טרדות קטנות, לחיים אדומות, וטנדר

ג'ייקן השתפר מאד. חלק מזה מגיע משינוי בגישה של קלייר. היא נכנסה למוד של אמהות פחות לחוצה, וזה מן הסתם משפיע עליו.

חלק מזה בטח קשור ליציאה מגיל שנתיים האיום.

מצד שני, הוא עדיין מחפש לעצמו תעסוקה ומזיק לכל מה שנקרה בדרכו. אני אומרת לכן, בנות, כל מי שעוד לא התבייתה לגמרי על בנזוג, אנחנו לא בוחרות אותם נכון. תעזבו איך הוא נראה, תעזבו אם אפשר לדבר איתו. תשאלו איזה מן ילד הוא היה, למה רוב הסיכויים שזה הילד שתקבלו.

(עדי, הבנזוג נשמע מוצלח למדי. מה כבר הכי גרוע שהילד שלכם יעשה? יאכל צנצנת הרינגים?)

 

ביום ראשון פיטר החליט לסדר לנו את המזגן באוטו (כנראה לכבוד החורף המתחיל). ג'ייקן התרוצץ סביבו וחיפש למה אפשר להזיק. קודם כל הוא שיחק עם הדלת של חדר השינה שלנו. אחר כך הוא מצא כדור-התעמלות ענקי ושלף ממנו את הפקק (אבל החזיר אותו פנימה בבהלה), ולבסוף הוא החליט שהמקום הכי בטוח הוא באוטו שלנו, עם אבא שלו. די מהר גירשתי אותו משם, אבל הסתבר שלא מספיק מהר.

 

למחרת בבוקר האוטו סירב להניע.

אפרנטלי, מישהו השאיר את הנורה שבפנים דולקת לכל הלילה.

---

גם צורב הדיוידי שלי פרץ במרד, והוא לא מסכים לפתוח את הדלת שלו. אני צריכה לשלוח אותו חזרה ליצרן. החיים שלי עוברים הסבה ל"לא משהו בכלל".

---

החום נעלם, החולשה נחלשה אף היא, הצינון-שפעת טפו-טפו-טפו נסוגים, ולכן פרצו הלחיים שלי בחגיגה. סומק טבעי נשמע כמו דבר רצוי, אבל לא כשהוא מלווה בתחושת בעירה. בימים אלו אני איור מהלך לשורה "שושנים בלחייה". זה לא כיף בכלל. ובחיים לא שמעתי על זה.

החלטתי להתעלם מבעיות גופניות שלא מפילות אותי לקרשים. נמאס לי.

---

התחלתי את תהליך איסוף המסמכים לקראת ההגירה, ואני בפאניקה. יש הרבה מהם. חלק מהמידע הדרוש תלוי בהורים שלי, והם לא בדיוק אנשים שבידהם הייתי רוצה להפקיד את גורלי. כבר עשיתי את זה פעם, וכזכור התוצאות לא היו משהו.

יש הרבה זמן ויש סוכן, אבל אני מאד חוששת.

הרבה תלוי בזה.

---

בסימן טוב ובמזל טוב, גבי קנה טנדר אוסטרלי למראה. כדי להוכיח שהוא שייך לגברים קשוחים בלבד, ולא, חלילה, לאישה האוהבת שאיתם, ההגה כל כך קשה להזזה, שנתפסו לו השרירים.

אני מרגישה כמו חלק מהקהילה.

---

סתם שתדעו שממשלה מטומטמת זה לא רק קטע ישראלי: ממשלת אוסטרליה מנסה לעודד ילודה (לא ניכנס עכשיו לסיבות).

מכיוון שכך, משפחה עם 3 ילדים הוכרזה מרובת-ילדים וזכאית לסיוע נוסף.

שווי הסיוע - 5$ לשבוע.

ואני שואלת - האם אנחנו באמת רוצים לעודד אנשים שלא יודעים חשבון/כלכלת בית/לחשוב בהגיון בסיסי, ללדת עוד ילדים?

 

 

טוב,שאלות כאלה ממש לא יעשו אותי חלק מהקהילה. ואני גם לא שותה בירה.

