הכלב שלי

יש לי שניים, הגדולה מעצבנת אבל עם פרצוף חמוד, הקטן (בגיל) גדול (בגוף) וקצת קוקו.

מה זה קוקו? הוא מפחד.

מהכל.

מים, אור, חום, קור, רעש (בעיקר של בומים), תנועה מהירה, תנועה איטית, כלבים אחרים, שקיות, מטאטא, חפצים זרים, פרוצדורות לא מוכרות, כפיה (גם למשל לאכול), מבטים - בקיצור, כל דבר כמעט תחת הכוכב פולט האור וגם בלילה.

מה הרבותא בכך, תשאלו, הרי כלבים רבים פוחדים מכל מה שתיארתי ברמה זו או אחרת. ברם קֶסלר שלי (שם בדוי), כל אחד מהדברים האלה בנפרד (ובוודאי שילוב של כמה מהם) מעוררים בו נשימות מהירות משל היה גנרטור וכל תכליתו באותם רגעים היא לזחול מתחת למשהו. פעם אחת, בסופת רעמים קיצית מרעננת במיוחד, מצאתי אותו מנסה להדחק מתחת למכונת הכביסה.

הבוקר הלכנו לוטרינר לטיפול האחרון-בהחלט-לגמרי-סופי-לא-יהיה-עוד-אחד-לאללה, שכלל שלושה כדורים נגד טפילים פנימיים (יעני תולעים), ומיכלון נוזל נגד טפילים חיצוניים (קרציות, פרעושים אבל לא פעילי חב"ד).

עם הכלבה היה פשוט. גם קטנה גם לא-מי-יודע-מה-חזקה. פערתי לה את הלוע, תקעתי את הכדורים לתוך הגרון (ככה עושים את זה - לא להחביא בנקניקיה ולא שטויות. כמה פעמים המנאייקית בלסה את האוכל וירקה לי את כדור... חבל"ז), עשתה "גלופ" חינני והסתכלה בי במבט נעלב. "אם רק היית שמה את זה על המדרכה ברחוב הייתי בולעת גם ככה", אמרו העיניים הרעבות האלה. משכתי כתף.

פניתי אל קסלר (על שם מנוולת אחת שהיתה איתי בקייטנה בילדותי), פערתי גם לו את הלוע, והוא כמעט הוריד לי שלוש אצבעות. הוטרינר, שעם הקטנה לא התקשה בכלל לעזור, נסוג לירכתי המרפאה ואמר ממרחק בטוח ובאיטלקית: "עדיף שלא אדם זר יתקע לו אצבע בפה, הוא עלול לנשוך."

קסלר שלי פחדן-שפן ולא נשכן. סיננתי משהו בסגנון כשאני נאבקת עם הלסת של היצור הזה, והוטרינר חזר על משנתו. פערתי לו שוב את הלוע ודחפתי פנימה את הגלולה הראשונה. הוא כבר התחיל לרייר באובר והרביץ אותה באפצ'י של הדינוזאור מפארק-היורה-אחד. הוטרינר הגיש לי נייר סופג וברח חזרה.

קסלר כבר הבין שכאן מתרחש תהליך שכרוך בכפיה, ונכנס מיד למצב מגננה. הוא ירק את הכדורים ולעלע בלשון ככה שלא הצלחתי לדחוף לו אותם לגרון. הוזעק הוטרינר-משנה, גבי הניף את המפלצת אל שולחן הטיפולים וארבעתנו ניסינו להכריח את הגלולות הטפשיות במורד הגרון של היצור המבוהל. נעזוב את זה שהוא הפריש יותר ריר מכינרת שלמה, נעזוב את זה שבלהט הדברים הוא נשך לעצמו את הלשון כנראה והכל התמלא דם, הוטרינר כבר הצליח לתקוע לו את הגלולה בפה ולסגור לו את הלסת, והדביל לא בלע אלא ירק את העיסה הצהובה-ירוקה. הוטרינר ירד מהפסים וסגר לו את הפה בכוח, לחץ לו אותו, בקטע של נקמה ולא בקטע טיפולי-מקצועי. כמובן שקסלר רק נלחץ מזה עוד יותר. מזל שהוטרינר-משנה הציע להשתמש ב"פותח-פה". זה מן קפיץ כזה שנתקע בין הניב העליון והתחתון, ופוער לכלב את הלסת למקסימום אפשרי. שמנו בעדינות את הגלולות על החלק העמוק של הלשון, תוך שניות הן כבר לא היו שם.

טוב, ברור שאת הוטרינר הזה אני לא רוצה יותר לראות בחיים. אני יודעת על-בשרי שזה מעצבן שכלב מתנגד ככה ועוד למשהו שסה"כ לטובתו, אבל להתנקם בו על זה זה מגעיל. ולא מועיל.

בכל אופן, רק להדגים איזה נפש בריאה יש לכלבים - הוא לא שכח את זה, קסלר, אבל כשהעלינו אותו שוב על השולחן כדי לשים את הטיפות של "פרונטליין", הוא לא התנגד יותר מהרגיל וכשהוא ראה שלא קורה שום דבר אוראלי, הוא פשוט עמד בשקט וחיכה שזה יגמר. בלי נקמה, בלי התפרעות יתר.

עכשיו נראה מה יהיה עם הנסיעה ברכבת, כי הוא פוחד גם מרכבות.

מה שעוד מגניב, הצלחנו למכור כל מה שלא ניקח איתנו ולא ראוי לזריקה (וחלק גם כן היה ראוי אבל לא התחשק לנו לזרוק - למשל המכונת כביסה שזה סיוט להוציא אותה כי הנישה שלה בנויה בדיוק בפינה בין האסלה למקלחת), במחירי רצפה אומנם אבל יצא סכום יפה. תוך שבועיים הכל חוסל. כולל מנורת שולחן שהתפדחנו להציע אבל מישהי ביקשה, כולל ספרי-הוראת-האנגלית שלי שתלמידה ביקשה, כולל הפֶן הזול שהבאתי מהארץ והמסננת לפאסטה (שכה אני אחיה).

זהו, היום בערב מסיבת הפרידה. מחר יום מנוחה (ואני לא עובדת! ייפי! מזה עידנים שלא נחתי ביום ראשון...), ומחרתיים הנסיעה לרומא להטיס את הכלבים.

הקץ לשגרה כפי שהכרתיה

מהיום אני לא עובדת יותר בחנות. נו מור פוסטמה איטלקיה.

נו מור לקום בשש כדי לתפוס רכבת שאמורה להגיע בשמונה ושתי דקות (שתי דקות! איזו יומרנות. אין רכבת איטלקית שמאחרת פחות מחמש דקות), נו מור ההליכה דרך כל ונציה עד הריאלטו בקור של מינוס שתיים. נו מור לחכות שעות בעמידה עד שלקוח יואיל בטובו להכנס, שלא לומר לקנות.

אבל היה לי קצת עצוב. זה בכל זאת היה קצת כמו בית, מקום בטוח כזה, מקום מוכר.

אה, שטויות.

עוברים לעתיד טוב יותר.

לגבי נשאר עוד את מחר, וזהו. נו מור איטליה.

אין מילים

בחיי, אין לי מושג מה עובר לבנאדם הזה בראש.

הביולוגי שלח לי הרגע עוד כסף.

מה לעזאזל?