הרהורים על אושר

התכוונתי לכתוב פוסט מתבעס ומקטר על היום שהיה לי (נכון, עוד רחוק מלהגמר, אבל המון השתבש) ואז חשבתי לי שתמיד אני כותבת על הדברים המבעסים שקרו לי, שחשוב לי לעדכן אותם כי זה יותר חשוב, והדברים הטובים אני לא כותבת, או שאני מזכירה אותם בשלוש שורות, כמו את עניין היציאה עם החברה הגרמניה והריקודים.

אולי זו אחת הסיבות שבגללן אני לא מאושרת? אולי אני שמה דגש חזק על הדברים השליליים בחיי, וחוווה אותם כמשהו חשוב, ואת הדברים הטובים אני מנפנפת, כי זה רק עניין של הרגשה זמנית ולא משמעותי לעתיד?

נסיון לפוסט חיובי.

לפני כמה ימים הזמינה אותי נטע, חברה מהימים שעוד ניסיתי ללמוד פה, לארוחת ערב בדירה שלה איתה ועם החבר האיטלקי, שאני מכירה ומאד מחבבת.

יצאתי מהעבודה מוקדם מהרגיל בשביל זה, ולא ירד גשם, והיה די חמים ונחד. גם התלוותה אלי המוכרת מהחנות ליד, שהיא איטלקיה, והיא שאלה אותי קצת על ישראל. היא שאלה מה אני חושבת על פינוי עזה.

עם עזה יש לי רומן לא מאתמול, בעצם עזה שכנעה אותי סופית לעזוב את ישראל. אני מודה שגם קודם הייתה לי פנטזיה על "לגור בחו"ל" ובעיקר באירופה, אחת מהשאיפות של אמא שלי שחלחלו אלי, אני משערת. מאירופה נחלתי אכזבה עצומה, התברר לי די מהר שהיא לא בשבילי, אבל לא בזה העניין - העניין הוא שהפנטזיה לא היתה מספיק חזקה כדי שאני אנסה להגשים אותה.

ואז, בפסח לפני שלוש שנים, גבי נקרא למילואים. מילואים רגילים. לא צו 8 לא כלום. כיוון שבאותה שנה הוא היה במילואים בראש השנה, הוא ביקש ביחידה שיתנו לו לבלות את החג עם המשפחה, וסירבו, אבל לליל הסדר הסכימו לשחרר אותו.

אחרי ליל הסדר הוא חזר לעזה, ואז התחילה חומת מגן. בשיחות עם חברים אחרים עלה העניין שזו בעצם היתה המלחמה הראשונה של הדור שלנו, המלחמה שלא היתה לבנון. אולי בכל מלחמה יש סיפורים כאלו איומים, אבל אותי זה זעזע עד העצם.

עוד לפני חומת מגן, הוא סיפר שכדורים שורקים לו מעל הראש בעזה. שהוא ממוגן היטב בעמדה, אבל את הדרך אל העמדה וממנה הוא עושה בלי מיגון, כי המיגון מחכה בעמדה. שהחייל שאיתו הוא חדש במילואים ומזלזל בכל מיני הוראות, כמו לא להרדם בשמירה. שבתחילת השבוע היה נסיון חדירה לבסיס, כי הפלסטינים רצו לעמוד על טיבה של היחידה החדשה שנכנסה, ולמרבה המזל הם הדפו את ההתקפה, ומאז ההתראות ירדו פלאים.

וביום של 13 ההרוגים בג'נין, בבוקר, עוד לפני שזה קרה, הוא התקשר וסיפר שהיתה התקלות במארב שלו לילה קודם, וככל הנראה הוא הרג שניים.

נכון, הם מחבלים. נכון, זה היה או הם או הוא. נכון, זו מלחמה וככה עושים. אבל אני נשואה לאדם שהרג. לאבא של הילדים שלנו יהיה אבא שהרג. איזה מן מידנה זו, שכופה עלינו להפוך לרוצחים?