---

אני חייבת לכם סיפור טונה! ובכן, ביום הסטייקים מצאתי במקרה מחבת ברזל עבה בחנות יד-שניה, ומיד צירפתי אותה לאוסף המטבחי. הטונה נצרבה מבחוץ, נפרסה, נוספה לעלי-בייבי וגמבה אדומה, ועל הכל נמזג רוטב הדגים האולטימטיבי - שמן זית, שום, לימון, ויין לבן.

היה תענוג.

את הפיסות הקטנות אכן סיבצ'נו כיאה, במיץ לימון, שמן זית, מלח-פלפל וקרם קוקוס. כל זה על מצע חסה קצוצה ופיסות גמבה אדומה היה תענוג לעיניים ולחיך. עכשיו רק צריך לשכנע את פיטר לקנות סירה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/5/2006 14:58, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, אוכל, מלחמתי בבירוקרטיה
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-16/5/2006 00:37

תאים לבנים ומין נקבה

למרות החשש הכבד, לא התגלתה אצלי בבדיקות הדם שום מחלה נדירה ואקזוטית שעושה בי שמות.

במקום זה, התגלתה ספירה נמוכה של תאי דם לבנים, ואינפלואנזה.

אינפלואנזה, למי שלא מכיר, היא השם הלטיני (וגם האיטלקי. מי אמר שהשנה וחצי האיומות האלה היו לחינם) של שפעת.

שפעת היא לא הצטננות, היא מחלה שהגורם לה ויראלי.

כלומר, כל האנטיביוטיקה בעולם לא תצליח לרפא אותה, ולכן טוב שאני לא לוקחת ממנה.

התאים הלבנים קצת מלחיצים, אבל הנטורופאט הבטיח לעזור.

 

הרופא הקונבנציונלי רשם לי מנוחה רבה ושתיה רבה גם כן. אם הרופא רשם, מי אני שאתווכח - ולכן קיצצתי את משמרותי בעבודה.

---

בניגוד גמור להמלצת הרופא, עמדה ביקורת הדירה. ביקורת דירה היא חלק מהחוק להגנת המעורבים בשכירת נדל"ן, ואמורה להתרחש מדי שלושה חודשים. לשמחתי, במשך השנה ורבע האחרונות היא התרחשה רק פעם אחת. ולמה זה אני שמחה? כי אמנם אנחנו דיירים למופת ששומרים על הבית, גוזמים את הדשא (המתייבש, כי אין לנו חשק להשקות), לא מקשקשים על הקירות (שהגוון שלהם מכונה "אפור-דיכאון-קליני") ולא מפזרים בדלי-סיגריות, אבל יש לנו שני כלבים.

לפי החוזה, אסור לכלבים להכנס לבית ומקומם בחצר בלבד.

חוזה זה יופי, אבל הכלבים שלנו הם כלבי בית והברווז מוצא את מתחת-למיטה מקום בטוח ומנחם, ולא יעלה על הדעת שנגרש אותם החוצה.

 

יש לדבר השלכות ישירות על חיי היום-יום שלנו. למשל, שנים מהחדרים בבית מכוסים שטיחים. נתעלם לרגע מהעובדה שמדובר בשטיחים היותר-מכוערים שעלה ביד המין האנושי לייצר, והם בעיקר מזכירים צואת חזירי-ביצות, ונתרכז בעובדה ששטיחים ושיער-כלבים מושכים זה את זה בעוצמה שאין למצוא כדוגמתה, גם לא בטלנובלות הדביקות ביותר. לפיכך, הכלבים אינם מורשים להכנס לחדרי השטיחים.

 

ומכאן, ששני חדרי השטיחים אינם יכולים לשמש חדר שינה (כי מה יעלה בגורל הברווז? תחת איזו מיטה יישן?).

וזה חבל, כי החדר הכי גדול והיחיד שאינו פונה אל הכביש, משוטח הוא.

בעיה קלה נוספת, היא הצורך להבהיר לכלבים את האיסור להכנס לחדרים המשוטחים.

הכלבים לא ממש מקשיבים לנו.

ולכן, את הכניסה לכל חדר משוטח, חוסמת מזוודה. אדם המבקש להכנס נדרש לדלג מעליה, על הכלבים נאסר.

לפחות את המזוודה הם מבינים.

