשון.

(מטעמי נוחות ההנחיות בלשון נקבה, אולם מתכוונות לשני המינים כנדרש)

 

- לעולם אל תניחי כלום. ובוודאי אל תניחי דבר לגבי תוכן האימייל.

- השהי תגובותייך. רעיון טוב יותר יצוץ מחר, או מחרתיים, או בעוד שבוע. והורים מטורפים זה כמו יין, לחכות עושה להם רק טוב.

- לעולם אל תקראי אימייל מהורה מטורף כשאין זמינה לך חֵברה שפויה, מרגיעה ומשתתפת. מאד ייתכן שתכולת האימייל תעלה לך את הסעיף, וזה מסוג הדברים שעדיף לחלוק. אל תתבשלי עם זה לבד.

- עמדי בפיתוי להשיב להורה המטורף באותה מטבע. זה מאד מפתה, אני יודעת, אבל למחרת תתבעסי מעצמך.

- למרות כל הרצון הטוב, סביר להניח שההורה המטורף לעולם לא יצליח להבין את מה שאת כותבת, גם אם כתבת בלשון בהירה ומובנת, והוספת איורים וקטעי מוזיקה. בעוד את קוראת את תשובותיו, הפסיקי תכופות כדי להזכר באלו המצליחים להבין אותך, כדי להזכיר לעצמך מי כאן הנורמלי.

 

זכרי! להורה המטורף יש מטרה אחת ברורה - להוציא אותך מדעתך, ולצרף אותך לעולמו ההזוי. בריאותך הנפשית היא האויבת שלו, ולכן טפחי אותה ביד חזקה!

(ואם צריך, אז צאי לשופינג. מה הלינק של איביי?)

 

 

אולי יום אחד יספיק לי הכוח לנסח בדיוק את אופי התקשורת בין אמא שלי לביני. עד אז, אספר לכם שאמא שלי אטומה כתמיד, הדיאלוג איתה משול לדיאלוג עם כל פנאט מצוי - אין שום משמעות למה שאני אגיד, היא כבר החליטה מה היא רוצה והיא לא תתן למציאות לבלבל אותה. גבי הסכים איתי (סוף סוף) שההתיחסות אליה כאל אדם שפוי לא מובילה לשום דבר טוב. אני עצמי דווקא התחלתי לתהות - אולי דווקא אנחנו צריכים להתמיד, אולי זה פשוט דורש יותר זמן. ייאוש.

---

מאד כיף לי לעבוד עם גרג. הוא בונה סביבי את האווירה המתאימה בשבילי לפרוח. הוא מפרגן לי מאד, ובונה לי את האגו בצורה בריאה, לא בצורה חנפנית.

רק חבל שהוא בתחום שמעניין אותי קצת.

---

חדשות משעממות:

בחזית חיפוש העבודה, התפנתה עוד משרה של הוראה, אבל הפעם של אנגלית, והפעם באוניברסיטה הקרובה למקום מגורי (עשר דקות נסיעה, מול השעה וחצי של קודם). הבעיה - צריך איזה-שהיא תעודת הוראה. בא לי לבעוט בעצמי שלא עשיתי אחת כזו בימים שהוצע לי, בתואר הראשון. מצד שני, אז באמת לא סבלתי את הרעיון. וגם, תמיד יש תקווה שהם לא יימצאו אף אחד אחר מתאים. ("אבל אני לא דוברת אנגלית מלידה", בכיתי לאליזבת, "איך אני אלמד אנגלית את אלו שכן?" "בקטנה", אמרה לי אליזבת, "זה אומר שאת יודעת איך זה ללמוד את זה, אז תדעי להסביר את זה יותר טוב. וחוץ מזה, זה שהם נולדו כאן לא אומר שהם יודעים אנגלית")

 

המשרה שסיכויי לקבל אותה הכי גבוהים, היא אחת שתחומה כתחום לימודי, היא נושאת עמה חוזה לשלוש (!!!) שנים, שכרה נאה עד נאה מאד, היא במשרה מלאה, והיא כוללת בוס מגעיל. בקיצור, האם למכור את עצמי תמורת כסף או לא למכור?

(כמובן שלא. זה לא עד כדי כך הרבה כסף).

---

חדשות ריקודי בטן:

בריקודי הבטן אני משתפרת תדיר, ואני צריכה באמת לעשות תמונות של הגרדרובה המתרחבת שלי ולהעלות לכאן. לכל המאוחר - סוף יוני, בפסיטבל אומנויות-הכפר, בו נופיע כולנו תחת שרביטה ההחלטי של אנט. וגם גבי יידרש לעלות לבמה לתופף בדרבוקה.

