חובות, חומר ותחרות

הצפרדע, כמו שהבטחתי, גילתה חטיף חדש.

אמנם בחדר השינה יש לנו סל כביסה אליו זורקים את כל המיועדים לכיבוס, אבל לפעמים, במיוחד בשעת לילה מאוחרת, זה מתפספס. פריטי לבוש כאלה ואחרים נוחתים מחוץ לסל ולאף אחד אין כוח להכניס אותם.

 

עכשיו כבר אין ברירה, כי הצפרדע פיתחה לה חיבה לתחתונים שלי.

יהי זיכרם ברוך.

 

כנקמה, החלטנו לספר אותה (וכמובן שיום אחר כך התחיל החורף). האמת זה לא תוכנן כנקמה. היו כמה ימים חמים מאד, קנינו מכונה לגזום גם את הברווז - הכל התאים.

בעוד שהברווז יצא ספור, גזוז וחלק כדוגמן צמרת, הצפרדע יצאה מפוספסת.

זברה ג'ינג'ית בגובה שלושים סנטימטר.

 

שיזפו עינכם.

 

---

 

 

קראתי פוסט ישן של נוריקו וזה הזכיר לי נשכחות.

אני לא זוכרת מתי זה התחיל, אבל הובילו לזה הרבה דברים:

קודם כל ההכרה, שאף פעם לא יהיה לי מספיק כסף. מה זה מספיק כסף? האם משכורת של עשרת אלפים בחודש זה מספיק? וחמש עשרה? ושלושים וארבע? ושבעים?

כי בעשרת אלפים לחודש לא צריך לחפש את הרסק-עגבניות שיותר זול בשלוש אגורות מהאחרים, כשעושים קניות בסופר.

בחמש עשרה, לא חושבים פעמיים כשמתחשק לצאת למסעדה.

בשלושים וארבע גם אפשר לצאת לחו"ל פעמיים בשנה, אם בא. וחופשות בארץ זה בכלל לא כסף.

בשבעים, כבר אפשר לדבר על לקנות בית בנטף.

 

אבל זה לא נגמר, נכון?

יש עוד ועוד על מה להוציא.

 

הבגדים הכי יפים, והכי יקרים. לא תמיד זה קשור. לפעמים הם סתם יקרים, כי יש עליהם שם יקר.

רהיטים לבית. הכי יפים אף פעם לא זולים. ומדי פעם מתחשק לשנות, לגוון.

וטיולים. לא חיב להיות מלון חמישה כוכבים, אבל על אטרקציות משלמים.

ונוחות בסיסית, כמו אוטו, לא כזה שכל שבוע צריך ללכת איתו למוסך, כזה חדש ומבריק עם מזגן וחלונות חשמליים והגה כוח ורדיו-דיסק אמ פי שלוש. וטרקטורון, ואופנוע ים. ואיזה כיף זה אופה לחם! בבוקר מתעוררים ויש ריח של לחם טרי בכל הבית... אחח...

וסטודיו סי? להוריד את כל הגבשושיות שהלחם השאיר על הפולקע.

ואז באים הילדים. חוג דרמה, חוג קרמיקה, חוג מדע.

ותכשיטים, וקישוטים לבית - למה לא? יותר נעים ככה.

 

זה לא נגמר.

 

אני טובה בלהשיג דברים. תנו לי חלום, אני אגשים אותו. אילו רציתי, הייתי משיגה את כל הרשימה למעלה.

התחלתי, האמת.

ושום דבר לא קרה.

הבית היפה שגרנו בו, הרהיטים, הבגדים - זה היה נחמד, אני מודה. זה נתן הרגשה יותר טובה, אבל זה היה ריק. חיפשתי מילה יותר טובה, פחות שחוקה, פחות מטופשת לתאר את זה, אבל זו האמת.

ריק.

חלול.

כמו השבטים באפריקה שתוקעים לעצמם מקלות באוזניים ובשפה, ככה הרגשתי כל פעם שראיתי מישהי עם עגילים גדולים. המין האנושי מכור לסמלים, לקישוטים. מוכר את נשמתו ואת חייו בשבילם.

 

זה לא מילא אותי, הרהיטים והבגדים והנעליים והתכשיטים והעציצים והמערכת קולנוע ביתי.

 

כשהתחלתי ללמוד ארכיטקטורה באיטליה, היה לי ברור די מהר שזה לא זה. שאת הלימודים אני לומדת כדי לקבל ויזת שהות באיטליה, ולא שום דבר אחר. שלא אכפת לי מה עובי הבורג המשמש לחיזוק מסגרת החלון, ולא מעניין אותי ההרכב של הרצועה המבודדת שמניחים על בטון. הציונים שלי היו צריכים להיות "עובר", ולא יותר. כבר עשיתי מספיק תארים עד אז כדי לדעת שהציון שמקבלים משמעותי לכמות הדיו שתישפך על הנייר, אבל לא לשום דבר אחר.