 

ועוד בעיה קטנה, היא עניין הביקורות. בבוא ביקורת, יש לארגן את הבית כך שייראה כאילו טלף כלבי לא דרך בו מעולם.

כלומר, צריך להוריד למטה את המיטה של הצפרדע (לברווז, כזכור, אין מיטה. הוא מסתפק במתחת-למיטה שלנו), את קערות האוכל והמים של הכלבים, ואת כל צעצועיהם.

וגם, צריך לנקות את הבית משיערות.

 

כלומר, לשאוב, לשטוף, לנפנף וכו'.

 

כל הלילה היו לי סיוטים שהביקורת כבר הגיעה, והבית לא שאוב. כשהתעוררתי, נזכרתי שמילא השאיבה (היו לי כמה שעות), אבל דלת הרשת המובילה לחצר האחורית מכילה גם דלת-כלבים שאי אפשר לטעות בה.

אילו היה גבי בבית, היה בוודאי בתוך שניות מנסר חתיכת דיקט במסורו החשמלי החדש (או אולי בזה הישן? או זה שהוא קנה באמצע? אני כבר לא עוקבת), ממסמר אותו לדלת הכלבים, ומסתיר את העבריינות שלנו מעין רואה.

אבל אני?

בצר לי, חיפשתי קרטון שאפשר להדביקו על הדלת.

ברם, כל הקרטונים בבית מקורם במכשירים שנקנו, וביום מן הימים ישמשו לאריזת אותם מכשירים, עת נעבור דירה.

מצאתי ערימת ניירות עיתון, שבהדבקה מסויימת אפשר להשתמש בהם להסתרת דלת הכלבים. נשאר רק להצמיד אותם לדלת הרשת.

בנגריה של גבי מצאתי אקדח סיכות גדול ומבטיח.

הצמדתי את הנייר אל הדלת ביד אחת, ואת אקדח הסיכות אל הנייר ביד שניה.

לחצתי.

האקדח לא התרשם.

לחצתי חזק יותר.

האקדח דחק החוצה סיכה אחת.

המשכתי ללחוץ, והאקדח ירק את הסיכה על המדרגות.

 

חזרתי על הנסיון כמה פעמים, ולבסוף, בלחץ של שתי ידיים ורגל, הצלחתי להדק את החלק העליון של הנייר את דלת הרשת.

ואז, לצערי, אזלו הסיכות.

נסיונותי לאתר סיכות נוספות נשא פרי, אבל אלו סירבו להכנס למהדק.

התייאשתי מהרעיון. החלטתי לחסום את דלת הכלבים בחתיכה קטנה של דיקט, ולהמציא סיפור מתקבל על הדעת שיכלול חבר שנתן דלת רשת ישנה והיה בה פתח לכלבים שלו, אבל חסמנו אותו מפאת כלבינו-שלנו.

(סיפור, שבעיה גדולה להאמין בו. בעיקר אחרי שרואים את סדנת הנגרות המאובזרת-להפליא שגבי מחזיק מתחת לבית. אבל סוכני נדל"ן לרוב אינם חשדניים והם ממהרים לחזור למכוניתם, במיוחד כשכלב דוחק את חוטמו במעלה אברי הרביה שלהם)

 

כדי לחסות את דלת הכלבים, לא נותר לי אלא למסמר את חתיכת הדיקט אל דלת הרשת. מצאתי את הפטיש (משימה לא קלה) ומסמרים קטנים שנראו לי מתאימים, ופניתי אל הדלת.

נדמה לי שאפילו זמזתי את שיר המלאכה האולטימטיבי - "פטיש, מסמר ניקח מהר, לה לה לה להלה".

כעבור כמה מכות פטיש נפל לי המסמר, מעוקם משהו, אל מתחת למדרגות.

גורלו של המסמר השני לא שפר.

חזרתי לנגריה והבאתי קופסת מסמרים גדולים ושמנמנים. כאלה שלא יתעקמו בקלות ממכות פטיש חלושות של בחורה שאין לה מי-יודע-כמה תאים לבנים.

שוב ניסיתי למסמר אחד מהם, והרגשתי, יוצאת צה"ל שכמוני, מדריכה בצופים, שעשתה את טרק האגמים הקפואים בנפאל, ועבדה בתמיכה טכנית של חומרת-מחשבים, הרגשתי כל-כך נקבה.