 

תגובת גבי: "אני לא חושב שזה מוצא חן בעיני. אני לא יודע לתופף.  כולם יסתכלו עלי וישאלו - מה הבחור הזה שלא יודע לתופף יושב שם?"

אני: "אתה תשב עם הדרבוקה ואנחנו נרקוד. למה אתה חושב שמישהו בכלל יסתכל עליך?"

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/5/2006 03:56, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, כלבים גידלתי ורוממתי, אוסטרליה - ארץ הפלאות
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/6/2006 13:53

תאים לבנים ומין נקבה

למרות החשש הכבד, לא התגלתה אצלי בבדיקות הדם שום מחלה נדירה ואקזוטית שעושה בי שמות.

במקום זה, התגלתה ספירה נמוכה של תאי דם לבנים, ואינפלואנזה.

אינפלואנזה, למי שלא מכיר, היא השם הלטיני (וגם האיטלקי. מי אמר שהשנה וחצי האיומות האלה היו לחינם) של שפעת.

שפעת היא לא הצטננות, היא מחלה שהגורם לה ויראלי.

כלומר, כל האנטיביוטיקה בעולם לא תצליח לרפא אותה, ולכן טוב שאני לא לוקחת ממנה.

התאים הלבנים קצת מלחיצים, אבל הנטורופאט הבטיח לעזור.

 

הרופא הקונבנציונלי רשם לי מנוחה רבה ושתיה רבה גם כן. אם הרופא רשם, מי אני שאתווכח - ולכן קיצצתי את משמרותי בעבודה.

---

בניגוד גמור להמלצת הרופא, עמדה ביקורת הדירה. ביקורת דירה היא חלק מהחוק להגנת המעורבים בשכירת נדל"ן, ואמורה להתרחש מדי שלושה חודשים. לשמחתי, במשך השנה ורבע האחרונות היא התרחשה רק פעם אחת. ולמה זה אני שמחה? כי אמנם אנחנו דיירים למופת ששומרים על הבית, גוזמים את הדשא (המתייבש, כי אין לנו חשק להשקות), לא מקשקשים על הקירות (שהגוון שלהם מכונה "אפור-דיכאון-קליני") ולא מפזרים בדלי-סיגריות, אבל יש לנו שני כלבים.

לפי החוזה, אסור לכלבים להכנס לבית ומקומם בחצר בלבד.

חוזה זה יופי, אבל הכלבים שלנו הם כלבי בית והברווז מוצא את מתחת-למיטה מקום בטוח ומנחם, ולא יעלה על הדעת שנגרש אותם החוצה.

 

יש לדבר השלכות ישירות על חיי היום-יום שלנו. למשל, שנים מהחדרים בבית מכוסים שטיחים. נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בשטיחים היותר-מכוערים שעלה ביד המין האנושי לייצר, והם בעיקר מזכירים צואת חזירי-ביצות, ונתרכז בעובדה ששטיחים ושיער-כלבים מושכים זה את זה בעוצמה שאין למצוא כדוגמתה, גם לא בטלנובלות הדביקות ביותר. לפיכך, הכלבים אינם מורשים להכנס לחדרי השטיחים.

 

ומכאן, ששני חדרי השטיחים אינם יכולים לשמש חדר שינה (כי מה יעלה בגורל הברווז? תחת איזו מיטה יישן?).

וזה חבל, כי החדר הכי גדול והיחיד שאינו פונה אל הכביש, משוטח הוא.

בעיה קלה נוספת, היא הצורך להבהיר לכלבים את האיסור להכנס לחדרים המשוטחים.

הכלבים לא ממש מקשיבים לנו.

ולכן, את הכניסה לכל חדר משוטח, חוסמת מזוודה. אדם המבקש להכנס נדרש לדלג מעליה, על הכלבים נאסר.

לפחות את המזוודה הם מבינים.

 

ועוד בעיה קטנה, היא עניין הביקורות. בבוא ביקורת, יש לארגן את הבית כך שייראה כאילו טלף כלבי לא דרך בו מעולם.

כלומר, צריך להוריד למטה את המיטה של הצפרדע (לברווז, כזכור, אין מיטה. הוא מסתפק במתחת-למיטה שלנו), את קערות האוכל והמים של הכלבים, ואת כל צעצועיהם.

וגם, צריך לנקות את הבית משיערות.

 

כלומר, לשאוב, לשטוף, לנפנף וכו'.