כולם מסביבי היו במקום אחר. התואר הראשון של חייהם, והם רצו את הציונים הכי טובים שיכלו להשיג. הם נאבקו, הם התאמצו, הם השקיעו שעות וימים. אני הייתי עסוקה בלשרוד.

העבודות של שנינו, של גבי ושלי, הכניסו בקושי מה שהיינו צריכים כדי לחיות וכדי לכסות את המשכנתא שעוד רבצה עלינו בארץ. כל שעה שעבדתי בחנות התכשיטים ולא מכרתי, ולא צברתי עמלות,כל שעה כזאת לחצה לי חזק יותר את החזה.

לציונים שלי, בתואר שלא היתה לי כוונה להשלים, לא היתה שום משמעות.

 

וכל הלחץ סביבי, כל המירוץ הזה, כמו מערבולת של ספינה טובעת, סחף אותי פנימה. הלב דפק לי כמו משוגע בימים של בחינות. עבדתי שעות על גבי שעות לבנות מודלים מושלמים מקרטון ביצוע ודבק חם. שילמתי עשרות יורו כדי להדפיס שירטוטים שהפרופסור אפילו לא הסתכל בהם. שיננתי מושגים באיטלקית, למקרה שישאלו אותי.

 

אם כולם רצים, כנראה שיש סיבה.

 

זה כל כך קשה לעמוד בפני הזרם. כל כך קשה לפרוש מהמירוץ. כל כך קשה לי, ואולי אם הייתי יותר בטוחה בעצמי, זה היה יותר קל. אני מצפצפת על מה נחשב, אני אומרת לעצמי בקול רם. זה לא מה אחרים חושבים, זה מה אני מרגישה, ולא מזיז לי. לא צריך להזיז לי. לא יהיה לי בית ענק עם מערכת ספות עור לבנות ושטיח רך וסחלב נקי מאבק מוקף חלוקי נחל מלוטשים. זה לא מה שחשוב.

 

זה כל כך קשה. אינסטינקט הקינון. האבולוציה שדוחפת קדימה. התאווה לאסתטיקה. השאיפה לנוחות. היעד הבא. כל כוחות הטבע, כל מי שאני, איך אפשר להכניע את זה.

 

---

 

עכשיו שבוע ללא לימודים, רק עבודה. הייתי שמחה לנוח, אבל בעבודה צריכים כוח אדם ואני צריכה כוח כסף. לא, לא בשביל בגדים ורהיטים ותכשיטים. בשביל ביטוח בריאות, בשביל הטיול שאחרי התואר, בשביל הבית שבסופו של דבר נקנה.

בגדים, רהיטים ותכשיטים?

טוב, אולי קצת.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/2/2006 01:41, בקטגוריות דע את עצמך
41 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-3/3/2006 08:05

על סף פיצוץ

יש לי שאלה תיאורטית אליכם:

מה קורה לקיבה, כשבמשך חודשיים מאכילים אותה לכל היותר במנות של חצי כוס אורז לבן וסלט ירקות, ואז מאביסים אותה בחזה עוף צלוי, סטייק בקר עסיסי, פילה תנין (כן, קטמן, טייסט לייק צ'יקן באט סטרצ'ז לייק ראבר), סינטה קנגורו (טייסט לייק ביף, קַיְנדָה), צ'יפס תפ"א, צ'יפס בטטה, רוטב שום ורוטב פלפל, וסלט ירקות?

 

רמז: כותרת הפוסט.

---

אז למה פתאום חגיגת הבשרים הזו? היום, לפני שנה ויום, נחתנו בארץ הפלאות. כדי לציין את המאורע, קבענו את היום כחג משפחתי והלכנו לחגוג במלון.

המלון אותו מלון תרמילאים שבו התאכסנו אחרי הנחיתה. היה זול, היה קרוב למרכז, והיה לנו חדר לבד עם מקרר.

מתחת למלון היתה המסעדה, וערב אחד, עניים מרודים כמו שהיינו, הלכנו לאכול שם ארוחה חמה שלא הותקנה מאורז בלבד. התחלקנו בסטייק יחיד ומנת הצ'יפס בצד. היינו כל כך עניים, כל כך בלחץ. לא היתה לנו דירה עדיין, אבל היינו חייבים למצוא אחת מהר, לפני שהכלבים ייצאו מהסגר ויבואו אלינו. עוד לא היתה לנו עבודה, ואני כבר הבנתי שעברתי את הגיל לעבודות כמו מלצרות.