ואז הגיעו החדשות מג'נין. חבר שלו, שעבד איתי אז, היה שם. הוא סיפר שהם התקדמו ופתאום הבחור שלימינו נפל עם כדור במצח. תוך עשר שניות נפל זה שלשמאלו. הם הבינו שהם נפלו למארב ולא ידעו אפילו איפה לתפוס מחסה מהכדורים. גבי היה אמור לחזור הביתה למחרת, אחרי 3 שבועות מילואים, והמג"ד שלהם התעקש שישלחו אותם לג'נין "לתגבר".

הוא התקשר בערב והודיע שהם עולים לג'נין. בלילה חלמתי שהוא מת ואני צריכה ללכת לזהות את הגופה שלו. הוא שכב שם ולא יכולתי לתפוס איך זה שהנה הוא, אני רואה אותו, רואה את הגוף שלו, והוא לא קם ולא מחבק אותי. התעוררתי בדמעות ועם הרגשה שאני אף פעם יותר לעולם לא ארגיש בבית.

ביטלו את העליה שלהם לג'נין והוא חזר הביתה, ואני החלטתי שלעולם, לעולם יותר אני לא אעבור את זה שוב. אני לא רוצה לעמוד בזה שוב. אני מוציאה אותו מכאן למקום שבו לא ינסו להרוג אותו פעם בשנה למשך חודש.

רציתי לכתוב פוסט אופטימי, תראו מה יצא.

עניתי לה, למוכרת מהחנות ליד, שלדעתי מפנים את עזה מאוחר מידי. אין לה ערך תרבותי או הסטורי (כבר בתנ"ך היא היתה שייכת לפלישתים), אין לה ערך אסטרטגי (רק רצועה צרה שתפריד בינה לבין מצריים) ואין בה שום מחצבים (שחורים שחורים, אבל אף אחד לא יקנה פלשתינאים בלי לשים לב שזה לא נפט). עדיף להלחם בה מסביב ולא במובלעות מבפנים.

והיא אמרה: "אתם, מהמדבר, עשיתם גן. גן פורח. הם לא היו עושים את זה. אף מדינה ערבית לא עשתה את זה, ועכשיו הם רוצים לקחת את הגן הזה מכם."

וזה מאיטלקיה, שלא תפסתי ממנה חובבת ישראל או משכילה. האדם הפשוט ברחוב. איזה כיף, שיש מישהו בעדנו. זו לא הפעם הראשונה.

אח"כ נפרדנו והמשכתי לבית של נטע, ובדרך נתקלתי, באחת הסמטאות, בארבעה אנשים שעמדו אובדי עצות, התבוננו ביאוש בשלטים שמעליהם ובמפות שבידיהם, ונראו אבודים כמו תיירים בונציה. שאלתי לאן הם צריכים. זוג אחד היה צריך למקום שלא הכרתי והפנתי אותם לכיוון עם יותר אנשים לשאול שם. הזוג השני דיבר איטלקית מגומגמת והיה צריל לכיוון שלי, אז הובלתי אותם. התברר שהם... אוסטרלים!! הם החמיאו לי על האנגלית ועל האיטלקית (הבעל ממוצא איטלקי, בטח האיטלקית שלו כמו הרוסית שלי - דקדוק מרשים, אוצר מילים פיצי), חיזקו את רושם שקיבלתי על אוסטרליה (you're gonna love it) והמשיכו בדרכם, ואני פגשתי את נטע שסיפרה שעכשיו הם גרים עם עוד 3 שותפים: שתי סטודנטיות אחרות שאני מכירה ומחבבת, ובחור ספרדי חביב, שצרב לי את "סטיטץ' 2" (סרט ממש מעפן, אבל המחווה נחמדה). ישבנו אצלם במטבח וכלנו ברוסקטות עגבניות, אורז בזעפרן, וערמונים!!! חמים ומוגשים בשיטת סבתא (עטופים בסמרטוט רצפה... הם נשבעו שהוא נקי, והאמת אני מאמינה. איטלקים חולי נקיון היסטריים. הסמרטוט רצפה הלא-שטוף שלהם יותר נקי מהשיש שלי...). שמחתי מאד בשביל נטע, הכל הולך לה טוב: החבר מתוק אמיתי, לומד עברית בשבילה (ולובש חולצה של "מכבי" שהוא קנה בביקור שלו בישראל... הוא אומר שזה בצבעים של הקבוצה שלו מוורונה), השותפים סבבה ונעלמים בסופ"ש, בלימודים הולך לה, היא רזתה - מה עוד צריך הבנאדם?  גם הדירה שלהם מגניבה, גדולה ובחדר שלה יש שלושה חלונות ענקיים, שזה אומר הרבה אור. היא נתנה לי ספר לקרוא, את "גרעינים לבנים" של יוכי ברנדייס. רק עכשיו התחלתי והוא מוצא חן בעיני.