 

כל הלילה היו לי סיוטים שהביקורת כבר הגיעה, והבית לא שאוב. כשהתעוררתי, נזכרתי שמילא השאיבה (היו לי כמה שעות), אבל דלת הרשת המובילה לחצר האחורית מכילה גם דלת-כלבים שאי אפשר לטעות בה.

אילו היה גבי בבית, היה בוודאי בתוך שניות מנסר חתיכת דיקט במסורו החשמלי החדש (או אולי בזה הישן? או זה שהוא קנה באמצע? אני כבר לא עוקבת), ממסמר אותו לדלת הכלבים, ומסתיר את העבריינות שלנו מעין רואה.

אבל אני?

בצר לי, חיפשתי קרטון שאפשר להדביקו על הדלת.

ברם, כל הקרטונים בבית מקורם במכשירים שנקנו, וביום מן הימים ישמשו לאריזת אותם מכשירים, עת נעבור דירה.

מצאתי ערימת ניירות עיתון, שבהדבקה מסויימת אפשר להשתמש בהם להסתרת דלת הכלבים. נשאר רק להצמיד אותם לדלת הרשת.

בנגריה של גבי מצאתי אקדח סיכות גדול ומבטיח.

הצמדתי את הנייר אל הדלת ביד אחת, ואת אקדח הסיכות אל הנייר ביד שניה.

לחצתי.

האקדח לא התרשם.

לחצתי חזק יותר.

האקדח דחק החוצה סיכה אחת.

המשכתי ללחוץ, והאקדח ירק את הסיכה על המדרגות.

 

חזרתי על הנסיון כמה פעמים, ולבסוף, בלחץ של שתי ידיים ורגל, הצלחתי להדק את החלק העליון של הנייר את דלת הרשת.

ואז, לצערי, אזלו הסיכות.

נסיונותי לאתר סיכות נוספות נשא פרי, אבל אלו סירבו להכנס למהדק.

התייאשתי מהרעיון. החלטתי לחסום את דלת הכלבים בחתיכה קטנה של דיקט, ולהמציא סיפור מתקבל על הדעת שיכלול חבר שנתן דלת רשת ישנה והיה בה פתח לכלבים שלו, אבל חסמנו אותו מפאת כלבינו-שלנו.

(סיפור, שבעיה גדולה להאמין בו. בעיקר אחרי שרואים את סדנת הנגרות המאובזרת-להפליא שגבי מחזיק מתחת לבית. אבל סוכני נדל"ן לרוב אינם חשדניים והם ממהרים לחזור למכוניתם, במיוחד כשכלב דוחק את חוטמו במעלה אברי הרביה שלהם)

 

כדי לחסות את דלת הכלבים, לא נותר לי אלא למסמר את חתיכת הדיקט אל דלת הרשת. מצאתי את הפטיש (משימה לא קלה) ומסמרים קטנים שנראו לי מתאימים, ופניתי אל הדלת.

נדמה לי שאפילו זמזתי את שיר המלאכה האולטימטיבי - "פטיש, מסמר ניקח מהר, לה לה לה להלה".

כעבור כמה מכות פטיש נפל לי המסמר, מעוקם משהו, אל מתחת למדרגות.

גורלו של המסמר השני לא שפר.

חזרתי לנגריה והבאתי קופסת מסמרים גדולים ושמנמנים. כאלה שלא יתעקמו בקלות ממכות פטיש חלושות של בחורה שאין לה מי-יודע-כמה תאים לבנים.

שוב ניסיתי למסמר אחד מהם, והרגשתי, יוצאת צה"ל שכמוני, מדריכה בצופים, שעשתה את טרק האגמים הקפואים בנפאל, ועבדה בתמיכה טכנית של חומרת-מחשבים, הרגשתי כל-כך נקבה.

(להגנתי, זה לא קל למסמר משהו אופקי בגובה הרצפה, עוד לפני ארוחת הבוקר!)

אחרי כמה דקות של מאמץ וחבלות קלות לאצבעותי, פיסת הדיקט מוסמרה להפליא וחסמה כל אפשרות של ברווז או צפרדע להדחק לתוך הבית. נייר העיתון הסווה את קיומה של דלת הכלבים, וליתר בטחון סגרתי את הדלת האחורית שתסתיר את דלת הרשת.

 

 

הביקורת עברה בשלום.

---

מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח.שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/5/2006 03:25, בקטגוריות כלבים גידלתי ורוממתי, מלחמתי בבירוקרטיה, אוסטרליה - הצד האפל, דע את עצמך
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/5/2006 15:17

31,186