בת יחידה
לא, זה לא עוד קטע עגמומי על משפחתי הכושלת.
אם כי קראתי את המייל של אמא שלי ואספר עליו בסוף הפוסט.

---

אני גדלתי כבת יחידה. עד גיל 17 אפילו לא ידעתי שיש לי אח. בגיל 17 הלכתי והוצאתי את תעודת הגירושין של ההורים שלי מהרבנות הראשית בירושלים (הפקיד החרדי שעזר לי לאתר אותו היה יעיל ואדיב עשרות מונים יותר מהפקידות המרושעות באוניברסיטה העברית שניסיתי להתקבל אליה באותם ימים. ולא הייתי אומרה לשלם לו שכר לימוד. סתם, נקודת השוואה), כדי להוכיח שהסכם הגירושין לא כולל מזונות.  הסכם הגירושין כלל פרטים מעניינים אחרים, כמו שם המשפחה של מולידי, והעובדה שהוא היה גרוש בעת נישואיו לאמי. שאלתי את אמא שלי אם היו לו ילדים מהנישואין האלו, ואמא שלי לא הספיקה להתכונן ונפלט לה "כן". ככה נולד לי אח גדול. כמה אנשים כמוני אתם מכירים?
את אחי בשר-ודם פגשתי כמה שנים מאוחר יותר, כשנסעתי לארה"ב להכיר את מולידי ואותו, ואנחנו בקשר טוב עד היום, אבל זה לא משנה את העובדה שבמשך 17 שנה הייתי בת יחידה באופן רשמי, וגם אחר כך נשארתי יחידה בפועל.
בתור שכזו, תפיסת העולם שלי מוכרת לכם היטב משיעורי גיאומטריה (לאלו שלא הבריזו): מעגל אחד ובתוכו נקודה מרכזית.
אני.
 
אני יודעת, אף אחד לא אוהב אנשים אגוצנטריים, אבל ככה אני רואה את העולם. העולם מקיף אותי ומסתובב סביבי, וגם אם יש עוד כל מני סימונים על הדף, אני המרכז וסביבי הכל סובב.
 
בתור שכזו, המושג "השגחה פרטית" תמיד נראה לי הגיוני. על מי עוד ישגיחו, אם לא עלי? ומתוך כך, הרי שכל מאורעות העולם מתוכננים מתוך הקפדה לכוון אותי לאן שעלי להגיע.
 
במשך השנים, קיבלתי שפע של חיזוקים לתפיסה הזו. כמובן, מי שרוצה להאמין במשהו תמיד ימצא לו חיזוקים, אבל במקרה שלי זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. למשל, כל עוד חשבתי שעתידי בהיי-טק, היה לי בוס מגעיל מאין כמוהו, וגם הגיע המשבר בהיי-טק כדי לזרז אותי החוצה. כשזה לא עזר, הופעלו התותחים הכבדים וחטפתי כאבי-הקלדה.
מיד כשעזבתי, הבוס התפטר, הכאבים החלימו, וההיי-טק - טוב, לא חזר להיות מה שהוא, אבל זה כבר לא שייך אלי.
 
מרגע שנחתתי כאן, בארץ הפלאות, היתה לי הרגשה ברורה שלכאן אני אמורה להגיע וכאן אני אמורה להיות. אם באיטליה הרגשתי כאילו אני שוחה נגד זרם חומצי של דגי פיראנה, כאן הרגשתי שהזרם נושא אותי בעדינות אל חופים שטופי שמש נעימה ודיונות רכות. גם כשכבר היו אתגרים, מיד הוצעו לי דרכים לפתרון. התחלתי להבין איך הם מרגישים כאן, למה אין להם חרדות: שום דבר רע באמת לא קורה. הלחצים הגדולים שיש בעבודה הם בדרך כלל איזה יצור מעצבן שעושה מצברוח רע, ותמיד אפשר למצוא עבודה אחרת. שום דבר לא באמת קטסטרופלי.
 
החבילה הזו, עם כל המסמכים שלנו והדרכונים, שהלכה לאיבוד בדואר הכי מאובטח שיש לדואר האוסטרלי, היתה אגרוף בבטן.
זה לא אמור לקרות.
 