מחרתיים אנחנו נוסעים לגרמניה, ואני נורא מתרגשת. יש שם פסטיבל לונה פארק, משהו מאד גדול. צריך לקחת הרבה בגדים חמים כי קר שם מאד, ואני סובלת מאד מקור, שלא כשאר האדם.

להיום אני מתכננת לעשות הליכה למרות המחזור, כי התפריתי (מלשון נהיתי פרה) בלי חשבון לאחרונה, לגמור לשטוף כלים, אורז כבר עשיתי, וסתם - להינות מיום שקט כאן בבית.

אחרי הפוסט הכל הידרדר לי אתמול. נסעתי לביה"ס לשפות שבו התחלתי ללמד אנגלית בערך לפני 3 שבועות, והאחראית על המורים לקחה אותי לשיחה. היא אמרה שלהבא אם אני רוצה יום חופש אני צריכה להודיע שבוע מראש ואם אני רוצה שבוע חופש אז חודש מראש. כל זה טוב ויפה אבל כשבאתי לראיון עבודה שם לפני כחודשיים המנהל אמר לי שצריך להודיע יומיים מראש ולא יותר, וזה היה קריטי בשבילי, כי בגלל כל עניין ההגירה לאוסטרליה יש סיכוי שאני אצטרך פתאום לנסוע לארץ או לרומא או השד יודע לאן, ואני צריכה את הגמישות הזו.

אז היא אמרה שהיא החליטה לעשות שינויים באופי הארגון וזה אחד מהם. סיכמנו שהיא תתן לי שיעורים אם יהיה הכרח.

זה ממש ביעס אותי. למעשה היא פיטרה אותי, וזאת פעם ראשונה שמפטרים אותי. נכון שזה לא ממש פיטורים, זו "הפסקת עבודה", ונכון שזה לא על בסיס מקצועי או אפילו חילוקי דעות אישיים אלא שינוי בתנאים, אבל זה ממש ביעס אותי. כבר קיוויתי לעזוב את החנות ולעבוד יותר בבי"ס, זה גם יותר כסף וגם יותר קרוב לבית. וגם אם הייתי ממשיכה להחזיק את שתי העבודות, זה תוספת יפה להכנסה, משהו כמו עוד 100 יורו לחודש, אם לא יותר.

