ימים טובים

ימים טובים עוברים על כוחותי.

הגיעה חברה מישראל לבקר, ובניגוד להרבה סיטואציות שמגיעים אנשים מהארץ ומצפים ממך שתהיה מדריך התיירות הפרטי שלהם, היא פשוט איתי. ישבה איתי בחנות, אנחנו מדברות ומשלימות פערים של שנים (לא שאני בחו"ל שנים, אבל שנים לא היו לרשותנו כ"כ הרבה ימים שכ-ו-ל-ם קודש לקישקושים) ומטיילות בונציה.

אגב ונציה,

נכון היתה רעידת אדמה? אז בונציה נהיה אקווה אלטה, יעני מים מים עד הברכיים.

ועוד ונציה,

זוג נכנס לקנות צמיד לאישה. האישה לא צעירה (שישים כמו כלום) הגבר קצת יותר צעיר (לא יותר מחמישים וחמש). בוחרת צמיד חביב בחמישים ושמונה יורו.

הבעל לא מתנגד, אני אורזת, האשה שמה עין על צמיד אחר, הרבה יותר יקר (מאתיים חמישים).

בהיותי מוכרת טובה, מניפולטיבית ועדינה, אמרתי: תמדדי! מאיפה את יודעת, אולי זה יראה עליך מכוער.

ממש.

היא אומרת לבעל, עכשיו ההוא כבר לא מוצא חן בעיני, זה הרבה יותר יפה.

הבעל אומר, אז תקחי אותו אם ככה.

אני אומרת - איזה מתוק! (עכשיו נראה אותו נסוג)

האישה אומרת: באמת?... (טון מתייפיף של ילדה קטנה)

הבעל אומר - כן, שיהיה לך מזכרת מונציה (כי מזכרות ביורו קשה למצוא פה?! סאאאמק אנשים שיש להם מאתים חמישים יורו להוציא על מזכרות.)

האישה אומרת: אוקיי.

איך עושים פה סמיילי שמח?!

דברים שהגיוני לעשות בונציה כשיש אקווה אלטה:

* פוּקים. ("זה לא אני! זה התעלה!")

* לעמוד באמצע רחוב מוצף מים ואנשים, ולשאול באנגלית בקול רם: זה נכון שעכברושים יודעים לשחות?

* לשאול באנגלית בקול רם מיד אחר כך: שמעתי שעכברושים בונציה מכרסמים בקלות דרך גומי.

* מיד אז להתחיל לצרוח: "סומפינג גוט מי!!!!"

* לחכות לתייר אמריקאי מפגר שינסה לחצות רחוב מוצף בנעלי ספורט, ואז להציע למכור לו גרביים יבשות בשמונים יורו.

תמונה.

נס קריסמס ליהודים

אתמול ישבנו לנו בחנות שבה אני עובדת, אני וחברתי הטובה שיר, שבאה לבקר מישראל.

מזל שהיא באה למה אף כינה של עכברוש לא נכנסה עד איזה חצות היום, וגם אחר כך נכנסו כולה שני אנשים - למות משעמום.

דבר קטן שצריך לציין בקשר לשיר. היא בחורה מדהימה, היא בנאדם טוב וחכם ועובר תהליכים והכל, אבל חוש כיוון - גורנישט. הבחורה יכולה ללכת לאיבוד בדרך מהשירותים למקלחת, ואצלה הם באותו חדר.

כזכור, המקום - ונציה. שימו לב - ונציה.

ונציה בנויה תעלות, ככה אנשים רגילים לחשוב, אבל למעשה ונציה בנויה סמטאות. ירושלים העתיקה היא עיר מודרנית, מרווחת ונוחה להתמצאות כמו כר דשא ריחני, לעומת ונציה (שגם היא ריחנית, אגב. אתם לא רוצים לדעת מה הריח)

בשלב כלשהו היא רצתה קפה. לאורך אותה סמטה שבה נמצאת החנות, ממש 20 מטר משם, יש באר קפה. הסברתי לה איך הולכים וגם איך חוזרים (לא הצטרפתי אליה, לא יכולתי לצאת מהחנות. טוב, יכולתי אבל היה לי קר נורא).

עוברות עשר דקות. אין סימן משיר.

יכול להיות שהיה תור בקפה. זמן לשתות לא צריך - זה קפה של איטלקים, משהו בסגנון של "בואו נרטיב את הלמטה של הכוס ונראה".

עוד עשר.

אולי היא מתעכבת להסתכל בחלונות הראווה.

עוד עשר.

פאק, אני קולטת, היא הלכה לאיבוד!

היא בטח מסתובבת בסמטאות ונציה, בטוחה ש"הנה, רק עוד פניה אחת ואני מוצאת...", לא מדברתמילה איטלקית, אין לה מושג בעצם איפה החנות ואף אחד לא מכיר את השם של החנות כי היא עוד חדשה.

שלחתי לה SMS.

אין תשובה.

עוד חצי שעה אני כבר צריכה לצאת מהחנות, איך אני אחפש אותה?

הטלפון מצלצל, הבוס על הקו. עכשיו הבוס תמיד מביא לי מזל, וכבר שלושה ימים לא מכרתי כלום. אני פורצת ביבבות.

בוס: מה קורה?

אני: קרסטופה!! לא נמכר כלום!

בוס: איזה בעסה...

אני: בטח בעסה! והכל בגללך!

בוס: בגללי?!

אני: כן! כי אתה לא מתקשר אלי!

בוס (צוחק): אה... כן, אני לא יודע מה השעות שלך.

אני: תגיד, מתי לפתוח במוצ"ש?