(להגנתי, זה לא קל למסמר משהו אופקי בגובה הרצפה, עוד לפני ארוחת הבוקר!)

אחרי כמה דקות של מאמץ וחבלות קלות לאצבעותי, פיסת הדיקט מוסמרה להפליא וחסמה כל אפשרות של ברווז או צפרדע להדחק לתוך הבית. נייר העיתון הסווה את קיומה של דלת הכלבים, וליתר בטחון סגרתי את הדלת האחורית שתסתיר את דלת הרשת.

 

 

הביקורת עברה בשלום.

---

מקווה שהיה לכם יום עצמאות שמח.שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/5/2006 03:25, בקטגוריות כלבים גידלתי ורוממתי, מלחמתי בבירוקרטיה, אוסטרליה - הצד האפל, דע את עצמך
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-7/5/2006 15:17

שרידים איטלקיים
פעם, כשעוד גרנו באיטליה (בלעחס), כחלק משגרת עבודתו, היה על גבי להוציא רכב מהשכרה בשביל החברה, ונסוע לאי-אילו ערים איטלקיות מרוחקות, כמו למשל ג'נובה, עירו של מארקו. מארקו היה איטלקי טיפוסי לא בגלל עיר הולדתו, כך למדתי, אלא בגלל היותו כרוך כל-כך אחרי אמו - אבל כך זה לא שייך כרגע לענייניו, או כמו שחבצלת נוטה לומר - הנה אני סוטה מהנושא.
 
את הרכב היה גבי מוציא מסניף ונציה, שם היו גם מחסני החברה, ומעמיס עליו את כל הציוד הדרוש.
 
לפני כמה חודשים הגיע בדור דו"ח חניה לתיבת הדואר של צבי, אביו של גבי.
שנתו של צבי החלה לנדוד. הוא כבר ראה את הקרביניירי עולים לשלטון לאחר עוד הפיכה פאשיסטית, ורודפים אחרינו עד לארץ הפלאות, כשבידם דו"ח חניה והם צועקים: "צֵ'נטוֹ וֵנטי אֵאוּרוֹ! צֵ'נטוֹ וֵנטי אֵאוּרוֹ!" (שפירושם: מאה עשרים יורו! מאה עשרים יורו!)
 
לאחר הקדמה דרמטית שהזילה את הצבע מלחיי ("אני חושש שיש לי חדשות לא טובות") בישר לנו צבי את הבשורה.
 
אני אישית הייתי מעדיפה לצפות בכל תשדירי הבחירות הישראליים ובכל תוכניות החדשות האוסטרליות ("דו"ח מיוחד!! אחד מכל שמונה ייצרנים של מזון קפוא מוסיפים שני אחוז מים למוצרים! זה אפס נקודה שלוש אחוז מעל לתקן המותר!") מאשר לבקר שוב בסתומליה, אבל אז חשבתי - ומה אם יזדמן לי לנסוע לסלובניה ותהיה טיסת קישור דרך ארץ המגף? האומנם ארצה שירתקו אותי לארץ-הסתומים דקה מעבר למה שאני חייבת כדי לשלם צ'נטו ונטי אאורו? התשובה חד משמעית, ולכן ביקשנו מידידנו מור בונציה שיעשה עמנו חסד, וישלם את הדו"ח. את הכסף כבר נעביר לו.
 
מור חי בסתומליה כבר למעלה מעשור. ככל הנראה הוא גם מתכוון להישאר שם. נבצר מבינתי, אבל יש הרבה אנשים אינטליגנטיים שחיים בכל מני ארצות מעפנות (למשל? מה למשל? עזבו, אני לא הולכת להסתבך עם אף אחד ולהגיד שום דבר על ארצות שהטמפרטורות  בהן נמוכות מכדי לגדל פינגווינים, או שהשירות בהן מאופיין על ידי אדיבות של עדר תאו במנוסה, או שהמזון שם מזכיר את זה שהיתה אמי מכינה. מה אני צריכה את זה).
 