החקירה שלהם נשמעה יותר כמו "וידוא אבידה": הם ביררו עם כל סניף דואר שהיה אמור לקבל אותה, והיה אמור לסרוק את המספר שלה. מה הטעם לברר את זה? הרי אם היו מקבלים את החבילה, הם היו מעבירים אותה ליעדה.
 
התחלתי לברר בעצמי. תיחקרתי את הפקידות במשרד שממנו שלחתי את המכתב לגבי הליך העבודה שלהן, והשתכנעתי שהמכתב לא נתקע אצלן. הן אמרו לי לאן החבילה עוברת משם, ונסעתי לשם. דיברתי עם האחראי על חלוקת המכתבים בחדר האחורי, והוא איתר את האדם שעבד באותה משמרת, שהיתה אמורה להעביר את החבילה הלאה. הוא הודה שהוא לא זוכר את החבילה שלי (למרות שדואר סופר-מאובטח לא מאד נפוץ במחוזותינו) אבל נשבע שהוא תמיד סורק חבילות מהסוג הזה. הוא גם אמר שהיה איתו מתלמד.
חזרתי לסניף המשלח, ואמרתי להם שאין סיכוי שהחבילה יצאה את המשרד שלהם, כי אם היא היתה יוצאת - היא היתה נסרקת. אחת העובדות הגדילה ראש וחרשה את המשרד, על כל רהיטיו.
החוקרת הרשמית התקשרה לאשר לי ש"החבילה אכן אבדה, אין לה זכר, וכדאי שתוציאי דרכון חדש".
אני שמעתי לעצתה של עדי וחיכיתי לאישור סופי מהחורשת, שהחבילה אכן לא נמצאה, כי מרגע שהדרכונים יבוטלו - לא תהיה ברירה אלא להוציא חדשים. גם אם החבילה תופיע, בדרך נס.
אבל כבר החלטתי שהגיע הזמן להכיר באבידה, ואם החורשת תודיע שלא נמצא כלום - להתקשר לשגרירות, להקיש אפס ולחכות למרכזיה (כמו שהציע מגיב אלמונימי. תודה על הטיפ).
 
הלכתי לעבודה ביאוש גמור. זה לא הדרכונים, זה לא המסמכים, זה לא הכסף, זה לא הזמן והטפסים והטרטור. זה האמון שלי.
זה לא אמור היה לקרות.
לא בארץ הזאת.
אני אמורה להיות מוגנת כאן, אני אמורה להיות מטופלת ומטופחת, לא מוכה ונחבלת. הארץ הזו כל כך היטיבה איתי עד עכשיו - ואני לא רוצה לחזור לחיות בארץ עויינת שבה אני תמיד צריכה לעמוד על המשמר.
הרי לפי תפיסת העולם שלי, גם אם העיכוב נגרם כדי למנוע ממני לבצע את השלב הביורוקרטי הבא בשעה וביום שבו תקרה לי תאונת דרכים איומה, החבילה היתה צריכה כבר להמצא.
 
החורשת התקשרה, והודיעה שהיא הפכה את המשרד ולא מצאה כלום. "הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו", היא אמרה, "זה להגיש תלונה רשמית. זה יגרור חקירה יסודית יותר, כי זה מגיע ישר לשולחן ההנהלה. בפעם הבאה שאת בדואר, תבקשי טפסי תלונה".
 
נפל דבר, אמרתי לעצמי, והתקשרתי לשגרירות. חיכיתי למענה הקולי כדי להקיש אפס, אבל המענה לא בא.
זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שמונעים ממני להגיע לשגרירות ומעכבים אותי סתם. דברים כאלה לא קורים במעגל שלי. לא לנקודה המרכזית.
אני רק אבדוק שניה את המספר של החבילה באינטרנט.
לכל מקרה.
 
נחשו מה?
 
היא שם! במלבורן, בעיר של סוכן ההגירה, שעה נסיעה מהיעד הסופי שלה! היא נסרקה לראשונה היום בבוקר. שבוע איחור, אבל היא הגיעה.
 
היא הגיעה.
 

 
ואני שוב במרכז המעגל של ארץ הפלאות.
 