אני נורא לחוצה מכסף. אולי בגלל איך שגדלתי, באווירה שאין כסף (מה שלא היה ממש נכון, אף פעם לא רעבתי, ויולדתי היתה מאד נוקשה בהוצאות על ביגוד אבל חוגים בעלות של שנת לימוד אוניברסיטאית משום מה היא אף פעם לא התקשתה לממן. אבל פעם אחת היא כיסחה אותי במכות על שהשתמשתי ביותר מידי רוטב אלף האיים על הפירה, ורובו מצא את עצמו בפח. אני מניחה שזה הכל עניין של סדר עדיפויות). אולי בגלל ההרגשה שאין לי רשת בטחון, מה שלא נכון במאה אחוז - המשפחה של גבי אף פעם לא תיתן לנו לרעוב, אחי מצליח פה ושם לשלוח לנו איזה מאתים דולר, וחוץ מזה, בואו נהיה ריאליים - בשלושה חודשים האלה, כ 300 יורו זה נחמד אבל לא יציל אותנו, לא יממן את כרטיס הטיסה לאוסטרליה, ולמעשה לא סוף העולם אם לא נרוויח אותם.

אחר כך התחיל גשם זלעפות, שדרדר את מצב הרוח שלי עוד כמה רמות, וגם כל הזמן ריחפה לי ההצעה של הבוס של גבי.

גבי הוא עובד חלומי של כל בעל עסק או בוס. הוא אחראי, הוא יסודי, חשוב לו מה חושבים עליו, והוא משקיען ומגדיל ראש. לבוס שלו יש עסק שהוא מממן מכספו (כמה מ"מים יש במילה "מממן"! או במילה "מ"מים", לצורך העניין), והוא באופן מעשי נשען כולו על העבודה בשטח של גבי.

גבי הודיע לו על אוסטרליה לפני כחודשיים. מאז הבוס שלו, יוסי, בהכחשה. שלשום הוא העלה את זה שוב, והבוס עשה לו שיחת מוטיבציה להישאר.

גבי גם, נוסף על היותו טוב לב ונוטה לרצות אחרים, משתכנע בקלות ושוכח את האינטרסים של עצמו. יוסי בעצם הציע לו העלאה משמעותית בשכר (בלי סכומים, בלי תאריך), הרחבה משמעותית של התפקיד (בלי תאריך, עדיין טעון הסכמה של חברת-האם בארה"ב), ולסדר לו סטטוס חוקי באיטליה (טעון ה-ר-ב-ה בדיקה). והוא אמר גם, בתגובה לזה שאנחנו שונאים את איטליה ורוצים להישאר כאן בערך כמו שהיינו רוצים לגור באפגניסטאן על גבול פקיסטן בבקתה מניילונים, שהוא לא מתכוון להשאיר אותנו כאן אלא לקחת אותנו איתו בסופו של דבר (תוך שנתיים שלוש. מקסימום עשר) לארצות הברית.

גרמתי לזה להישמע כאילו יוסי הוא סליזי אמיתי, אבל האמת היא שהוא אדם הגון ואני מאמינה לו שזה מה שהוא היה רוצה שיקרה. יש רק כמה בעיות:

1. צריך להישאר באיטליה. עיין ערך בקתת ניילונים באפגניסטאן.

2. הרבה תלוי באנשים אחרים.

3. בסוף מגיעים לארה"ב. לא משתגעת על ארה"ב בכלל.

4. מוותרים על אוז. לא הייתי באוז אבל שמעתי המון דברים טובים מאד מאד לאללה.

5. אני לא רואה מה יוצא לנו מזה.

אם יש משהו שלמדתי בשנותי הארוכות בהיי-טק, הוא שכסף שרוב השכירים מקבלים (כמובן בתנאי שהם לא נגידי בנק ישראל) לא שווה את השנים שמבזבזים על לחיות במקום שלא אוהבים עם עבודה שלא אוהבים. לא שאני יודעת איזה עבודה אני אוהבת, יכול מאד להיות שאין כזו, אבל אין כאן שום תקווה. את העבודה הזו לא גבי ולא אני אוהבים.

וגם למדתי שרוב בעיות המחשב נפתרות בריסט, אבל זה לא רלוונטי כרגע, איז איט.

