פוסט של דברים טובים

היה יום טוב, פשוט לא הספקתי לכתוב עליו, אבל נאמנה להחלטתי להדגיש את הטוב הנה הוא.

אז זה נראה כמו סתם יום רגיל בסתם חנות הרגילה, חוץ מזה שהייתי אמורה ליצור קשר עם השגרירות ברומא, ולברר אם הם יואילו בטובם לעשות את תפקידם ולחדש לי ולגבי את הדרכונים. העניין הוא שלשגרירות יש סמכות לחדש דרכונים רק אם תוקפם יפוג תוך פחות מחצי שנה, ולנו עוד נשארו איזה 8 חודשים כמו כלום. אחרי תכתובת וחילופי דברים עצבניים הם הסכימו לשלוח מברק לישראל לברר אם יאשרו להם באופן חריג להאריך את הדרכונים שלנו, כי לצורך הויזה לאוסטרליה אנחנו צריכים דרכון בתוקף לעוד איזה שלוש שנים, ואנחנו סטודנטים ואין לנו כסף לנסוע הלוך חזור לארץ רק כדי שישימו לנו חותמת בדרכון.

אז בבוקר התקשרתי, כולי כסיסת ציפורניים אחת גדולה, ונאמר לי שיש אישור!! ייפי!! הוסרה סכנת הביקור בארץ והשלכת כ 1000 דולר אמריקאי לרוח!

וגם, נכנס איש מאד נחמד לחנות וקנה יופי, והוא היה איטלקי. בהמשך לפוסט יש גם איטלקים נחמדים, אפשר להוסיף פוסט "יש עוד איטלקים נחמדים". הוא היה מאד סבלני – הוא נכנס כשהייתי באמצע שיחת טלפון עם עובדת אחרת (סטלה) בעניין ארגון משמרות (טוב, האמת זה לא מחזה נדיר באיטליה, לנסות לקבל שירות כשנותן השירות מתעסק בענייניו כאילו אתה לא נוגע לו בכלל), לא התפלץ כשבעגילים שהוא רצה היתה חסרה אבן ("תדביקי עם סופר גלו, זה הכי טוב. ככה אמר לי משחזר עתיקות פעם."), ולא התווכח כשאמרתילו שאין הנחה (למרות שהוא היה כ"כ נחמד שהייתי עושה לו הנחה כתגמול על הנחמדות), שזה, כאמור, מאד לא-ונציאני.

אחר כך סידרתי קצת את העניינים עם סופיה, המוכרת היותר בכירה, וזה מצריך קצת חומר רקע.

סופיה מבוגרת ממני בעשר שנים בערך, כלומר היא כמעט בת ארבעים. היא לא נשואה וגם אין לה חבר (כרגע יש, אבל זה סיפור ארוך מידי, ולא נוגע לנו) והיא לומדת כבר קרוב לשמונה שנים לתואר בשפות זרות, והסיום לא נראה באופק. היא עובדת בחנות במשרה מלאה (40 שעות שבועיות) תמורת שכר קרוב למינימום. היא גם נמוכה ושמנה ממני, למרות שאני לא יודעת כמה זה מפריע לה – אבל כל הפרטים הלא-חיצוניים שבה מעוררים בה (בלי ספק) רגשי נחיתות.

אני לא מתרגשת הרבה מהשכלה של אנשים. יולדתי והביולוגי שניהם דוקטורים, תמיד היא היתה מארחת חברים דוקטורים ופרופסורים בעלי שם עולמי, ורובם (כמוה) היו חארות של בני אדם. זה לא מרשים אותי, אם בנאדם סיים תואר שלישי לפני גיל 25 או זכה בנובל. הקטע עם "אין חבר" זה עניין אחר כבר, זה מדליק אצלי נורת אזהרה כי מצב זוגי הוא עניין של בחירה ויכולת להתגמש, ואם בגיל ארבעים עוד אין – משהו כאן לא בסדר. אמנם אף פעם לא יצרתי אווירה של תחרות ביננו, בתחומים האלו, אבל מי שיש לו רגשי נחיתות לא צריך שיעוררו לו אותם, הם כבר שם.