 
(אבל מעכשיו - דרכונים רק עם שליח)

---

אה, הבטחתי מייל של אמא שלי.
 
משהו בנוסח: "חזרתי עכשיו מהחופשה שלי. כמה נהניתי! היה נפלא! החום, השמש, הים - הרגשתי כמו בבית. הדירות עומדות להיבנות בידי קבלן אחר".
 
תשובתי תהיה משהו בנוסח:
"אני שמחה שנהנית ושהרגשת בבית.
במכתב הקודם שלך הכעסת אותי, ליגלגת עלי ופגעת בי.
עכשיו היית רוצה שנשכח מהכל ושאני אשתתף איתך בשמחתך.
אני לא מוכנה לקשר שבו מותר לפגוע בי, ואחר כך להתעלם מזה.
את אולי חושבת שזה גורל, אבל כל מי שמתנהג ככה לאנשים, בסוף נשאר לבד.
בכל פעם שאת מזלזלת בי ומתנהגת אלי בצורה לא נעימה, את מקטינה את הרצון שלי לשמוח בשבילך
ואת הרצון שלי להיות איתך בקשר בכלל".
 
כן, אני יודעת, היא לא תבין כלום. אבל אני חייבת לנסות.
אני הרי לא הטיפוס שמוותר, לא לפני שכל האפשרויות מוצו.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/8/2006 10:26, בקטגוריות דע את עצמך, אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, לעולם טוב יותר, מלחמתי בבירוקרטיה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/8/2006 13:08

יומיים, שלושה, מי סופר

אז אחרי היום המסעיר ההוא עם הראיון , ואימון ריקודי בטן שבו אנט (המורה) הגזימה לגמרי עם הביקורת הבלתי בונה שלה, המשיך יום שבת.

התעוררתי כרגיל עם שחר, או קצת לפני, חשבתי לי שיש דיי הרבה מטלות בית ושכדאי שאני אסייע לגבי. בילגגתי הלוך ובלוג, שטפתי קצת כלים, ועוד בימבלונת ואני בדיון אונליין על תאריכים, אני מסתכלת בלוח השנה שלי כדי לקבל פרספקטיבה, והאסימון נופל.

 

שיט!!

 

צווחתי ונכנסתי כרוח סערה לחדר השינה, בו ניסה גבי להמשיך לישון.

שיט!! שיט!! שיט!! יש לי מבחן אנגלית היום! בתוך עשרים דקות!! ואני עדיין בפיג'מה!!

---

הפסקה מתודית.

ממשלת אוסטרליה מאד רוצה מהגרים. באמת. מהגרים זה טוב לכלכלה (כי הם ילכו לעבוד), זה טוב לילודה (כי הם יולדים), וזה טוב לבישולים (כי... לא, לא, אני לא אגרר לפוסט השמצת הבישול האוסטרלי. לא הפעם!).

אבל לאוסטרלים יש באג קטן באישיות. כשהם רוצים משהו, הם מקשים על המשהו הזה את החיים ככה, שהמשהו יהיה בלתי אפשרי. למשל, מקומות עבודה צריכים עובדים. האם זה אומר שקל להתקבל למקום עבודה? הו לא! שמונים טפסים, ראיונות, המלצות, ותהליך שכבר עדיף לתפור בבית תלבושות ריקודי בטן למכור אותן באי - ביי.

כנ"ל הגירה.

רוצים מהגרים, מאד רוצים, בואו בואו מהגרים! שערינו פתוחים בפניכם! תראו איזו מדינה נפלאה יש לנו להציע!

רגע, מה, לאן זה?

תביא ת'דרכון.

בבקשה. (כי אנחנו מנומסים פה)

אתה צריך להוציא אישור הגירה, מהגר יקר. אתה צריך להוכיח לנו שאתה ראוי למדינה נפלאה כשלנו!

מה עם השכלה? יש לך השכלה?

תואר ראשון? זה הכל?! קדימה, לתואר שני מייד.

ואחרי שגמרת, גם דוקטורט. למה אתה מחכה?

אה, אתה לא משכיל?

אתה חשמלאי? אה, מצויין, מצויין, אנחנו צריכים כאלה.