אבל זה העלה אצלי המון חששות. מה אם לא ילך כל עניין הויזה לאוז? מה אם נצטרך להשאר כאן יותר משלושת החודשים המתוכננים? וגם אין לי עבודה בביה"ס לשפות? אני תקועה בחנות המעצבנת עם המוכרת המתועבת? והנסיעה המיותרת של 3 שעות ביום?

והגשם?

וככה התמלאתי דאגה, ואף אחד לא עלה מולי במסנג'ר ולא היה עם מי לדבר, וגבי ישן, ואני התבעסתי לי בשקט. ועוד עניין, אני אמורה לקבל מחזור תוך יום יומיים, ומשום מה תמיד נדמה לי שהעולם מתארגן ככה שכשאני אהיה במחזור, הכל סביבי יצור הרגשה כמה שיותר נאחסית. האם זו נבואה שמגשימה את עצמה? האם בעת מחזור או לפניו משתחררים מהמוח כימיקלים שגורמים להרגשה כמו של חצ'קון על פרצופו של ערפאת? האם זהו צירוף מקרים נטול קשר לביולוגיה? מה שזה לא יהיה, זה לא משהו שקצת בי 12 לא יטפל בו. איפה הכדורים באמת.

הנה, זה קצת עזר, לכתוב את זה - עכשיו הכל שוב בפרופורציות וגם הגשם הפסיק.

בכל אופן, אחר כך נעמדתי על הסטפר והתחלתי לעשות הליכה אבל תוך רבע שעה כבר הרגשתי שזה לא זה, בדרך כלל חצי שעה ראשונה עוברת בלי בעיה. וזה בכלל הפיל אותי, למרות שרוב הסיכויים שזו חולשה שלפני המחזור. וכדי שזה יהיה מושלם תקעתי שני קוראסונים אחרי 9 בערב. סאאאאמק על הדיאטה.

כל זה היה אתמול, היום נתתי שיעור פרטי (20 יורו) והיה די מוצלח - התלמידה שלי מתקדמת יפה. ביום רביעי אנחנו נוסעים לגרמניה עם החברה הכוסית שלי והשכנים הסכימו לטפל בכלבים, ככה שדברים משתפרים.

ובקשר לבי"ס -

א. עוד לא הכל אבוד, חשבתי לדבר עם ההיא ולהגיד לה שאם היא תוכל לתת לי שניים שלושה שיעורים בשבוע זה מאד יעזור לי, ולה לא יהיה קשה למצוא מחליף אם פתאום אני אעדר. וגם אם לא, לא סוף העולם.

ב. מההתחלה היו לי ויברציות שליליות לגביו. מהרגע שנכנסתי לשם לתת קורות חיים. אז אם זה לא מסתדר אולי עדיף ככה, מי יודע - הם ברחוב הכי ערבי בעיר, אולי יום אחד הם יעשו שם קרב יריות רב-חמולתי ואני לא אבוא לשם ללמד וכך אנצל ממוות בטוח ואירוני.

וגם, חברתי הגרמניה לקחה אותי לפני כמה ערבים לשיעור מרנגה, וגבי ואני פיזזנו ממש כמו בשנה שלפני החתונה (גבי רוקד איום.... אני אוהבת אותו בכל ליבי אבל הוא רוקד איום.) ואז הוא פרש ורקדתי עם המדריך הכוסון והגמדי, שהוא אומנם גמדי ואיטלקי מעצבן אבל לרקוד הוא יודע.

אז הכל בסדר.

תירס חם

לא היה מזיק לי עכשיו, אפור פה ומשהו צהוב ומהביל היה משמח אותי.

אני לא מספיקה לעדכן פה, וזה סימן טוב דווקא כי זה מראה שיש לי חיים, אבל דווקא כשיש לי חיים אני נתקפת רצון לתעד את החיים כדי שבתקופות שבהן אין לי ממש חיים אני אוכל לקרוא על התקופות שבהן היו לי חיים ולהזכר שזה רק תקופות ועוד יש לי תקווה לחיים.

