אוסטרלים וסחוג

מסתבר שמצאתי את הזיווג המושלם. לא, לא מדובר ב"אישה טובה" החרדית (לדעתי מדובר בכלל בבלוג פיקטיבי הנכתב על ידי תל אביבי משועמם) ובועלה, אלא בזוג שבכותרת.

אולי מפני שיש בזה ירק שהגוף שלהם צמא לו, ואולי מפני שבלוטות הטעם שלהם כבר מתו, אבל למרבה פליאתי צאצאי האשכנזים הללו חיסלו לי אתמול סחוג בכמויות וגם ניסו להגיד את השם שלו.

הרקע לא כל כך מעניין - נפגשנו, אני ובנות ריקודי הבטן, לערב וידאו. במהלך ערב הוידאו צפינו ברקדניות בטן עולמיות טובות יותר, חטובות יותר, גמישות יותר ואובזרות יותר משאנחנו אי פעם נהיה.

התבקשנו להיא כיבוד קל.

אני הבאתי חומוס, עם סחוג - כדי להפחיד אותן.

השאר היסטוריה.

פעם, לפני הרבה שנים, עבדה איתי אחת הילה. הילה התחתנה עוד כשעבדנו יחד, ואחרי כמה חודשים עזבה. אני לא נשארתי איתה בקשר, אבל מישהי אחרת שעבדה איתנו כן. שמעתי ממנה עידכונים.

בערך שנה אחרי החתונה הילה סיפרה שבעלה, (לצורך העניין נקרא לו ישו, כיוון שהוא ראה את עצמו בנו של אלוהים) נוסע ליוון עם כמה חברים לחופשה. "מה זאת אומרת 'ישו נוסע'? את לא נוסעת איתו?" הילה אמרה שלא, כי אין לה כסף.

אני מבינה שלא כל בני האדם חולקים איתי את תפיסת עולמם, אבל עדיין, נראה לי משונה שזוג נשוי לא יבלה ביחד חופשות כי אחד מהם מרוויח פחות כסף.

נראה לי ממש משונה, זוגות שמנהלים את החיים שלהם מחשבונות נפרדים. גבי ואני היינו "ביחד" מבחינה כלכלית מאז שעברנו לגור יחד. אמנם חשבונות איחדנו מאוחר יותר, אבל עדיין היה ברור השהמחויבות שלנו כוללת גם את הפן הזה של החיים.

זו רק אני?

כמה מכם הדפיסו מאמר, ותוך כדי קריאה רצו לחפש מילה מסויימת ושאלו את עצמם איפה הsearch פה?

זו שוב רק אני?

הארה

לפני כמה שנים עשיתי יעוץ מקצועי, אני חושבת שכבר כתבתי על זה.

ראיונות אישיים, כמה שעות של מבחני אינטילגינציה, אישיות, ידע כללי וציורים על דף. בסוף יצאה רשימה מכובדת של מקצועות, שכולם נראו לי מעניינים, אבל אף אחד מהם לא הפיל אותי מהכסא.

בחרתי ארכיטקטורה ונסעתי לאיטליה.

איטליה היתה מקום נהדר לטייל בו, אבל כמקום לגור בו היא התגלתה כמקבילה של מושבת עונשין. ביורוקרטיה מתישה, אנשים מגעילים, תרבותי אירופאית (וזה, ידידיי, אומר הכל). גם לא היה לנו כסף, גילינו שלגור בחו"ל זה אומר להתנתק מכל מערכת התמיכה האנושית שבארץ, ושמזג אוויר יכול לעשות שמות בנפשי הרכה.

היו גם דברים טובים. היה לי זמן לכתוב, פתחתי את הבלוג הזה, ומצאתי את דרכי לארץ הפלאות.

ארכיטקטורה הסתברה כמקצוע מעניין לשיחות סלון, אבל לא כעיסוק לחיי. הרבה התעסקות בפרטים קטנים, הרבה התמודדות עם אנשים מעצבנים, הרבה זמן לבזבז על לימודים, כשמה אני רוצה באמת זה לחיות.

ירדתי מזה.

אני בחיפוש אחר מקצוע. חברה טובה שלי עזבה את עולם המחשבים ועברה לטיפול בילדים. הלימודים נראו לה מרתקים, וגם העבודה. האמת, כשהיא מספרת על הלימודים הם מרתקים גם אותי, אבל העבודה מבהילה לי את הצורה. מתחשק לי להתחבא עם הברווז מתחת למיטה. מה זאת אומרת ממה? ילדים זה מפחיד.