 

את הבשר מגישים שם בשיטת stonegrill: אבן לוהטת לכדי ארבע מאות מעלות צלזיוס מוגשת לשולחן, ונתח הבשר עליה. למשך חצי שעה אין חשש שהבשר יתייבש. מתחילים מהחלק הדק, פורסים ממנו חתיכה קטנה כדי נגיסה, צולים קצת על הצד ואוכלים.

איכשהו השיטה הזו שומרת את כל המיצים של הבשר עמוק בתוכו, והוא יוצא רך, עסיסי ונפלא.

 

הצ'יפס הוא תפ"א מטוגן ועמוס בשמן. לא משהו חדש.

 

אז טעמנו את כל החיות האוסטרליות, סימנו וי. עכשיו אנחנו יכולים להגיד בבטחון:

עוף הכי טעים. לכו על עוף.

---

הבחינות עברו, אם בשלום נדע עוד כמה שבועות. עם חלק מהתמיסות מהזעזעות הפסקתי, כי חוץ מלהרוג את הטפילים הן הרגו גם אותי.

עוד שבוע סמסטר חדש, עוד אין לי מערכת שעות כי עוד לא ברור אילו קורסים אני לוקחת. אני צריכה גם לסדר לנו ביטוח רפואי, וגם לארגן ארוחת ערב לסוף שבוע הבא. יש לי מה לעשות, כוח אין לי הרבה.

 

בפוסט הבא - הצ'ופר החדש של הצפרדע. רמז: גרררר.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 24/2/2006 12:15, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-28/2/2006 09:23

אשר יגורתי

עוד מוקדם להגיד כי "בא לי", אבל עושה סימנים.

 

כמה ציפיתי, כמה חיכיתי, כמה כיליינתי עיניי לתום לימודי המעיקים. ארבעה חודשים, שתי תקופות מטלות, בחינה אחת - זה מה שנשאר לי לעבור כדי לסיים את התואר, ואז להגיש את הבקשה לתושבות הנכספת, בארץ הנכספת עוד יותר, הלא היא ארץ הפלאות.

 

ובכן, שמועות מתרוצצות שלא בזה יסתכם המחיר של ישיבתי בארץ המובטחת. שמועות רצות, ומחר אני אברר את מידת רצינותן עם סוכן ההגירה. השמועות אומרות שהלימודים לבדם לא יספיקו, ואני אצטרך להוסיף עליהם שנה שלמה של עבודה במשרה מלאה. משרה מלאה. אם כל חטאת.

ולא זו בלבד, אלא משרה מלאה במקצועי.

ישחק לי מזלי אם אמצא אחת כזו בעיירה. כבר כתבתי למלאך האקדמאי המושיע שלי וביקשתי שימציא בשבילי משרה. הוא כרגע בניו-זילנד, מקפץ על הגבעות ומדלג על הכבשים.

אם לא אמצא עבודה במקצועי (שכרגע לא ממש ברור מה הוא. האם עבודה בתחום IT כללי תחשב במקצועי? או שאהיה חייבת לעבוד בתור מנתחת-מערכות-מידע בלבד? האם דבר אחד גרוע מחברו? האם לא אעדיף לעבוד בתור בוחנת המכשיר החדש לדחיית כרישים? האם יש הבדל בכלל?)

אם אאלץ לעבוד (במשרה מלאה! מלאה! שמע ישראל) במקצוע שאינו נחשב "שלי", אצטרך לעבוד שנתיים. שנתיים, במשרה מלאה.

וזאת כדי להיות זכאית לחיות באין מפריע בארץ המובטחת.

וכמובן, הריון יחבל בהמשכיותה של משרה מלאה, מה שדוחה את הרחבת המשפחה בעוד קצת זמן.

 

מה יישאר ממני אחרי כל התהליך הזה?

בערך מה שהיה נשאר ממני בתום בחינת ציוד כושל לדחיית כרישים.

---

"בתי הספר נכשלים במילוי תפקידם" זעקו כותרות החדשות.

אני משכתי כתף. לייק, דה, אמרתי להם.

 

קודם כל, אנשי החדשות כאן נחושים להראות שאצלנו לא משעמם. לכן, חדשות-לערבים הם ממציאים מני קונספירציות, מזימות, שחיתויות, נבזיויות ותחקירים מעמיקים. לפי מהדורות החדשות, אוסטרליה מלאה פושעים (ולא מהסוג ההיסטורי), נרקומנים, נוער אלכוהוליסטי שמחפש את מי לרצוח בנהיגה פרועה, נערי כנופיות חמושים, סוחרי סמים, וכוסיות בלונדיניות המלמדות חינוך גופני בבתי הספר רק כדי לפתות נערים בני שש-עשרה אל חדר המיטות שלהן, ואז (לא תאמינו! לא תאמינו לגודל הזוועה!) לקחת אותם למקדונלד'ס.