הייתי רוצה לסיים את סיפור אנגליה, הוא די חשוב לי כי בארבעה ימים האלה עם אבא שלי קיבלתי הדגמה מפורשת על מוגבלות אמצעי התקשורת האלקטרוניים ועל קשר מקוטע: בשהות הקצרה הזאת למדתי עליו הרבה יותר ממה שלמדתי עליו בשבע השנים האחרונות, שבהן התחלנו להיות בקשר יותר קרוב.

ביום השני נסענו ללונדון, כי אף פעם לא הייתי שם ולא רציתי לעזוב את אנגליה בלי להיות בלונדון. בעיקר הסתובבנו בפארקים, כי אני לא ממש אוהבת ערים. היה קריר אבל היה לי מאד נחמד. בערב הכנתי פאסטה ברוטב קישואים, פטריות פורצ'יני שהבאתי מאיטליה, ושמנת. דווקא שמחתי שאלה, הבת שלו, היתה שם: יש בה משהו שמסדר יותר טוב את הדינמיקה ביננו. מתוקף היותה ביץ', היא לא מתקשה להגיד לו משפטים כמו: "טוב, אבא, מספיק עם הסיפורים האלה, הם לא מעניינים אף אחד ואני לא רוצה לשמוע אותם." כמובן אני בטוחה שאותו המסר באריזה קצת יותר נוחה לעיכול היתה מקלה עליו, אבל כאמור, אלה היא ביץ'. סגרנו שלמחרת ניסע לטייל באוקספורד עצמה. היא גם הביאה לי מלפפונים חמוצים תוצרת ישראל מהחנות של ההודים (מסתבר שההודים באנגליה מייבאים חמוצים מישראל כי זה טעים ומתובל להם. וגם חומוס הם עושים. those lucky baterds) ונורא שמחתי - אמנם התרגלתי למלפפונים פה אבל אין כמו שלנו...

בבוקר התעוררנו שתינו די מאוחר, בסביבות עשר, והיא עשתה מזה עניין - למה הוא לא העיר אותה, ככה התבזבז לנו היום וכו' וכו'. הוא לא התרגש ואמר שאף אחד לא השאיר לו הוראות והוא חשב שאם היא עייפה היא צריכה לישון. ואז התיישבנו לארוחת בוקר והיא שאלה את אבא למה יולדתי התקשרה אליו (אתמול אמא שלה מסרה לה שיולדתי התקשרה אליה ושאלה איפה אבא, כי הוא לא עונה לה לטלפון. היא לא ידעה שהוא באנגליה ובטח לא שאני איתו)

ואמרתי לה שאין לה אף אחד אחר.

אז אלה שאלה מה זאת אומרת, הרי יש לה משפחה, יש לה אח ברוסיה, יש לה בת-דודה, מה זאת אומרת אין לה אף אחד אחר?

ומה היא עשתה עם כל המשפחה הזאת? שאלתי אותה, מה את חושבת? אותו דבר שהיא עשתה איתי. היא חירבשה את הקשר שלה עם כולם כי ככה היא.

אז היא אמרה: "טוב, אתן לא מסתדרות כי אתן דומות מידי."

בחיי, אם היא היתה אומרת לי שאני מכוערת שמנה עם שומות, מסריח לי מהפה ואני מבשלת זוועה, ואחר כך שופכת עלי מי שלולית הייתי נעלבת פחות, למרות שאני יודעת שאין לי מה להיעלב, היא לא מכירה אותי בגרוש, וגם  לא את יולדתי, היא לא יודעת מה הסיפור וזה גם כ"כ משפט של רוסים - "אנשים דומים מידי לא מסתדרים", משפט מטומטם ואופייני לתפיסה הפסיכולוגית הרוסית. אבל נעלבתי בכל זאת. והתרגזתי גם.