דיברתי כבר על ללמד תזונה וכלכלת-בית. ללמד כאן ילדים איך אוכלים ומכינים אוכל בריא. זה נראה לי נחמד, אבל זה טומן בחובו ילדים (בררר, ואפילו הם אוסטרלים חביבים ומחונכים), ולימודי תזונה, שלמען הכנות, טובים לשיחות סלון - אבל לאו דווקא לעיסוק יומיומי.

מה שבאמת הייתי רוצה ללמד זה הורות. יש כאן שפע של אמהות שלא יודעות, פשוט לא יודעות, להציב גבולות. ויש גם הורים שחושבים שסטירה היא הצבת גבול בריאה וחינוכית.

אבל אף אחד לא ילמד אצלי הורות אם אין לי ימבה נסיון, או תעודה, או תואר.

והאמת, בצדק. נכון שראתי ולמדתי את הנושא, אבל לא מאד לעמוק. אז ייתכן שכדאי לי להעשיר את הידע והנסיון (אפילו הוא של אחרים) בתחום, לפני שאני מנחה אחרים.

אז אני מתחייבת, קבל בלוג ואינטרנט: תוך שנה לכל היותר מיום חזרתנו מהטיול, אני מתחילה ללמוד בכוונה לצבור ידע, תיעוד ונסיון לקראת הקמת סדנת הורות.

זה מעניין אותי

זה נראה לי חשוב

זה משהו שאני אתגאה לעשות

ואני לא יודעת אם אני אהנה ממנו, עד שאני אנסה.

עד עכשיו פחדתי, אבל ממה יש לי לפחד? לא ילך? אני אחפש משהו אחר.

ואולי זה פחד אחר. פחד לעשות מה שאני באמת רוצה. הפחד ההוא שנלסון מנדלה דיבר עליו, הפחד שמגיע לי משהו טוב באמת, שאני באמת ראוייה ויכולה ומסוגלת לטוב, לאור, לעוצמה.

ובכל מקרה, להורות שלי בטח לא יזיק לי לקבל עוד קצת השכלה בתחום.

למה שנה? כי אני צריכה לנוח מהשנים האחרונות של לימודים שמעניינים אותי כבציר החצילים השנתי בדרום זימבוואה. אני צריכה לנוח מעבודה שלא עניינה אותי במיוחד, ומהמעברים המתישים שעשינו.

כדי ללמוד צריך אנרגיה, גם אם אלו לימודים שאוהבים.

מכונת הכביסה שלנו חירבה לי עוד חולצה. היא שונאת בדים בהירים. גילינו שזה הפילטר ומאז צריך לנקות אותו לפני ואחרי שימוש, אבל יש לי חשד שגבי רק מחפף.

מכאן שמעתה חובת ניקוי הפילטר היא עלי.

וגם, בחירה של חולצות כהות בלבד.

יותר יפה לי בהיר.

עוד לא החלטתי איך לענות לביולוגי על המייל המרגיז שלו (מהפוסט הקודם). אני נוטה לכיוון של "כמו תמיד, לא אכפת לך ממני, ואתה לא רוצה לשמוע בכלל מה עבר עלי. אתה מוכן לשמוע על המשפחה של גבי, אבל לא על המשפחה שלי". בפולוניה התנהג כפולני.

מצד שני מתחשק לי גם להציב גבול ולהגיד "אני כבר מזמן לא בצבא ואני לא מוכנה לקבל פקודות.".

כל תשובה מהשתיים תוליד חוסר תקשורת ביננו.

אם ככה, למה ללכת בדרך זו, תשאלו, ואני אענה - כי לפחות חוסר התקשורת ינבע ממה שאני אמרתי.

הרי ממילא אנחנו לא מתקשרים על שום דבר. המיילים שלנו הם סמול טוק מייגע ומתמשך בנושאים שלא מענינים אותי בכלל. אז אם השיח ביננו לא יכול לכלול את מה שמעניין אותי, מה אני עושה פה בכלל?

משל הייתי ברידג'יט ג'ונס, גיליתי ששום במגע עם כמון הופך ירוק זרחני.

ושאוכל ירוק זרחני מרתיע אנשים.

ולסיום, אאחל לכם שבוע נעים, ושלא יעצבנו אתכם קרובי משפחה, או אנשים זרים שבחיים לא פגשתם.

מחכה לטלפון

מהמשפחה של גבי בישראל. הייתי נוחתת כבר לישון אבל זו השיחה השבועית. לא רוצה לפספס.

מסתבר שאפשר להשרף גם מהרוח.