בוס: כשכבר חושך.

אני: חושך לי כבר עכשיו! חושך בעיניים!!! טוב, יש לי פה לקוחות, אני צריכה ללכת.

כצפוי בעקבות טלפונו של הבוס הממזל, אכן נמכר משהו. לא גאווה גדולה ליהודים, אבל משהו.

ואז נכנסה שיר.

התנפלתי עליה בצווחות שמחה והיא: "מה את עושה עניין? סתם עשיתי טיול."

ובתולה שיולדת זה נס בעיניהם?

עייפות החומר

עייפות, ככה הייתי מגדירה את עצמי בימים אלו. אני כולי תמצית של עייפות. בחנות כל המוכרות האחרות יצאו לחופשת קריסמס ואני טוחנת. אני צריכה את הכסף, במיוחד לאור העובדה שהתלמידות שלי נטשו אותי אחת-אחת, חלק בגלל החופשה ואחת, אני חושדת, לתמיד. לא נורא, ממילא היא היחידה שהרגשתי יסורי מצפון על שאני עוזבת בגללה.

שיחה עם אבא (לא ביו, כמובן):

- אני חושב שאמא שלך לא מרגישה טוב.

- פיזית? אתה מתכוון שהיא חולה?

- לא, פשוט... כאילו, היא לא נשמעת טוב.

- למשל?

- למשל דיברתי איתה איזה חצי שעה והיא לא ירדה עלייך אפילו פעם אחת.

אותי זה נורא הצחיק.

דיברתי עם דודתי, שהיא בעצם בת דודה של אמא שלי. אישה שמחה ועליזה, גדולה פיזית (גם לגובה) ונשואה באושר. פגשתי אותה רק פעם אחת, היא באה לבקר כמה ימים לפני שהתגייסתי ועזבה כמה ימים אחרי. נורא מצאה חן בעיני. יולדתי התנהגה אליה מאד בחביבות, אני לא חושבת שאי פעם ראיתי אותה מחזיקה מעמד בהתנהגות כל כך חביבה כל כך הרבה זמן. כמובן שהיא חיכתה להזדמנות הראשונה (ושניה, והשלישית...) כדי להתפרץ עלי. אחת ההתפרצויות היתה בנוכחות בת דודה שלה ובעלה, הם היו בשוק. הם שתקו ולא זזו, זה היה באוטו וחיפשנו איזה מקום ולא הצלחנו למצוא, וכמו שהיא תמיד עושה כשהיא מתוסכלת ממשהו ואני בסביבה היא התחילה לצרוח עלי. אם הם לא היו באוטו היא גם היתה מכניסה לי סטירה. הם פשוט היו בשוק.

אז דיברתי איתה לפני כמה ימים, התקשרתי לברר איזה משהו, והיא שאלה אם אני אסכים אולי לחזור לקשר עם יולדתי, שאלה אם אני לא חושבת שעדיף שאני אסלח לה.

אמרתי לה שזה לא עניין של סליחה, משהו שלרוב האנשים קשה להבין. זה עניין של החלטה. החלטתי להוציא אותה מהחיים שלי. הסברתי לה וגם נתתי לה דוגמה לגבי זה שיולדתי מחפשת דרכים לפגוע בי. מאז שהיא לא יכולה להשתמש בידיים, היא מנסה דרכים אחרות. למשל, חצי שנה לפני החתונה היא התקשרה לגבי ואמרה לו שלא כדאי לו להתחתן איתי, שזה לא בגלל שאני בנאדם רע, אלא פשוט ככה אני, אני אנצל אותו ואזרוק אותו כמו שעשיתי לה. אז דודתי, אישה רוסיה כמעט בת שישים, אמרה:

"אני רק רוצה שיהיה לך טוב. אני סומכת עלייך שאת יודעת לדאוג לזה."

הנה, את המשפט הראשון שמעתי מיולדתי אינסוף פעמים, ולא האמנתי אף פעם. את השני אף פעם לא שמעתי, רוב הסיכויים שאני גם לא אשמע.

חבל שדודתי לא חיה קרוב יותר אלי, לא היה מזיק לי דמות מבוגרת כמוה לגדול בסביבתה.

אחיין של ידידי הדרום אפריקאי (דרום אפריקאי בעצמו) בא לבקר אותו ונפגשנו.

עד היום מצאו חן בעיני כל הדרום אפריקאים שפגשתי. נכון שלא פגשתי יותר מעשרה אבל עדיין.

הוא אמר כמה דברים מעניינים, למשל, שראש האופוזיציה בדרא"פ הוא יהודי, ויש קמפיין חזק מאד לטובת ישראל בדרא"פ. ישראל תמיד שם בחדשות.

שישראל פיתחה (הוא אומר שגם משתמשת, אני בחיים לא ראיתי) רשת קולטת לחות מערפל. חולית או לא חולית?!

שתמיד יש תקווה. אני כבר איבדתי ואני לא מאמינה שמצבנו עם הפלסטינים הולך לקראת פתרון, אבל הוא אמר:

"תזכרי שדרא"פ היתה על סף מלחמת אזרחים, ונלסון מנדלה (כולם מכירים) ופי. דבליו. לקלרק (אף אחד לא זוכר, אבל הוא היה הלבן שאיפשר את סיום האפרטהייד) באו והשקיטו את הארץ. מי יודע, אולי גם אצלכם זה יקרה."

"כן," אמרתי לו, "לכם היו מנדלה ולקלרק. להודים היה גאנדי. לנו יש את שרון."

עוד לא אבדה תקוותנו?

ימים יגידו, ואני מקווה שאלה יהיו הימים שלי.