אמרתי לה שהיא לא מכירה לא אותי ולא את קטיה (בפני זרים אני מכנה את יולדתי בשמה. לא מספיק ללדת בשביל להיות אמא, תשאלו את מרגי), שאנחנו לא דומות בכלום, ושאני לא בקשר איתה כי היא הכתה אותי כל חיי. ואז התחילו לטפס לי דמעות.

היא הרביצה "מה?!?!" יותר דרמטי משאר סגנון הדיבור שלה, והסתכלה על אבא שלנו בהפתעה גמורה. הוא הנהן במין: "טוב, נו.. כן" שכזה.

ואז, כמו כולם (זה מדהים, כולם מסרבים להאמין, כולם חושבים שאני מגזימה) היא שאלה מה זה "הרביצה" - כי גם היא, כדבריה "הפליקה" לבת שלה פה ושם. שאלתי מה זה "הפליקה", איפה, בפנים למשל? לא, לא! מה פתאום! בישבן למשל. אז לי כן, בפנים, בחגורה, ראש בקיר, כל העסק. כבר הייתי חנוקה מדמעות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבא שלי ישר התגונן ואמר: "לא בפני". אמרתי: בפניך. אני די בטוחה שהיא סטרה לי בפניו, אבל אולי אני טועה. בכל אופן היא סטרה לי בפני אנשים, את זה אני זוכרת יופי.

ואף אחד מהם לא אמר מילה.

ואז היא השמיעה קולות זעזוע ואני כבר הבנתי שלעצור את הדמעות גדול עלי ועליתי לחדר שלי, והתחלתי לבכות.

לא בכיתי כבר המון זמן, אני כבר לא זוכרת כמה. והודות ליולדתי, שכשהייתי בוכה בתור ילדה, או שהיא

היתה מכה אותי "שתהיה לך סיבה אמיתי לבכות" או שהיא היתה לועגת לי ומחקה את הבכי שלי, או שהיא פשוט היתה מצווה עלי לסתום ו"להפסיק ליבב", אני לא מסוגלת לבכות בחברה כי אני מתביישת. אפילו ליד גבי קשה לי לבכות.

הם התחילו לקורא לי לרדת, אני חושבת שהם לא קלטו מה קורה, ואחרי כמה זמן שלא עניתי אבא שלי עלה והתיישב לידי. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק לבכות, "די, תשטפי פנים, ובואי נלך לטייל" ואחרי כמה פעמים כאלה שלא עניתי והוא לא הבין את הרמז, אמרתי לו שאני יודעת מה אני צריכה. אז הוא אמר, בסדר, אבל אני אשאר לשבת כאן, נכון? והנהנתי. הוא ישב לידי וליטף לי את הגב בדיוק איפה שצריך (בין השכמות) ולא ניסה יותר לשכנע אותי להפסיק, ואלה הרגישה מאד אשמה ועלתה ופצחה בסדרה מגושמת של שכנועים: היא העלתה לי לחדר את המלפפונים החמוצים, ואחר כך אמרה שהיא מתנצלת ושהיא לא ידעה שזה כזה נושא רגיש, ואחר כך שהיא לוקחת הכל בחזרה, ושאין שום דמיון ביני ובין קטיה ואז היא ירדה למטה ומשם היא ניסתה לזרז הכל ולהגיד שאנחנו ממהרים ושלא נספיק כלום אם לא נצא עכשיו.

אז אבא שלי אמר לה: "טוב, כי את קמת מאוחר." ...

ואבא שלי ישב לידי ודיבר. אמר שזה באמת עצוב שככה היתה הילדות שלי ושכזאת מן משפחה יצאה לי אבל שלכולם הילדות היא תקופה קשה, ואפילו שיר, שתראי איזה חיים יפים יש לה, השיר שהיא הכי מזדהה איתו הוא "nobody loves me", ושרוב הילדים עוברים את השנים האלה בהרגשה קשה, גם אם אין להם הורים איומים כמו שלי.