 

לפי תקנות בית המחוקקים משנת 2001 מספר 24965 סעיף 8 בי, אסור לאדם להחליף נורה בביתו אם אינו חשמלאי מוסמך.

אתה יודע כמה נורות נשרפות פה ביום? אנחנו מייבאים רק נורות חרא, תוצרת סין.

אז אתה חשמלאי, מעולה. זה יקצר את התור בחודשיים לפחות לכל נורה.

אז כמה שנות נסיון יש לך? שמונה? מצויין! זה שנה יותר ממה שאנחנו דורשים כמינימום להגירה. יש לך הוכחות?

מכתב רשום מהמעסיק בארץ מוצאך (המעסיק חייב להיות רשום, מורשה, ובעל עשרה עובדים לפחות), תלושי משכורת (ואם חסר לך אחד, אתה לא רצוי כאן!) טפסי ביטוח לאומי.

יש לך? כל הכבוד!

רגע, לא סיימנו.

עכשיו תצטרך לעבור את מבחן ארגון החשמלאים האוסטרליים, כי פה הכל הפוך הרי, השמש בצפון וזה, אז גם הנורות הפוכות.

 

ויש לנו גם מגבלת גיל, בן כמה אתה? שלושים ושתיים? קצת זקן, לא?כמה שנות עובדה נשארו לך? עד שתגמור להגיש את הבקשה כבר תצא לפנסיה על חשבוננו. לא, תודה. אנחנו מחפשים מישהו אחר.

כמוך, משכיל ומנוסה במקצוע מבוקש, אבל צעיר.

 

 

ואם שרדת עד כאן, אז יש מבחן אנגלית שצריך לעבור. IELTS קוראים אותו.

 

כשהייתי באיטליה עשיתי IELTS כדי להתקבל לאוניברסיטה. הציונים הולכים מ 1 עד 9, בקפיצות של חצי.

הוצאתי 8.5

אבל פג תוקף הציון כי עברה שנה, וכדי להגר נדרשתי לעשות אותו שוב, לוודא שרמת האנגלית שלי לא הידרדרה מאד הבחינה האחרונה. המינימום הנדרש להגירה הוא 6.

 

עכשיו רק שאלה קטנה אל קובעי מדיניות מחלקת ההגירה:

נניח שאדם מוציא ציון כמעט מקסימלי במבחן, בעוד הוא חי במדינה שאינה דוברת אנגלית.

אחר כך, אותו אדם נוסע למדינה דוברת אנגלית וחי בה במשך שנה.

באותו הזמן, אותו אדם עושה תואר שני במוסד אקדמי דובר אנגלית, במהלכו האדם נדרש לקרוא, לכתוב ולדבר אנגלית אקדמית על בסיס יום יומי.

 

כמה אתם מעריכים שהאנגלית של אותו אדם תידרדר?

---

עטיתי על עצמי חזיה, זרקתי על עצמי חולצה ומכנסיים וסוודר, דחפתי לפה את הכדורים-של-לפני-האוכל, תקעתי חבילת עוגיות ללא גלוטן בתיק, תקעתי שתי עוגיות ללא גלוטן בפה, ורצתי לאוטו.

באמצע הדרך נזכרתי ששכחתי לקחת שעון. שיט. מילא, יש שעון על הקיר בחדר הבחינה. בלעתי את העוגיות.

דהרתי בכבישים והגעתי אל שער האוניברסיטה הקרוב למקום מגורי, כדי לגלות שהוא נעול.

עשיתי אחורה-פנה, כמעט התנגשתי בניידת משטרתית, וברחתי משם, מנצלת את העובדה שהם נסעו לכיוון החוף. הדרך לשער השני כוללת רמזורים בשפע, רובם כוללים זינוק בעליה.

הרמזור האחרון, זה שממנו פונים שמאלה (בעצם ימינה, אבל זה כמו שמאלה פה), כמובן האדים איך שהגעתי אליו. לפני עמד אוטו.

הרמזור התיירק.

האוטו עדיין עמד.

נו כבר נו כבר!! צעקתי על האוטו, ואז עלה בדעתי שהנהג לא דובר עברית.

באוניברסליות מרשימה לחצתי על הצופר, לראשונה מאז שנחתה כאן כף רגלי. האוטו הואיל לזוז והספקתי לעבור את הרמזור בעודו כתום.