אני מאד תחרותית, אני לא יודעת אם זה מטבעי או נרכש במהלך הדרך, אבל זה קיים וזה די חזק. מבעס אותי שהיא מוכרת יותר ממני, למרות שעובדתית היא עובדת כפול שעות ממני ובשעות ה"חמות", של אחר הצהריים, ולא מוקדם בבוקר. מתישהוא זרקתי לה משהו על זה, שאני עושה פחות מידי עמלות לטעמי – כלומר פחות ממנה. אמרתי את זה בחצי בדיחה, לא הייתי מודעת לשדי הנחיתות שאני מעוררת פה. היא אמרה: "אבל אני עובדת יותר מכפול ממך!" ואני עניתי, עדיין חצי בצחוק: "בכל זאת! אני רוצה לעבור אותך." ואז פתאום היא יצרה קטגוריות של תחרות שלא היו קודם: מי מכרה הכי הרבה ביום, למי יש עמוד סיכומי מכירות עם הכי הרבה מכירות, דברים כאלה.

השיא הגיע אחרי שלוש פעמים שהיא הגיעה למשמרת שלה, להחליף אותי, ומצאה אותי באמצע מכירה. באופן טבעי, הנחתי שהעמלה היא שלי בזכות, שהרי המכירה היתה שלי, אבל אחרי הפעם השלישית (שהיתה עם 2 מליונרים יפניים שקנו אצלי בסכום שהחנות מוכרת בשבוע) היא התפרצה עלי ודרשה שמרגע שהיא נכנסת לחנות, העמלות יהיו שלה. היא הלכה ודיברה על זה עם אחד הבוסים עוד לפני שהיא דיברה איתי, ולמזלי היא דיברה עם הפחות חשוב שבהם.

נפגעתי נורא. עד אז חשבתי שאנחנו חברות – היא הזמינה אותי עם גבי לצהריים פעם אצלה בבית – ואני בהחלט בנאדם שאפשר לדבר איתו. היא יכלה לדבר איתי והיינו מוצאות פתרון. וחוץ מזה מה זה החוצפה הזאת?! מכירה שאני התחלתי אני גם אסיים, ככה זה בכל מקום! מיותר לציין שמהחברות הזו לא נשאר כלום, והתלבטתי הרבה פעמים האם להטיח לה בפרצוף כמה היא נואשת, שאלה החיים שלה. השגתי גיבוי של הבוס היותר חשוב לגבי עניין המכירות ושמרתי על יחסים קרירים מאד איתה.

לפני כמה שבועות הגעתי למשמרת כשהמוכרת השניה, הצעירה יותר והפחות מוצלחת ביננו עבדה (סטלה). היא התחילה למכור משהו וכדי לוודא שהיא תצליח התערבתי במכירה ותרמתי את חלקי. כשהלקוחה יצאה, סטלה שאלה אותי מה נעשה עם העמלות, בקטע של "איך נתחלק". אמרתי לה, מה זאת אומרת, העמלה שלך – אני התערבתי במכירה כדי לעזור לך, לא כדי לקחת לעצמי חלק. אין פה שאלה בכלל. סטלה ענתה: נכון, אבל אני צריכה לשאול.

זה גרם לי לחשוב, שאם הייתי נוהגת כמוה ושואלת את סופיה: "מה נעשה עם העמלות" היא היתה עונה את אותו הדבר, וככה היא לא היתה מרגישה שכבודה נפגע, וזה היה חוסך את כל הבאלאגן שנגרם. אני נוטה להיות לוחמנית בנוכחות של התנהגות בוסית, זה מציב אותי מיד בעמדה של: "יותר אני לא אתן שידרכו עלי", ואולי זו לא היתה הדרך המתאימה כאן.