 

הכתבות בדרך כלל עשויות לפי מיטב המיקוד, המקצועיות ורוחב הראיה שניתן לצפות מקואלה בשעת צהריים. לרוב ירואיין לכל היותר "מומחה" אחד (שתוארו יוצג בכתוביות, אבל יוסתר על ידי עציץ הדקל), יילקח מדגם דו-ספרתי שספרת העשרות שלו קטנה משתיים, ולרוב יהיה גם ראיון בעל-כורחו של הנבל בסיפור: המראיינים ירדפו אחריו בדרכו אל הרכב בעוד הוא מתעלם מהם ונוסע.

 

(לא, עיתונאים זה לא מקצוע נדרש פה.)

 

גם הפעם נלקח מדגם של 12 (שנים עשר) תלמידי תיכון. התלמידים נדרשו לפתור שאלות בסיסיות בחשבון, באיות אנגלי, ובידע כללי. עשרים אחוז מהתלמידים לא נכשלו.

(מה יש לומר, כנראה גם לימודי הסטטיסטיקה לא משהו באוסטרליה).

 

מזועזעים מהתוצאות, עברו מכיני הכתבה להשתלחות חופשית במערכת החינוך.

 

גבי, מורה ואב באוסטרליה, (אוקיי, מורה בפוטנציה) טען נגד המדגם (כמובן) אבל גם נגד המבחן. זו שאלה ותיקה, הוא אומר, האם חשוב יותר להקנות ידע או חשוב יותר להקנות כלים. כלים קשה יותר לבחון, אבל גם קשה יותר ללמד.

 

ואני אומרת, כאילו דה.

המהות של בית הספר היא להכין ילד לחייו כמבוגר. האם שעורי היסטוריה מכינים אותנו? האם שיעורי תנ"ך מכינים אותנו? וגיאומטריה? ואפילו שיעורי טבע?

אפילו אם הישגיות והצלחה מקצועית הן המטרות שלנו כהורים (והן לא שלי - שלא יהיה פה שום ספק), את כל חומר הבגרות אפשר ללמוד בארבעה חודשים בבית ספר אקסטרני. אז מה תפקידן של שתים עשרה השנה?

 

ואני בכלל חושבת שהדברים להם צריכים אנחנו להכנה - התקשורת עם חברינו, עם בני זוגנו, עם עצמנו, עם משפחתנו, המזון שאנחנו אוכלים, העיסוק שאנחנו בוחרים - כל אלו נדחקים לשיעור חברה. שעתיים בשבוע, במקרה הטוב.

 

אז פלא, שגדלים לנו דורות על דורות של פושעים? של אנשים אלימים שלא מרגישים זיקה לקהילה? של עובדים ששונאים את עבודתם ומקיאים את מררתם על על סביבתם? של הורים כושלים שלא מוכנים לתפקידם? של חברה שיודעת להתלכד רק סביב שינאה כלפי מישהו אחר? של ראיה של מערכת ספות חדשות כסמל ההצלחה?

 

המודל של בתי הספר, שיעור-הפסקה-שיעור, נבנה בימי הביניים. אף אחד לא חושב שמשהו השתנה מאז? אף אחד לא חושב שהמערכת צריכה להשתנות בהתאם?

 

הייתי רוצה להקים בית ספר, שבו רוב השיעורים יעסקו בדברים חיוניים: יחסים, התנהגות ברחובות, התמודדות עם רגשות, תזונה. שהקשר עם המורים יהיה מעבר לשיעור פרונטלי. שהמקצועות כולם יהיו רשות.

היה בית ספר כזה: סאמרהיל. אנגליה. הוא הוקם לפני מאה שנה. המקצוע החביב על הילדים היה מתמטיקה. וגיאגורפיה.

אותי זה לא מפתיע:  מתמטיקה היא מוצר אנושי טהור. היא יצירה של סימטריה ועקביות שרק בני אנוש מסוגלים לה. ובני אנוש צעירים נמשכים אליה - יש בה תשובה אחת ברורה ואין מקום לויכוח.

הגיאוגרפיה היא מזונה של הסקרנות האנושית. הרצון הזה שדוחף אותנו להסתכל מה יש מעבר להר, מתחת לאבן, בעומק האגם.

רוב הילדים בבת הספר ההוא היו מתחילים ללמוד מאוחר, בגילאים עשר-אחת עשרה, אבל לקראת הבחינות לאוניברסיטה היו מגלים את כל המשמעת הדרושה ועוברים את המבחן הדרוש.

 

הייתי רוצה בית ספר כזה,

 

כדי שיהיה לי לאן לשלוח את הילדים שלי.

 

אבל בקצב הזה אני אוכל להכנס להריון לא לפני גיל ארבעים, אז אולי ממילא זו לא בעיה שנצטרך להתמודד איתה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 21/2/2006 12:35, בקטגוריות אוסטרליה - הצד האפל
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/2/2006 07:39

31,184