 

הבחינה עברה בשלום.

---

עוד לא הציעו לי רשמית, אבל העבודה של הראיון ההוא כנראה תוצע לי. אני החלטתי להשאר עם גרג, אחרי שכל מי שעובד במחלקה אליה רואיינתי שאל בתמיהה למה אני לא לוקחת משרה אקדמית אם הציעו לי, ובאיזה סוג של פיגור אני לוקה.

---

היומולדת שלי הולך ומתקרב, תוך שלושה שבועות הוא כאן, וההורים של גבי, יברך אותם אלוהים, שלחו לי מתנה. ספרים רבותי ספרים, וסט של שרשרת ועגילים. התחלתי את "תאונות" של יעל הדיה (לא רע בכלל), ואילו הסט הגיע עם פתק החלפה והצהרה ש"לא ניעלב בכלל אם תחליטי לבוא ולהחליף. כמובן אפשר להחליף רק תוך שבועיים, אז אם תבואי לא נעלב בכלל".

איזה כיף שיש לי את ההורים של גבי.

(אגב, האבן הכחולה היא "אופל", שמקורה באוסטרליה. צבי, אבא של גבי, בחר אותה בכוונה תחילה בגלל הסמליות. אני חושבת שהיא מאד יפה, אבל מאז שהתחלתי עם הריקודי בטן, הטעם שלי השתנה ואני אוהבת יותר דברים גדולים)

---

בסוף השבוע הזה מתקיימת הופעת ריקודי הבטן בפסטיבל אומנויות הכפר. אחת הנשים עשתה בשבילי חזיה, אבל החלטתי שהיא לא מתאימה לתלבושת של אחד הימים ועשיתי לי שניה:

 

את העליונה עשיתי במו ידי. נשאר לי רק להוסיף לה מטבעות, או משהו, בחלק התחתון. אני מאד גאה בעצמי, לקח לי פחות מיום אחד!

---

היום היה יומי הראשון בתור מרצה. הסמסטר טרם התחיל, ולכן מה שעשיתי היה להשתתף בהדרכת מרצים. איזה פחד. אני מרגישה כמו ילדה קטנה שרצתה לשחק עם הגדולים, ועכשיו גילתה שבעצם היא לא כל כך גדולה. איזה פחד.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/6/2006 12:32, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, מלחמתי בבירוקרטיה, משפחתי וחיות אחרות
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/6/2006 11:13

ביצה טובענית

ככה ישראל מרגישה לי היום.

לא הוגן. לא ישראל, הרשויות הישראליות. אפילו עם האיטלקים הלך יותר בקלות!

זהירות, פוסט ביורוקרטיה.

 

רקע?

 

הדירה

לפני המון חודשים, כלומר באוקטובר אשתקד, מכרנו במזל טוב את דירתנו המצ'וקמקת.

את הכסף קיבלנו בעיכובים קלים אך נסבלים. חוץ מרבבת דולרים למניינם, שנפקדה בחשבונו של עורך הדין, שיבדל ממני כבר. את הרבבה הזו הוא התחייב להעביר אלינו מיד כשתסתיים העברת הבעלות השלמה והצודקת.

יופי.

בהתחלה היה חסר לו המסמך ההוא מהבנק. הבנק לא היה חסר לו כלום, רק מסמך הוא לא הנפיק. בסוף נמאס והוא הנפיק משהו חלופי. העורכדין הסכים לחלופי, ורצה כל מני מסמכים אחרים, כמו למשל סגירת חובות מול העירייה. החודש, כאמור, אוקטובר, השנה לא נגמרה, אבל העירייה לא פראיירית ורצתה ארנונה עד סוף 2005. צבי חתני שיחיה שילם (בלי להודיע לקונה שהוא יצטרך להחזיר את ערכם של שלושת חודשי השנה בהם הדירה בבעלותו הוא), והמסמך הושג. ואז נפל העו"ד למשכב, ועד שקם, הגיעה 2006 וצריך להנפיק מסמך חדש מהעירייה, והפעם אני כבר לא מוכנה שתשולם ארנונה לשנה על דירה שלא שלי.