אז אתמול, סופיה הגיעה בסיומה של מכירה, הסחורה כבר היתה על השולחן והתמקחנו על המחיר. סופיה הרבה יותר קשוחה ממני אז נתתי לה לנהל את המו"מ, ואז בסוף לקחתי אותה הצידה ושאלתי: "ומה נעשה עם העמלות?" והיא ענתה, "המכירה שלך, את התחלת אותה ועשית את רובה." בגלל שהיו כמה פריטים הצעתי לה את העמלה על הפריט היותר זול, כסיפתח. והיא הסכימה.

עשיתי עוד צעד בדרך להיות אדם טוב יותר.

יש לי תלמידה חדשה, חמודה מאד ויותר אקטיבית מהותיקה, ככה שהשיעור עובר יותר בכיף. והיא כבר הגישה לי תלמידה נוספת. איזה כיף!

וגבי מצא 30 יורו זרוקים ברחוב.

הלוואי כל יום.

יומן גרמניה

יום רביעי, היום של הנסיעה וההגעה

בחצות וחצי יצאנו מהבית, הלנה אספה אותנו יחד עם חברתה אווה, והתחלנו לנסוע לכיוון גרמניה. הלנה בת 21, ואולי זה לא קשור כי יש לה אנרגיות בכמויות שאפשר להשתגע מהן – היא הייתה כולה התרגשות והתרוצצה וקיפצצה כאילו לא חצות ואנשים נורמליים לא ישנים בשעה כזאת. גבי ואני ישבנו במושב האחורי וניסיתי להרדם. באוסטריה ניסינו להחתים את הדרכונים אבל לא מצאנו עמדת גבול. יכול להיות שההוא שגובה אגרת כבישים זה ההוא אצלו מחתימים? מאוחר מדי לברר,נבדוק בדרך חזרה. למרבה הפאדיחה, הלנה ואווה הכינו סנדוויצ'ים ופירות, ושתיה, ושוקולדים, ואנחנו רק הבאנו מנחת חומוס כמתנה לאמא של הלנה (מתנה מסורתית של ישראלים שמתארחים אצל גרמנים בחג כל הקדושים). הרגשנו שנוררים ברמה בינלאומית.

בגרמניה נזקקתי לשירותים, וכל האגדות התנפצו לי בפרצוף – מצאנו שירותים ציבוריים, מ-ס-ר-י-ח-י-ם!!!! ומגעילים. אווה והלנה אמרו שזה מאד לא טיפוסי ושזה בגלל שאילו שירותים מוזנחים כי אין שם אף אחד, רק נהגי משאיות שעוצרים שם לפעמים. השירותים הבאים שעצרנו בהם היו מדהימים: נקיים, מסודרים, ואפשר גם להתקלח. בלי תשלום. כשמורידים את המים האסלה מסתובבת ושוטפת את עצמה.

הבית של הלנה עתיק, ומשופץ – יפיפה. הכל מסודר, הכל במקום, אין פירור אחד של אבק, אין שום דבר שאין לו מקום יעודי. הכל בצבעים מתואמים, יש מוטיבים (חמניות, סחלבים, לבבות), פשוט... על גבול הלא-אנושי. אבל יש הרגשה חמה ונעימה, ביתית. אנחנו קיבלנו את חדר עלית הגג, שם אפשר לעמוד זקוף רק בשפיץ, ויש חלון שמשקיף על השדה שמחוץ לבית. הכל בחוץ בצבעים של סתיו צפון אירופאי – בין אדום לצהוב.

נפלנו לישון.