אתמול היה מעונן עד מעונן מאד, והייתי מחוץ למחסה של בקתת-עץ בערך עשרים דקות, ויש לי עור-זית, כמו שכולכם זוכרים, שלא נשרף כמעט אף פעם.

ונשרפתי.

כנראה השילוב של הרוח החזקה והמלח מהים.

זה יפה לי עם הכוויה שחטפתי בזרוע מהאדים של סיר האורז.

כנראה בגלל זה אומרים לא להרים את המכסה של האורז כשהוא מתבשל.

יותר אני לא אשכח.

לפני שהגענו לעיירה כולם הזהירו אותנו שיהיה חם. חם מאד. חכו חכו, עוד יהיו ארבעים וחמש מעלות, ככה זה בצפון. כולם גרים בדרום כי האקלים שם נסבל יותר.

בכל אופן, בשבועיים האחרונים בדרום חוגגים ארבעים ומשהו מעלות (יחד עם איזה טורניר טניס מַשמים), ואצלנו הטמפרטורות צנחו אל מתחת לשלושים.  אני יושבת פה עם גרביים ומכנסיים ארוכים.

הבטן שלי הכריזה על קיום בינארי עם מאכלי חלב. "או הם או אני". בעסה. אני מאד אוהבת מאכלי חלב.

גם חלב עיזים לא מפייס אותה.

עדיין לא קיבלתי הצעה טובה מה לעשות כשאני אהיה גדולה.

שום דבר לא נראה לי שווה לצאת מהבית בשבילו.

וגם להשאר בבית לא נראה לי מלהיב.

עדיין לא הגיע מכתב תשובה מאמא שלי. כמובן יש בזה יתרון גדול. הביולוגי לעומתה הרגיש מותקף כשסיפרתי לו קצת על חוויות ילדותי - בעצם על רטרוספקטיבה של חייה של אמי כעולה חדשה בודדה בארץ זרה, עם ילדה קטנה, והכריז שהוא לא מוכן לשמוע על אף אחד חוץ ממני, גבי, אחי הגדול ואולי גם המשפחה של גבי.

בהתחלה התרגזתי.

אחר כך הלכתי על הגישה האמפתית ("אני מבינה שאתה מרגיש מואשם").

עכשיו אני מחפשת דרכים להתחכם ולהזכיר את אמא שלי בעקיפין. לא שדחוף לי לדבר איתו על אמא שלי, אבל הוא פספס את כל גיל ההתבגרות שלי. אני  רק משלימה לו פערים.

אני קצת כמו השעון הדובר, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה שנשארו לי עוד שלושה שבועות לסמסטר הזה, ואחריו רק עוד סמסטר אחד.

כולם בעבודה שואלים אותי מה דעתי על בחירת החמאס, וגם בטלוויזיה מתעסקים רק בזה כאילו לא קורה פה כלום. בעצם באמת לא קורה פה כלום. הכרישים נסוגו, ויש רק מדוזות לא-קטלניות. בכל אופן אני עונה שהייתי פסימית לגבי תהליך השלום עוד קודם (ולראיה, תראו איפה אני גרה), ושלא בטוח שהחמאס בראש הרשות זה כזה נורא. להיפך. נראה אותם עכשיו מתמודדים עם מערכת בריאות ותחבורה. כבר לא כיף כמו לשחק שוטרים וגנבים, הא? שלא לדבר על זה שעכשיו כל מתקפת טרור היא לא פעולה של "קבוצת שוליים" אלא של הרשות.

זה ישנה משהו? אני בספק גדול.

פסימית, נו.

האלימות היא צורך באיזור הזה. שנאה. כוחניות. תסתכלו בטוקבקים. מחפשים את מי לשנוא, מעל מי להתנשא, את מי לתקוף.

למה אנחנו מברכים "שלום"? וגם בערבית? זה תמיד היה משהו ששואפים אליו, משהו שאין. יש לנו חבל ארץ צמא דם. שקט ושלווה - ארבעים שנה מקסימום. בזמן האחרון זה ארבעים דקות מקסימום.

טבע אנושי? אולי. גם לטבע הזה יש גוונים. מצאתי לי מקום מגורים בגוונים פסטליים, את האדום והשחור והכחול והירוק והכתום - את כל אלה אני רואה בטלוויזיה וחושבת, למה אנשים בוחרים לחיות ככה.

לא שכאן אין צרות. אבל הכל מתון יותר, כמו מבעד לבריכת מים. איטי, מנומנם, מעורפל.

אני מחפשת משהו שמח לסיים איתו.

לא עולה לי שום דבר. כנראה שאני באמת צריכה ללכת לישון.

שבת שלום וסופשבוע נעים לכם.