זה ייקח מינימום עוד חודש עכשיו, כי הקונה נסע לטיול בחו"ל (כולם מטיילים עכשיו), ואחר כך יתחילו החגים ובקיצור -

ככה זה, אני מנסה לשלוף את עצמי החוצה והביצה מושכת - הופ, בלעה לי את הסוודר, בלופ, הלכה לי גם הנעל.

 

התואר

פעם, כשהייתי צעירה וענייה, החלטתי שטוב יעשה לחשבון הבנק שלי אם ארפד אותו בכהנה וכהנה רבבות. לשם ריפוד עשיתי תואר במדע המחשב, באוניברסיטה הפתוחה (כדי שאוכל במקביל גם לעבוד ולהתחיל במלאכת הריפוד). אז אני ריפדתי וריפדתי, למדתי ולמדתי, התואר נגמר בשלום ובלי הרבה אבדות בנפש, המחשבים עלו לי על כל העצבים שאי פעם היו לי, ואני נסעתי לאיטליה.

בנתיים, שירות הדואר הציע לנו לעשות "עקוב אחרי" לדברי דוארנו. הסכמנו. כל הדואר שלנו נותב לביתו של צבי. נפלא.

רק מה, עם הזמן הסתבר שהדואר עובד בדרכים נסתרות, ובמקום לשנות את היעד של הדאר המיועד ל"גבי ופארה ווי" לביתו של צבי, הדואר ממתין שדברי הדואר הממוענים אלינו יחזרו כלעומת שבאו, ואז מחפש להם בית חלופי. וכמובן שרבים מדברי הדואר שלי הלכו להם לאיבוד, ובינהם, תעודת לימודי במדעי המחשב.

והנה ימים הולכים וימים באים, ואני צריכה לבקש מממשלת אוסטרליה, שתיבדל לחיים ארוכים יחד איתי, ותיתן לי תושבות. וממשלת אוסטרליה, קטנונית שכמותה, מתעקשת שאוכיח בשלושה העתקים מתורגמים לאנגלית כי אכן עשיתי את התואר המאוס שלי במדעי המחשב.

לכן ביקשתי לפני שלושה חודשים מהאוניברסיטה הפתוחה %#$&#% שתואיל בטובה לשלוח לי את תוארי האהוב שהושג בדם יזע ודמעות (או לפחות בכמה מבחנים מתישים). לפני שבועיים ביקשתי לדעת אנא באה בקשתי, והבטיחו לי נאמנה כי בתוך שבוע התואר ינוח על מפתן כתובתי המעדכנת, הלא היא בית צבי. (החותן, לא הביצפר).

תואר? נעליים.

היום כבר הגיעו עצבי לשיאם והרמתי קול על המוקדנית, שנמאס לי להתקשר מאוסטרליה, על כל הפרשי השעות שלה, ולחכות על הקו עשרים דקות, ולקבל תשובה (אחרי שלושה חודשים!!!) שזה בטיפול. המוקדנית נתרצתה ולקחה ממני כתובת אימייל אליה אמורה להגיע תשובה באשר לאיפה זה עומד (ואם יכתבו לי אליה, אני צנצנת).

 

ושוב, הביצה מושכת ומושכת, ואת הגרב שהיא שלי בזכות אני עדיין מחזיקה ומקווה שהיא לא תיבלע, יחד איתי, בעמקי המדמנה.

 

אני כבר לא מדברת על הביטוח הלאומי, שאני עדיין משלמת בהוראת קבע, וצריך להגיש להם טופס בירור מצב תושבות כדי שיואילו בטובם להניח לכספי המידלדל ואולי גם יחזירו לי מה שנלקח ולא בצדק.

 

אלו הם חיי הביורוקרוטיה הישראליים. אני תוהה אם אי פעם זה יעזוב אותי, או שגם בעוד עשרים שנה אני עלולה לקבל מכתב שדורש ממני לשלם איזה דו"ח חניה עלום ממעלה-מרפקים, שראש העיריה החליט לחסל במחירי מבצע וניכו לי ממנו שליש, לא כולל קנסות, ריבית והצמדה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/6/2006 11:30, בקטגוריות מלחמתי בבירוקרטיה
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-18/6/2006 06:02

31,185