קמנו באיזה שש, והלכנו לחצי השני של הבית, המשרד של אבא של הלנה, ופגשנו את הסבא שלה, שאיתו יחסיה, כמו עם שאר הצד של האבא, בקנטים. שניהם התנהגו בנימוס מופתי, למרות שאני ראיתי היטב כמה היא מתעבת אותו. הוא מצידו התרגש מאד לשמוע שאנחנו מישראל, ביקש סליחה בשם עמו על השואה, סיפר על חבר שלו, מכיתה אל"ף, שניספה בשואה (יהודי, כמובן), הביע תקווה שעמנו ימצא שלום ושלווה, למרות שעם נצחון בוש זה לא ברור בכלל. הלנה היתה נבוכה כמו גרמניה שמודה שהיא אלרגית לאכוהול, ועדיין לא ברור לי למה, כי בעיני, אם יש משהו שגרמנים צריכים לזכור, זה מה הם עשו בשואה. אחר כך היא חיטטה בדברים הישנים שלה ונתנה לי חצאית שהיא כבר לא לובשת ומעיל. משם נסענו לפארק המשחקים שלשמו התכנסנו כאן.

זה די ענק, זה כמו לונה פארק רק באמצע העיר. עלינו על מתקן מסתובב שכזה, קנינו לאכול מחזיר ענק שהסתובב על שיפוד, ושניצל דג טעים נורא, וקרמבו! המילוי והשוקולד שלהם קצת יותר טעימים, הביסקוויט שלנו הרבה יותר טעים. טעמנו גם ליקר דבש – משהו מסורתי מקומי, טעים מאד.

אח"כ חזרנו הביתה ופגשנו את אמא של הלנה, שסיפרה בכנות ובפתיחות לא-גרמנית בכלל, על גירושיה מבעלה, וכמה היה לה קשה, ושעכשיו היא מרגישה יותר טוב. היא נראית רזה מאד, ועדיין כואבת. עוד לא מוכנה לקשר חדש.

היא טעמה את החומוס שהכנו ואמרה שהוא טעים.

בלילה חלמתי על סער, האקס-המיתולוגי. חלמתי שאנחנו שוב נפגשים, שהוא מנהל את מקום העבודה של הלנה, ושאנחנו הולכים מחובקים ומדברים. אני לא רוצה לכתוב פוסט על סער, זה סיפור כל כך ישן, העניין הזה התחיל לפני יותר מעשר שנים ונמרח הרבה יותר מידי זמן. אבל בחלום הלכתי עם סער, מחובקת, ושנינו פגשנו את גבי וגבי אמר משהו בסגנון של שעדיף שאני אלך עם סער אם אני מרגישה שזה עדיף. והיה לי כל כך קשה להקרע ממנו, אבל העדפתי להשאר עם גבי בכל זאת.

מה הקשר? איש וניחושו הוא.

יום חמישי

הבוקר קמנו לארוחת בוקר גרמנית: י-ם אוכל! נקניק כבד קצוץ, גבינות עיזים, לחמניות שנאפו לפני שניות, חלום.

ועכשיו יוצאים לטייל.

נסענו לסכר לא רחוק מכאן, שעצר את הנהר ויצר אגם לא גדול בקנה מידה אירופאי.

מסביב יש יערות כמו שלא ראיתי אף פעם, ופטריות, וסנאים וחזירי בר (שלמרבה השמחה לא פגשנו). הלנה הראתה לנו טחב כזה, "מוס" שבחג המולד הם תולשים מהקרקע ומשחזרים את סיפור לידת ישו על הטחב עם בובות וכו'. הערתי שלידת ישו אירעה ככל הנראה בישראל, ולנו אין לא יערות כאלה, לא טחב ולא עצי אשוח. והלנה הוספיה שגם סנטה קלאוס לא היה. בקיצור, איכשהו נוצרה מסורת שאין לה ולא כלום עם המאורעות. ישו המסכן. בסך הכל רצה שאנשים יחיו בשלום ושלווה יחד, ותראו מה קרה.

חזרנו דרך הסופר מרקט כדי לקנות אוכל לארוחת הערב שאליה הזמנו כ 5 אנשים, ואז התחלנו לבשל. בסוף הגיע רק זוג חברים שלה, רבקה וסטפן, שדיברו אנגלית לא רעה ואכלו היטב את המרק קישואים בשמנת (אני), העוף ביין (הלנה) והסלט (גבי).