הלך לו מור, והדו"ח של משטרת ונציה בידו, אל תחנת משטרת ונציה. "זה לא אצלינו", אמרו לו, "זה בכלל במֵסטרֶה". הלך לו מור למסטרה, שהיא בעצם "ונציה-רבתי". "צ'או", אמרה לו הפקידה והסיטה את שיערה כשהיא מגלה כתף מעוגלת. "צ'או", ענה לה מור. "יש לי פה דו"ח של חבר שאני רוצה לשלם". הפקידה לקחה מידו את הדו"ח, בלי לוותר על מגע אגבי באצבעותיו החלקות והארוכות, ועיינה בו. ואז בדו"ח.
"אנחנו כבר לא מתעסקים עם זה", היא ענתה לו ורכנה אל דלפק, "העברנו את זה לחברה פרטית".
"גראציה", ענה לה מור להתכוון ללכת לדרכו, אל הפקידה הבחינה בפוטנציאל ולא שיחררה אותו.
"איפה ה... חבר הזה שלך?" היא שאלה וליטפה כאילו-בהיסח-הדעת את עצם הבריח שלה. (כיאה להומו טיפוסי, מור הוא כוסון שניכר בו שהוא גם חכם ונחמד)
"באוסטרליה", ענה מור.
הפקידה צחקה.
"תראה", היא התחילה לענות לו, ושוב צחקה.
"אני..." היא ניסתה שוב אבל הצחוק לא ויתר לה.
"אוסטרליה?" היא הצליחה לחלץ, לפני ששוב הצחוק גמר לה את הסרעפת.
 
אחרי כמה דקות היא שיחררה אנחה, ואמרה: "אף אחד לא ירדוף אחריו עד אוסטרליה".
"אני יודע", אמר מור בקוצר סבלנות (כי הוא כבר גר פה מעל לעשור! מה, הוא לא מכיר אותם?) "אבל מה אם הוא ירצה לחזור לבקר באיטליה? מה הוא צריך שיעצרו אותו בשדה התעופה?"
הפקידה שוב צחקה, והפעם על הרצפה.
 
מור ויתר, והלך אל החברה הפרטית שלפי כל הסימנים שלחה את הדו"ח לצבי.
"אין לנו רישום של דו"ח כזה", אמר לו הפקיד, וליטף לעצמו את עצם הבריח. "רוצה לשתות איזה קפה?"
"החבר שלי מחכה לי עם קפה בבית", התנצל מור בנימוס וברח למקום שבו מעסיקים אנשים פחות חרמנים.

---

הפשע לא משתלם.
תאמינו לי, ניסיתי.
 
מזה שנים שאני מורידה סרטים מהאינטרנט. שנים.
לאחרונה, נמאס לי לצפות בהם על המחשב. קניתי לי צורב דיוידי.
אחרי יומיים של מאבק להתקין את התוכנות הנדרשות ליצירת סרטי דיוידי על הצורב, הצלחתי.
אבל את הסרט "אהבה קולומביאנית" הוא צרב לרצועה שגובהה על המסך מילימיטר ורבע. האורך דווקא בסדר. גם הסאונד מוצלח.
 
הורדתי תוכנה שניה שעושה את אותו הדבר, רק יותר טוב. הפעם התמונה נהדרת, מכסה את כל המסך, אבל קופצת מדי פעם כמה שניות קדימה.
הסאונד לעומתה מפגר בשלוש דקות אחורה.

---

משום מה, כל סרטי התעודה שמקרינים באוסטרליה על ישראל והפלסטינים, מצגים את ישראל כבריון השכונתי, ואת הפלסטינים כאיכרים תמימים שכל רצונם לעבוד את האדמה, להתפלל חמש פעמים ביום ולנסוע באוטובוסים.
ואז, יום למחרת בעבודה, כולם ניגשים אלי ואומרים: "הפלסטינאים האלו בלתי נסבלים! בחיים לא יהיה איתם שלום! איזה מן בני אדם אלה? איך אפשר ככה?" ועוד כהנה מילות עידוד ציוניות. אני תמיד מחכה לריקוד ההורה שיבוא בעקבות הדברים, אבל בנתיים זה קרה רק פעם אחת.
 
משונה. אומרים שהאוסטרלים תמיד נגד הממסד, אז אולי עובדים איתם בכוונה בפסיכולוגיה הפוכה? קטונתי.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 12/3/2006 07:19, בקטגוריות מלחמתי בבירוקרטיה
47 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-16/3/2006 11:46

31,184