זה איכשהו דווקא עודד אותי, אולי בגלל שכמו שג'ק ניקולסון אומר ב"הכי טוב שיש", "מה שהכי כואב לנו זה לא שלנו היה כל כך רע, זה שלאחרים זה היה כל כך נפלא". אולי דווקא האישור הזה שזה אמנם היה זוועה אבל בסה"כ זה דיי זוועה לכולם. אלה שוב עלתה וניסתה עוד איזה משהו מגושם וביקשתי ממנה טישיו. ואז כבר קמתי ושטפתי פנים וחזרתי למטה לגמור את ארוחת הבוקר. אלה התנצלה שהיא העלתה את זה ושהיא פגעה בי ואמרה שלא נדבר על זה יותר. אמרתי לה שהיא לא פגעה בי, שזה זכרון קשה והוא מכאיב לי אבל אין לי בעיה לדבר עליו. היא שאלה שאלות, די רגילות האמת, כמו איך היא היתה מסוגלת, קטיה. איך אפשר ככה להרביץ לילד שלך.

אנשים לא חושבים על זה, אבל יש בעולם אנשים חארות. יש אנשים רעים, יש אנשים משוגעים, ואף אחד לא אוסר עליהם ללדת, ואם הם מתפקדים (קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מבשלים, שוטפים את הבית ומכבסים את הבגדים) אז אף אחד גם לא אוסר עליהם לגדל את הילדים. קטיה הכתה אותי מפני שהיא נהנתה מזה, וזה גם מה שאמרתי לאלה. היא נהנתה להרגיש יותר חזקה, היא נהנתה לפרוק את העצבים והמתחים שלה עלי, היא נהנתה מהפייט עצמו. היא הכתה בי את כל הכעסים שלה על האמא שלה-עצמה. אלה המשיכה בנימה הדרמטית שלה ואמרה: "אבל זה סאדיזם!" ואני משכתי בכתפי והנהנתי. היא הסתכלה על אבא בזעזוע ושאלה אותו איך הוא יכול להיות חבר של אדם כזה ואבא גמגם.

אני חושבת שהוא התעלם מהצדדים האכזריים שבה, אולי הוא מאיזה שהיא סיבה שחזורית אפילו אוהב אותם. אני שונאת להזכר בזה, אבל הוא כנראה באמת היה מאוהב בה.

אחר כך יצאנו לטייל באוקספורד, והיא באמת יפיפיה. במיוחד בסתיו. קניתי לי ז'קט עור יד שניה ב7 פאונד, והסתובבנו בקולג' שבו צילמו את הארי פוטר: "christ church". באמת יפה, למרות שכבר שבעתי מבנים עתיקים עם ויטראז'ים, פיתוחים וגילופים. רק נופים וטבע לא מפסיקים לגרום לי הנאה, והסתיו שם באמת שונה ממה שאני מכירה. בערב עשיתי מרק עוף אמיתי של סבתא, ואלה שאלה ממי למדתי לבשל. עניתי שלבד, כי קטיה בישלה נורא. אבא מיד קם להגן עליה ואמר שתמיד היה לו מאד טעים אצלה, ואני אמרתי לו שהוא לא מדד, ושהכל טעים לו.

למחרת אבא סיפר לי שאחרי שהלכתי לישון הוא ואלה רבו כי כל הסיפור שלי ושל קטיה העלה אצלה כעסים ישנים עליו והם רבו עד 3 בבוקר. בשבילי זה היה מטהר, לספר את זה ולהוציא את זה לאור, אבל להם אין קשר כזה של לפתור דברים כי אבא לא מוכן אף פעם להודות בטעות. אולי בפני לפעמים אבל בפני אלה לא. ולה, מן הסתם יש גם כעסים מוצדקים.

נמאס לי, אני אמשיך מאוחר יותר היום, אני מקווה.