יום שישי

גם הפעם ארוחת בוקר גרמנית, עם חבר אחר של הלנה, שדיבר אנגלית הרבה יותר טובה מכל השאר ושאל שאלות נוקבות על עתיד ישראל והפלסטינים. שמחנו שהיתה לנו הזדמנות להסביר את נקודת המבט הישראלית, מה גם שלא נראה לי שלגרמנים יש הרבה סבלנות לערבים (אבל את השווארמה של הטורקים הם אוכלים בתיאבון). הבוקר האח הקטן של הלנה, יונאס, 14, העיז ליצור איתנו קשר (עד עכשיו הוא היה מתחבא ובורח למראנו) ולקח את גבי לסיבוב ב"חווה" שלו – הילד בנה לעצמו כמה ביתנים שבהם הוא מגדל להנאתו תרנגולות, ארנבות, כל מיני צמחים וצב (מסתבר שצב זה חיה אקזוטית ואסורה בגרמניה – זה עולה הון להביא אותה וצריך אישור מיוחד. סטארטאפ!). אז הוא וגבי הלכו ושברו עצים לאח (גבי נורא נהנה), והוא הראה לו את כל הביתנים שהוא בנה לבד, ואת הציוד שלו (משורי שרשרת, למשל. ברררררר). אחר כך הם הלכו לשחק כדורגל. שאלתי את גבי איך הם מדברים והוא אמר שיונאס מדבר איתו גרמנית, והוא מסתדר. או שהוא מנחש, או שהם אומרים "לא חשוב" ועוברים הלאה.

אחה"צ הלכנו לקירמס, שזה הלונה פארק הזה. עלינו על מתקן אחד שהפריח את נשמתי מרוב פחד, והועבדה שאמבולנס חנה למטה לא עזרה. טעמנו כל מיני דברים טיפוסיים (פטריות ברוטב – לא משהו, ציפס במיונז – המיונז לא רע, בעיקר בהשוואה לאיטלקי, ואפל – ציפיתי שיהיה פריך וחם יותר, קרפ – טעים) וראינו זיקוקים: היו זיקוקים בצורת ספירלה, בצורת מעגל, כל מיני כאלה מגניבים. שוב עולם הקולנוע מכתיב לנו מציאות – עניין של עוד חמש שנים עד שמישהו יסדר את הדרקון של גנדאלף.

אני קצת מתעייפת מחברת האנשים התמידית. דיברתי על זה עם גבי והוא הציע שמחר נצא לטיול לבד, כשהלנה ואחותה ילכו לקירמס, שכבר מיצינו מעבר לכל גבול אפשרי. אבל כשהלכתי שם היום פתאום קלטתי שהרחוב מפוצץ אנשים, צפוף ככה שלא רואים ריצפה, ואין כוחות בטחון. היה רכב אחד של שוטרים, כנראה כדי להתמודד עם השיכורים שבדרך, אבל אין בדיקות תיקים, אין כמויות של חיילים – פשוט המוני אנשים שהולכים לבלות ובלי לפחד. יש גם עולם כזה.

יום שבת

מזג האוויר יוצא מגדרו למעננו – הלנה אומרת שהיא מעולם לא ראתה כאלה שמיים כחולים בנובמבר. כמובן, שמיים כחולים בגרמניה זה לא בדיוק חמסין ארצישראלי, זה יותר בסגנון של – עשר מעלות ופה ושם לא יורד גשם. יצאנו לטיול לבדנו בשדות שבסביבה, כדי לתת לי קצת זמן מנוחה מאנשים שהם לא גבי. מדהים איך מכל דבר אני מרגישה איך אנחנו מתקרבים: הנה אנחנו מבלים סופשבוע ארוך עם כוסית גרמניה ובלונדינית, וגבי מסכם את זה במילים: "איך אני שמח שאת לא כזאת." כמובן, לא "כזאת כוסית" אלא פרטי אופי כאלה ואחרים.

הכלבים שמחו מאד לקראתנו.